לחפצים יש תודעה?

תמונה: Fotolia

תודעה כלשהי קיימת בכל דבר ביקום – מציעה תאוריית ה"פאנפסיכיזם". למעשה, לשיטתה, כל צורה של חומר, חי צומח או דומם, מורכב לא רק מחומר, כלומר מפרוטונים, אלקטרונים וכדומה, אלא גם מתאפיין בתודעה, או בנפש משלו. למעשה החומר והנפש הם אחד.

כבר ביוון העתיקה ההשקפה הזו זכתה להכרה ולהתעניינות, בין היתר גם של אפלטון ושל תאלס. גם במזרח, הבודהיזם והטאואיזם העלו רעיונות דומים. בהמשך גם שפינוזה ולייבניץ תמכו ברעיון שחומר ונפש הם דבר אחד, אבל באמצע המאה ה-20 העניין ברעיונות האלו דעך.

ככל שמערכת מורכבת יותר כך סביר יותר שתהיה בה רמה גבוהה של מידע משולב, וכך גם החוויות שלה, וההתנסויות שלה יהיו מורכבות יותר

כעת, חוקרי מוח, המנסים לפענח את חידת התודעה, חוזרים לרעיונות הפאנפסיכיסטיים. בשנת 2004 פיתח פרופ' גוויליו טונוני את "תיאוריית המידע המשולב" (Integrated Information Theory – IIT) שאפילו מסוגלת לאמוד, מתמטית, את רמת התודעה של כל אובייקט. עם המשוואות החדשות ההתעניינות בנושא כבר חרגה מגבולות הפילוסופיה ובאוניברסיטאות רבות כבר מדברים על זה. במגוון מעבדות בעולם אפילו מתחילים לבחון כלי חדש, סוג של "מד תודעה", המסוגל לדרג את רמת התודעה הנוכחית של אדם או של מגוון יונקים נוספים.

לפי המשוואות של התאוריה הזו, בחלק מהאובייקטים תודעה כזו מנוונת ומוגבלת למדי בהשוואה למוח האנושי. אבל כל אובייקט המורכב ממרכיבים שונים בכל זאת חווה ברמה האישית משהו מקורותיו, כלומר יש לו תודעה כשלהי.

קיצור תולדות התודעה

כבר במאה השישית לפני הספירה טען הפילוסוף היווני תאלס שנשמות ממלאות כל דבר ברחבי היקום. באיטליה של תקופת הרנסנס נטבע לראשונה המונח פאנפסיכיזם על ידי הפילוסוף פרנצ׳סקו פטריצי (Patrizi). המדען והפילוסוף ג'ורדנו ברונו טען במאה ה-16 ש"אין שום דבר שאין לו נשמה ושאין לו עקרונות חיים". בהמשך, בתחילת המאה ה-18, המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד לייבניץ טען שמאחורי כל אובייקט בעולם שלנו מסתתרת "מונאדה" – ישות מנטלית הנושאת את כל הידע עבורו.

אבל במקביל לאלו התפתחו לאורך השנים גם השקפות נוספות בנוגע לטבעה של התודעה האנושית – "בעיית הגוף נפש". למעשה, שני מחנות מרכזיים עמדו זה מול זה: "המטריאליסטים" הטוענים שמקורה של התודעה בחומר עצמו ובתהליכים הפיזיקליים המתרחשים בו. וזאת ההשקפה הרווחת גם כיום – רבים מחוקרי המוח מחפשים את מקור החוויות והתחושות שלנו בנוירונים ש"יורים" בתוך המוח. ומולם המחנה הדואליסטי. ראשיתו ברנה דקארט בן המאה ה-17, שהבחין בין הגוף לנפש וטען שהנפש היא ישות שאינה פיזיקלית. אמנם היא משפיעה על הגוף, אך היא נפרדת ממנו.

ד"ר כריסטוף קוך, נשיא "מכון אלן לחקר המוח", במשרדי המכון | תמונה: Allen Institute for Brain Science

מול שני המחנות האלו התפתח גם ה"מוניזם", ששמו נגזר מהמילה היוונית "מונוס" – יחיד. בניגוד לדואליזם המבחין בין החומר לנפש, ורואה בהם שני חומרים שונים, המוניזם גורס כי המנטלי והפיזיקלי הם שתי זוויות שונות לתאר את אותו החומר. למעשה בדומה לטיעון של הפאנפסיכיזם.

