איש אינו יכול לשים עצמו במקומם של הורים המתבשרים, רגע לאחר שהביאו ילד לעולם, כי ילדם נולד עם מום או שהוא (או היא) לוקה במחלה ויצטרך לעבור ניתוח. זה יכול להיות ניתוח במוח, ניתוח בלב או ניתוח יחסית פחות מורכב של השפה, כפי שקרה לבתי הצעירה.
השמועה שנולד תינוק בעל מום עוברת מהר בקרב מחלקות בית החולים, וכמה שעות לאחר הלידה מצאנו את עצמנו, התינוקת ואני, מוקפות ברופאים סקרנים. השאלה הראשונה שכולם שאלו הייתה זהה: "איך לא ראו את זה בסקירת מערכות?" או "איזה רופא לא אמר לכם את זה מראש?" התבוננתי בתינוקת המדהימה בזרועותיי ועניתי: "זה לא היה משנה דבר".
כל רופא שקיבל ממני את התשובה הזאת חייך בנימוס, הרכין ראש והלך. רק כשהתקרבנו למועד הניתוח והתחלתי להכיר אימהות לתינוקות בעלי מום זהה הבנתי מדוע הרופאים הגיבו כך. אימהות סיפרו שהרופאים ייעצו להן לעבור הפלה לאחר שזיהו בסקירת מערכות שיש לעובר שפה שסועה או חך שסוע, וניסו לשכנע אותן שוב ושוב להפיל, אף על פי שמום מהסוג הזה הוא בר תיקון. לאחר שתינוק עובר ניתוח אחד ובמקרים מסוימים שלושה, הוא יכול לנהל חיים רגילים לחלוטין.
"אנשים מתייחסים לעובר כאילו הוא יצור נטול זכויות, סוג של איבר או רכוש הנמצאים בגופה של האשה"
בקרב האימהות שהרופאים בישרו להן את "בשורת האיוב" – שייוולד להן תינוק בעל מום – היו שבחרו לבצע הפלה. מתוך 250 עד 300 תינוקות שנולדים כל שנה כשהם בעלי מום מסוג זה, מבוצעות בישראל, בשנים האחרונות, כ-30 הפלות בממוצע, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בקרב האימהות שהכרתי, ושסירבו לבצע הפלה, היו גם שסיפרו בהתרגשות מיד לאחר הלידה כי קרה הבלתי יאומן: יצא להן תינוק רגיל ובריא לגמרי.
המקרה ממחיש את הקלות שבה מציעים כיום לאישה להפיל. בארץ, כמו במדינות מערביות אחרות, כבר מקובל שאישה תפיל בגלל חששות למיניהן או מטעמי נוחות, מסיבות כלכליות וכדומה. אם בעבר הדיון בכלי התקשורת, ואף בכנסת, נסב סביב השאלה האם הפלה נחשבת להריגה, או באילו מקרים כדאי לבצע הפלה, היום דנים בסוגיה האם המדינה מתערבת יותר מדי בזכותה של האם להפיל כרצונה.
אני זוכרת את העימות השלישי בפריימריז לנשיאות ארה"ב, כאשר המועמדת הילארי קלינטון טענה מול דונלד טראמפ בזכות של אישה לבצע הפלה, כולל בשליש האחרון להריונה. "סוג המקרים שרואים בסוף ההיריון לעתים קרובות מוביל להחלטות שוברות לב וכואבות שהמשפחה צריכה לקבל", אמרה קלינטון. הסיבות להפלה בסוף ההיריון אינן פשוטות אף פעם, טענה קלינטון, וקשורות בסכנה לחיי האישה או ל"מה שהיא מגלה על ההיריון". "אינני חושבת שממשלת ארה"ב צריכה להתערב ולקבוע את ההחלטות הכי אישיות האלו", אמרה, "אפשר לקבוע רגולציות, כל עוד אתה לוקח בחשבון את החיים ואת בריאותה של האם".
קלינטון לא השתמשה במילה "תינוק" בדבריה. היא מייצגת ציבור רחב של אנשים המתייחסים לעובר כייצור נטול זכויות, כאילו הוא סוג של פריט לבוש או סחורה הנמצאים בבטנה של האם. זכויותיו אינן ידועות ולבטח הן בלתי נראות, לפחות בשבועות הראשונים, והוא פשוט לא "נספר". למעשה, בעיני אנשים רבים הוא לא נתפס כיצור חי בעל מודעות, אלא ככדור של רקמות תא. לכן אישה יכולה לשלם לרופא כדי שיוציא אותו בחלקים מחוץ לרחם שלה, ינקה עם מכשור את השאריות שהותיר בבטנה, או כדי שיספק לה תרופות הגורמות לפתיחת צוואר הרחם, להתכווצויות ולפליטת העובר – תהליך שבסופו הוא מושלך לשקית של פח.
