העיתונאית אמנדה ריפלי בכנס PopTech בשנת 2012 | תמונה: Thatcher Cook for PopTech
המדען הגרמני אנדראס שליישר עמד מול קבוצה קטנה של עיתונאים באחוזה שבה יושבים המשרדים הראשיים של ה-OECD ב"שאטו דה לה מואט" בפריז. העיתונאים הקשיבו לו בעת שהציג בשנת 2001, בפעם הראשונה, את מבחני פיז"ה – מבחני חתך בין-לאומיים חדשים שמדדו את מיומנויות הלמידה של מיליוני תלמידים בני 15 ברחבי העולם. "אלו אינם מבחנים רגילים", הסביר המדען, "לא ביקשנו מהתלמידים תשובות למשוואות או חיברנו שאלות עם כמה תשובות לבחור מהן. חיפשנו להבין את היכולת של התלמידים לחשוב בדרך יצירתית".
כששליישר הכריז אלו תלמידים הגיעו לראש הרשימה בתוצאות המבחנים, מדינות כמו גרמניה, ארה"ב וגם ישראל קיבלו את החדשות בתדהמה. הן חשבו שדווקא הן היו טובות בחינוך. הרי הן גיבשו "אני מאמין", השקיעו כסף, משאבים וטכנולוגיה כדי לשפר את מערכות החינוך. ובכל זאת, מדינות כמו פינלנד, או גרוע מכך, דרום קוריאה, לקחו את "הפרס".
אנחנו לא באמת מבינים למה משמש בית הספר. כשאתה מבין את זה, הרבה יותר קל לך להתמקד ולנקות את כל הרעשים מסביב
שליישר התחיל לככב כמומחה בוועדות חינוך שונות שהקימו מדינות בתקווה שיעזור להן לפענח מה נכשלו לעשות. אנשי חינוך התחילו להתעניין בתוכניות החינוך של מדינות אחרות כדי להבין מה המשמעות של ללמד ילדים לחשוב בדרך יצירתית ולנתח באופן עצמאי. רפורמות קטנות וגדולות החלו לקרות, בתקווה להציג תוצאות שאפשר יהיה להתגאות בהן.
אולם על אף כל הניסיונות לפצח את משוואת החינוך, ההבדלים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים בכל מדינה הותירו רק יותר סימני שאלה לגבי דרכי הפעולה "הנכונות" שמדינה יכולה לנקוט בהן. מדינה כמו ארה"ב, למשל, שנודעה באנשי החינוך שלה, ונחשבה כמדינה המקדמת חינוך לחשיבה ביקורתית ויצירתיות – נותרה מבולבלת מאוד. זאת המדינה שהשקיעה הכי הרבה כסף בחינוך, הרבה מעבר למה שהשקיעה פינלנד. ובכל זאת, מצאה את עצמה רחוקה מהפסגה.
אמנדה ריפלי, עיתונאית אמריקנית שכותבת עבור ה-TIME ומגזינים מצליחים אחרים, התחבטה, בשנת 2008, באותה שאלה: "מדוע באמת התלמידים בארה"ב לא מצליחים בבחינות?"
היא בדקה מחקרים שנעשו בנושא וגילתה שהם התרכזו בניתוח ה"נתונים הקרים" של החינוך במדינות המצליחות בדרך מדעית ואנליטית. היא הרגישה שחסר שם רובד עמוק יותר, והחליטה ללכת לכיוון אחר, מקורי ומעניין. היא פנתה לתוכנית לחילופי תלמידים שעובדת עם מאות תלמידים הנוסעים ללמוד במדינות אחרות כל שנה. הרעיון היה שאם יש מישהו שיכול להצביע על ההבדלים בחינוך, בגישה וביחסים בין מורים לתלמידים, אלו הם התלמידים עצמם.
ריפלי שלחה שאלון מעקב למאות התלמידים שנסעו מארה"ב למדינות אחרות, וגם לתלמידים שהגיעו ללמוד בארה"ב למשך שנה. היא ליוותה באופן אישי שלושה תלמידים שבחרה. הראשונה הייתה קים שחלמה ללמוד במקום בו מדברים על דברים שאינם ספורט. קים, החיה עם אמה בעיר סליסאו באוקלאהומה, נסעה לפינלנד לאחר שקראה כי מערכת החינוך שם טובה.