בתחילת המאה ה-20, הן וויליאם ג'יימס, אבי הפסיכולוגיה האמריקנית, והן הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל תמכו ברעיון של "מוניזם נייטרלי", לפיו היקום מורכב רק מסוג אחד של חומר, נייטרלי במהותו, שאינו פיזיקלי ואינו מנטלי ומרכיב את שני ההיבטים האלו בו זמנית.

עם המשוואות החדשות ההתעניינות בנושא כבר חרגה מגבולות הפילוסופיה ובאוניברסיטאות רבות כבר מדברים על זה

אך בהמשך המאה ה-20 הופיע בווינה שבאוסטריה ה"פוזיטיביזם הלוגי" – זרם פילוסופי שגורס כי הבסיס העקרוני של הידע האנושי צריך להיות מושתת על אימות וביסוס ניסויי, ולא על חוויות אישיות. כך, החל מאמצע המאה הקודמת ההתעניינות המדעית בחוויות האישיות שלנו, וכך גם בטבעה של התודעה, הלכו ודעכו ואתן גם נמוגו הדיונים על פאנפסיכיזם.

בשנת 1995, הפילוסוף האוסטרלי דיוויד צ'למרס הצליח להוציא את חקר התודעה מהתרדמת שלו כשהעלה את סוגיית "הבעיה הקשה של התודעה". לטענתו, המדע יכול לפתור בעיות קלות של התודעה, כמו למשל כיצד אנחנו זוכרים או לומדים וכיצד אנחנו מצליחים להבחין בבירור בקול חלוש ומרוחק שקורא בשמנו במסיבה רועשת. אבל מולן ניצבת גם "הבעיה הקשה": כיצד בתוך כל התהליכים הפיזיקליים המתרחשים במוח שלנו נוצרת גם החוויה האישית, הסובייקטיבית, וכיצד אנחנו מרגישים את ה"אני" המסתורי ההוא ששוכן בתוך הגולגולת.

מכניסים את הפאנפסיכיזם לאוניברסיטאות

כריסטוף קוך, חוקר מוח מוביל מארה"ב, העלה שאלות דומות אודות מקור התודעה עוד לפני שצ'למרס האוסטרלי שם אותן על השולחן בצורה בוטה. במקור הגיע קוך מעולם הפיזיקה. את הפוסט דוקטורנט שלו הוא עשה ב-MIT בתחילת שנות ה-80, במעבדה לבינה מלאכותית. אבל אז, לילה אחד, כאב שיניים שהפריע לו לישון גרם לו להתחיל להתעניין דווקא בתודעה האנושית.

"שכבתי במיטה, ניסיתי להעלים את הכאב עם כמה גלולות של אספירין, אבל זה עבד רק חלקית. ידעתי שאוכל להקל על הכאב אם אחשוב על דברים. אז חשבתי לעצמי: מדוע הכאב הזה כואב?" הוא מספר בראיון לאפוק טיימס.

"כמובן, ההסבר הרפואי מדבר על זה שיש בשן חיידקים אז יש פעילות חשמלית שעוברת אל המוח. אבל עדיין, למה שזה ירגיש כאב? הרי פעילות חשמלית דומה במוח במרחק של ס"מ אחד משם גורמת לי הרגשה של תענוג. ופעילות חשמלית לא רחוק משם גורמת לי לשמוע דברים.

"פתאום ראיתי שיש כאן פער גדול. מצד אחד ישנה הפיזיקה של המוח שאותה אנחנו יכולים פחות או יותר להבין, אבל מצד שני יש כאן משהו קסום כשאנחנו חווים רגשות ותחושות", מספר קוך.

כך, במשרה הבאה שלו החל מ-1986, כפרופסור במכון הטכנולוגי של קליפורניה (קלטק), הוא כבר החל לגלוש גם לחקר הבינה האנושית – המוח והפעילות של הנוירונים. אבל לגבי התחום של חקר התודעה והחוויות שלנו, בינתיים היו לו רק תהיות ושאלות.

בקלטק הוא פגש שותף מעניין לשאלות שלו בנוגע לטבע התודעה – פרנסיס קריק הבריטי, מי שנודע בשנות ה-50 על גילוי מבנה הדי אן איי וקיבל על כך פרס נובל ב-1962. גם קריק הרגיש שחסרה תיאוריה מסודרת שיכולה להסביר, מדעית, את טבעה של התודעה ובערוב ימיו הוא עזב את המחקר הביומולקולרי ופנה לחקור את רזי התודעה.