אבל האם מדובר בכדור של רקמות בלבד? בשבוע השלישי, כשעמוד השדרה של התינוק ומערכת העצב שלו מתחילות להיווצר, כבר נוצר לו דופק. בגיל שישה שבועות יש הסוברים שניתן לאתר גלי מוח. בשמונה שבועות הוא מזיז את ראשו ומתחיל לשהק. בין השבוע ה-8 ל-11 פניו של העובר מקבלים צורה אנושית. האף, הנחיריים, הפה, הסנטר והאוזניים כבר התפתחו. האם אז הוא יכול להיחשב ליותר מכדור של רקמות? בשלב הזה גם איברי המין שלו התפתחו, כפות הידיים והרגליים מתפתחים והן מכוסות בקרום של עור עדין. כעת האם מתבוננת באולטרסאונד של הילד שלה ורואה אותו מוצץ אצבע – גם אז הוא אינו בן אדם? האם לא מדובר בהרג?
איך מבוצעת הפלה
שאלות מהסוג הזה מעצימות את הדיון האם הפלה היא עניין לגיטימי, באילו נסיבות ובאיזה שלב של ההיריון. יש מדינות המתנגדות לחלוטין להפלות, מלבד מקרים שבהם האם נמצאת בסכנת חיים או במקרים קיצוניים של אונס. אחרות מתירות לבצע הפלה בתנאים נוספים וכ-30 אחוז מהמדינות בעולם (לפי דו"ח של האו"ם משנת 2013) מותירות את ההחלטה בידי האם (עד לשבוע ה-12 להיריון).
אנדרטה שנבנתה על יד הכנסייה הקתולית "הלב של מארי" שבקולורדו כדי להזכיר לעוברים והשבים כמה עוברים מתים בכל יום בעולם
אם המחליטה להפיל בישראל צריכה לגשת לוועדה להפסקת היריון ולהיפגש עם רופאים ועובדים סוציאליים הבוחנים ומאשרים את בקשתה. 98 אחוז מהפניות נענות בחיוב, בתנאי שהאישה עומדת בקריטריונים שנקבעו בחוק: שהיא מתחת לגיל 18 או מעל לגיל 40; שההיריון אינו מנישואין; כאשר ההיריון נובע מיחסים אסורים כמו גילוי עריות; או כשהוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי; או כשההיריון עלול לגרום לאישה נזק גופני או נפשי.
כתבה בחדשות ערוץ 2 מ-2017 "אני רוצה להפיל, למה אני לא יכולה?" מסקרת את העוולות שנשים עוברות כשהן פונות לוועדה להפסקת היריון. אבל הכתבה אינה מתייחסת, כמעט, להתלבטות שיכולה להיות לאישה כשהיא חושבת להפיל ולא מדברת על סוגיית ההרג של העובר. המרואיינות מספרות כיצד הוועדה להפסקת היריון וכל ההליך בישראל עושה עוול לאישה שרוצה לממש את זכויותיה להפיל. נאמר שם, למשל, כי 52 אחוז מהנשים שרוצות להפיל הצהירו על היריון מחוץ לנישואין. מהכתבה ניתן להבין שהיריון מהסוג הזה הפך לנפוץ מאוד בשנים האחרונות בקרב נשים נשואות ששיקרו לוועדה, לפי הכתבה, מכיוון שהוועדה אינה מאשרת לנשים נשואות להפיל.
למעשה לא רק בחדשות ערוץ 2 תומכים במרומז בהפלות, אלא גם ב"הארץ" למשל ("הזכות לבצע הפלה בלי לעבור חקירה", נובמבר 2013). הפלה מצטיירת יותר ויותר כביטוי לחופש האינדיבידואלי של האישה וכאפשרות לגיטימית שאין עמה בעיה מוסרית או רגשית, אף על פי שמחקרים כבר מצאו שתהליכים לסיום היריון יכולים להותיר את האישה עם נזקים נפשיים (כמו מחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת אוסלו: The course of mental health after miscarriage and induced abortion, BMC Medicine, 2005).
השאיפה לליברליזם, שבמרכזו נמצאת החירות האינדיבידואלית – כלומר רצונה של האישה לפרוץ גבולות ומסגרות ולהחליט לעצמה דברים מבלי להיות תלויה בדבר, יש לה שתי פנים. מצד אחד זה גורם לנו לחשוב על חופש הבחירה והזכויות שיש לכל יצור חי, אך מצד שני היא הובילה אותנו לחצות גבולות ולרמוס חיים. במקרה הזה את החיים התמימים ביותר שקיימים.