השני היה טום, חובב צ'כוב ופילוסופיה, שעזב את ביתו בגטיסבורג שבפנסילבניה. הוא שאף להגיע למקום שבו יוכל לשבת בבתי קפה מלאי עשן ולשוחח על דברים ברומו של עולם. פולין, אליה בחר להגיע, לא אכזבה.
השלישי היה אריק ממינטונקה שבמינסוטה. אריק למד באחד התיכונים הטובים באמריקה והשתעמם שם במשך שנים. בזמן שחבריו התכוננו לנשף הסיום, הוא החליט להיות נועז ולבלות את השנה האחרונה שלו בתיכון אצל משפחה מארחת בדרום קוריאה.
אותות של רצינות
כבר בתום היום הראשון שלו בתיכון בדרום קוריאה, הבין אריק מדוע התלמידים הקוריאנים מצליחים כל כך במבחני הפיז"ה. הם פשוט לומדים בלי הפסקה. יום הלימודים שלהם מתחיל בשעה שמונה ונמשך עד ארבע. בשעה ארבע וחצי הוא מתחדש, לאחר שהתלמידים ניקו את הכיתות. אבל כעת הם לומדים למבחני הקבלה לאוניברסיטה. בדרום קוריאה יש שלוש אוניברסיטאות יוקרתיות שרק 2 אחוזים מהתלמידים מתקבלים אליהן. אולי זה מסביר את אחוז ההתאבדויות הגבוה בדרום קוריאה.
בכל מקרה, הלימודים נמשכים עד ארוחת הערב. התלמידים אוכלים בקפיטריה ובסיום הארוחה ממשיכים ללמוד עד שעה תשע. בשעה זו חלק מהתלמידים הולכים לשיעורים פרטיים כדי להתחזק עוד קצת ובעשר חוזרים הביתה לישון.
אנדראס שליישר מדבר על תוצאות המבחנים בשוודיה בוועידה בשטוקהולם, 2015 | תמונה: Janerik Henriksson/AFP/Getty Images
טום, שנסע לפולין, סיפר לריפלי איך המורה למתמטיקה בתיכון בוורשה ביקשה ממנו לבצע משימה שלא היה רגיל אליה ולגשת ללוח לפתור משוואות מול כל הכיתה. כשלא עמד במשימה היא לא קראה לו שוב. טום שם לב שבפולין התלמידים לא מחזיקים מחשבונים לצדם כשהם ניגשים לפתור בעיות. הם התרגלו לחשב בראש, כמו שפה שמדברים. כשקיבלו את ציוני המבחנים והמורה קראה בקול את ציוניו של כל ילד, טום הרגיש נבוך אף יותר. "דבר כזה לעולם לא היה קורה בארה"ב", חשב. כשהבחין שהציונים שנעו בין 1 ל-5 לא הגיעו אף פעם ל-5 (שהיה הציון הגבוה ביותר) הוא הבין שלא ממהרים בפולין לצ'פר או להקל על תלמידים שלא לצורך.
פולין היא מקרה מבחן מעניין שגם ישראל יכולה ללמוד ממנו, כיוון שמאז שהתחילו מבחני הפיז"ה בשנת 2000, היא עברה כמה רפורמות בחינוך. ממדינה שבה התלמידים נמצאים מתחת לממוצע במבחני הפיז"ה, היא עלתה לממוצע, ועד מעל הממוצע וכל זאת תוך עשר שנים בלבד. זה התחיל מגיבוש של תוכנית ליבה חדשה ועוד כמה פעולות כמו הרחבת האוטונומיה שניתנת למורים ולבתי הספר ועריכת מבחני חתך שמטרתם לשפר את הרמה.