את העבודה המשותפת שלהם הם התחילו ב-1989 וכבר ב-1990, הם פרסמו את המאמר המשותף הראשון שלהם, Towards a neurobiological theory of consciousness בו התחילו את המסע למיפוי החוויות המודעות שלנו לאזורים ולתהליכים ספציפיים במוח. למעשה, במחקרים האלו הם סללו את הדרך לרבים מהמחקרים הנערכים בשנים האחרונות בחקר התודעה.

"פרנסיס ואני התחלתנו עם החיפוש הזה ותהינו, אולי נמצא את התודעה בקליפת המוח הקדם מצחית או שאולי במרכז המוח. אבל מאוחר יותר, גם בעקבות הטיעונים של דיוויד צ'למרס, הבנתי שזה תמיד ייכשל. איך קופצים מכל מנגנון פיזיקלי שהוא כדי להסביר את התודעה? אפילו אם מדברים על מכניקת הקוונטים, עדיין צריך להסביר מה קורה בתהליכים הקוונטיים שמעורר את התודעה.

"בסופו של דבר, גם בעבודה עם פרנסיס על המנגנונים של התודעה, הבנו שנינו שזה לא מספיק. המנגנונים האלו מצוינים, אבל הרגשנו שאנחנו צריכים תיאוריה בסיסית של תודעה".

פרנסיס קריק הלך לעולמו ב-2004 ומספר שנים מאוחר יותר, כשפרופ' קוך נתקל ב"תיאוריית המידע המשולב", גרסה מודרנית של פאנפסיכיזם, הוא הבין שזה מה שחיפש. הוא מסביר שהתיאוריה הזו מצליחה לעקוף את השאלה מהו המקור של התודעה. כי בדומה להשקפת הפאנפסיכיזם, היא מתחילה בכך שהיא מקבלת את החוויה, את התודעה, כמאפיין בסיסי של מערכות חומריות מסוימות.

נראה שבשנים האחרונות רעיונות כמו פאנפסיכיזם מעוררים התעניינות גוברת בקהילה האקדמית. 


"נכון. בעבר זה היה פופולרי מאוד, כך שלמשל מייסדי הפסיכולוגיה המודרנית, כמו וילהלם וונדט וויליאם ג'יימס היו פאנפסיכיסטים, אחר כך הייתה תקופה שזה היה פחות פופולרי, ועכשיו זה שוב זוכה להתעניינות גוברת.

"גורם אפשרי אחד, בעיקר בחוגים המדעיים, היא עלייתה של 'תיאוריית המידע המשולב'. אבל מעבר לזה, ייתכן שזה גם קשור לכישלונן של שיטות מסורתיות כמו המטריאליזם. לא נראה שהמטריאליזם מצליח להסביר את הופעת החוויה, לכן אנשים מתחילים לחשוב שאולי זה לא שהחוויה המודעת לא מופיעה, אלא שהיא בעצם נמצאת שם כל הזמן.

"הדבר היחיד שאני בטוח לגביו בוודאות של מאה אחוז הוא שאני קיים, מכיוון שאני מודע. כמו שאמר דקארט: 'אני חושב משמע אני קיים'. אז מדוע לא להשתמש בזה כנקודת הפתיחה של תיאוריית התודעה? להתחיל עם החוויה המודעת ואז לאפיין את התכונות ואת המנגנונים שלה".

מד תודעה

פרופ' גוויליו טונוני מאוניברסיטת וויסקונסין מדיסון הוא פסיכיאטר וחוקר מוח מוביל בעולם בחקר השינה. במסגרת מחקריו, עניין אותו לדעת אם ניתן לקבוע באיזו מידה ברגע מסוים אובייקט, כמו מוח למשל, הוא מודע. כל זה הוביל אותו לחקר התודעה.

את "תיאוריית המידע המשולב" שפרסם לראשונה ב-2004 (BMC Neuroscience), הוא ממשיך לשכלל ולפרסם גרסאות נוספות שלה. הוא מציע שהתודעה יכולה להתקיים בכל אובייקט שהוא מורכב והתודעה נובעת משילוב המידע בין המרכיבים שלו. במוח האנושי, למשל, בו הנוירונים השונים מקושרים ביניהם במאות טריליוני סינפסות, רמת התודעה גבוהה במיוחד. "ככל שמערכת מורכבת יותר כך סביר יותר שתהיה בה רמה גבוהה של מידע משולב, וכך גם החוויות שלה, וההתנסויות שלה יהיו מורכבות יותר", מסביר לי קוך, כלומר גם רמת התודעה תהיי גבוהה יותר.

רמת התודעה במשוואות המתמטיות מסומנת במונח maxΦ. כך למשל, רמת ה-maxΦ של אדם ערני גבוהה מזו של אדם השרוי בשינה עמוקה וכמובן גם מזו של כיסא.

"בכל מערכת שיש בה כמות מסוימת של מידע משולב, כלומר maxΦ גדול מאפס – נוכל למצוא תודעה", מסביר קוך, אבל מוסיף שכדי שרמת התודעה תהיה גבוהה חשוב גם שהמידע יהיה מורכב ומגוון. כך למשל במקרה של התקף אפילפטי המלווה באובדן הכרה, אמנם כל המוח פעיל והמידע בו משולב, אך הפעילות החשמלית אחידה כך שהמידע המועבר אינו מגוון ו-maxΦ המחושב נמוך יחסית.

בשנים האחרונות פרופ' טונוני ושותפיו מפתחים כלי יישומי למדוד את רמת התודעה. אפשר להשתמש בו למשל במקרים בהם רוצים ללמוד על מצבו של פגוע ראש, או לברר, לאור ריבוי התקריות בתחום, האם ההרדמה הכללית מצליחה במשימתה לקראת ניתוח והמנותח יוכל לעבור את הניתוח מבלי לחוות שום דבר ממנו.

"מד התודעה" – הכלי היישומי הזה – בודק באמצעות הדמיית EEG (העוקבת אחר הפעילות החשמלית במוח) כיצד האזורים השונים במוח מגיבים לגירוי מגנטי בנקודה מסוימת במוח. "מקבלים מספר בודד האומר האם למטופל יש רמת תודעה הדומה לשלי ולשלך כשאנחנו ערים או שלחילופין המטופל מרגיש יותר כמו במצב של שינה עמוקה, כלומר שבעצם הוא לא ממש שם", מסביר קוך. במסגרת הבדיקות של "מד התודעה" הזה, טונוני ושותפיו (Annals of Neurology 2016) בחנו 43 מטופלים במצב של צמח, ובקרב 9 מהם גילו מצב של תודעה ערנית.

כיום ד"ר קוך מכהן כנשיא וכמדען הראשי של "מכון אלן לחקר המוח" הממוקם בסיאטל, אחד מגופי חקר המוח החשובים בעולם. בשנים האחרונות הוא חבר לפרופ' טונוני וביחד איתו מקדם את "תיאורית המידע המשולב" במאמרים, בכנסים ובפורומים שונים. כך שכעת, כשהתיאוריה הזו מציעה משוואות ותחזיות שניתן להתחיל לבחון בכלים מדעיים. עוד ועוד חוקרי מוח כבר מתייחסים ברצינות לרעיונות כאלו, והדיונים האקדמאים, כמו גם המחקרים בסוגיית הפאנפסיכיזם הולכים וצוברים תאוצה.

ברמות הבסיסיות, האם אנחנו יכולים לומר משהו לגבי תודעה של חלקיקים, כמו אלקטרונים למשל? 


"אני לא חושב שלאלקטרונים יש תודעה, אבל ייתכן שלחלקיקים מורכבים יותר כמו פרוטונים ונויטרונים, שהם עצמם מורכבים מקווארקים, כלומר במובן מסוים הם מרכיבים מערכת משולבת שבה השלם עולה על חלקיו, אז ייתכן שיש שם תודעה ממש ממש פצפונת קטנטנה. אבל כל זה בינתיים לגמרי ספקולציה. כדי שבאמת נוכל לענות על זה צריך לפתח גרסה קוונטית של תיאורית המידע המשולב.

"אבל אולי, אם נסתכל למשל לתוך תא מסוים, כל תא, תא של כליה, או תא של לב שמורכב ממיליארדי מרכיבים מסוגים שונים, אז כן, ייתכן שהתא היחיד הזה מרגיש משהו קטן כי האינטראקציות בתוכו מורכבות יותר מאלו שבפרוטונים ובאטומים".

אז אולי לכדור הארץ בכללותו יש תודעה מסוימת?


"זה רעיון ישן. 'אנימה מונדי' – נשמת העולם, גם אפלטון דיבר על זה, וכמובן שגם בתקופה המודרנית 'תיאוריית גאיה' מציעה את זה.

"אבל לפי מה שטוענת 'תאוריית המידע המשולב', זה לא סביר, כי תמיד המידע המשולב המקסימלי, כלומר התודעה, היא זו שתופיעה. כלומר אם כדור הארץ יהפוך בעתיד למודע, כפי שטוענת תיאוריית גאיה, אז אנחנו, בני האדם, כבר לא נהיה מודעים יותר".