ככל שהורים מעורבים יותר בפעילויות בבית הספר, שאינן קשורות ללמידה, תוצאות המבחנים גרועות יותר
"אבל מה שעשה את ההבדל המשמעותי, לפי מחקרים שהם ערכו במדינה", מסבירה ריפלי בהרצאה שהעבירה במפגש פסגה לאומי בארה"ב בנושא חינוך בשנת 2014, "הוא משהו שכמעט ולא מדברים עליו בארה"ב, וזה נכון גם לגבי כל המדינות האחרות. ככל שאתה שומר על כל התלמידים יחד (ולא מפצל את הילדים לבתי ספר ייעודים עם מגמות מסוימות או בתי ספר מקצועיים, מ"מ) ואתה שומר על סטנדרט אקדמאי גבוה, כך התלמידים מצליחים יותר. פינלנד למדה את זה, קוריאה למדה את זה ועכשיו פולין למדה את זה".
ריפלי מסבירה שאם בעבר התלמידים הגיעו לאוניברסיטה ורק אז בחרו מגמה שתתאים להם, היום במדינות רבות, ובהן ישראל, הילדים מנותבים למגמה כבר בגיל 15 ו-16. לפעמים עוד קודם, באמצעות מבחני איי קיו או פסיכוטכני.
על פניו, ניתוב נשמע דבר טוב, כמו מעין תפריט אישי לכל ילד, אבל מתברר שבסופו של דבר הרמה של התלמידים דווקא יורדת. "לשמור על הילדים יחד בסביבה אחת, איכשהו משיג אפקט שאי אפשר להסביר אותו", אומרת ריפלי, "בפולין, ילדים שהיו אמורים ללכת למסלול מקצועי אבל נשארו במסגרת משותפת, ראו שתוצאות מבחן הפיז"ה שלהם קפצו במאה נקודות בשנה אחת".
נהוג גם לחשוב שניתוב ילדים חלשים בתיכון למגמות מקצועיות למיניהן יעזור להם לא לנשור מהלימודים ("לפחות שיעשו את זה"). התיכון האמריקני של טום, לדוגמה, ניתב את הילדים לשלושה מסלולים שונים. מסלול אחד היה ממש מגוחך ונקרא: "אנגלית במקום העבודה", כאילו שיש אנגלית לעבודה ואנגלית לזמן הפנוי. ריפלי כותבת בספרה The smartest kids in the World (2013) שכשהגיע מנהל חדש לתיכון ורצה לבטל את המסלול הזה, כמה מורים התנגדו מפחד שהילדים לא יגיעו לבית הספר. למעשה קרה בדיוק ההיפך.
ריפלי מסבירה בספרה שמה שעשה אותו מנהל בית ספר כאשר החליט לבטל את המגמה המגוחכת, היה להעביר לתלמידים מסר לגבי רמת הלמידה והרצינות בבית הספר. התשובות שקיבלה ריפלי מסקר של מאות התלמידים שהשתתפו בתוכנית לחילופי תלמידים גרמו לה להבין ש"אותות הרצינות" האלו הם סיבה מהותית להצלחה או לכישלון של התלמידים גם במבחני הפיז"ה.
למשל, רוב התלמידים בתוכנית אמרו שבתי הספר בארה"ב היו קלים יותר. כששאלו אותם למה הם מתכוונים הם ענו: "נראה שבבית הספר האמריקני בו הייתי, לא ממש ביקשו ממני לחשוב". או "אהבתי את זה שבית הספר לא עוסק בבית הספר, אלא בספורט ובכל מיני מועדונים". עם זאת, התלמידים אהבו את המורים האמריקנים. "המורים באמריקה שמים אליי לב", "אכפת להם מה אני חושב".
הילדים גם הדגישו שבארה"ב שמים יותר דגש על ספורט ועל ציוד טכנולוגי לעומת ארצות אחרות. "כלומר ארצות שבאמת השתפרו בחינוך", מסבירה ריפלי, "לא עשו את זה באמצעות חפצים נוצצים או באמצעות פיתוי הילדים לבוא לבית הספר כדי לשחק כדורסל. הם עשו את זה באמצעות השקעה באנשים. השקעה בהכשרה ובתמיכה שהם נותנים לאנשים. ובו זמנית, הם שלחו מסרים כנים ואותנטיים להורים ולילדים, כמו גם לפוליטיקאים, לגבי רצינות החינוך וחשיבותו".
בארה"ב וגם בישראל, בואו נודה, קל יחסית להתקבל לעבודה כמורה חדש. כשפינלנד התחילה לשנות את שיטות החינוך שלה, הדבר הראשון שעשתה היה לדרוש מהמורים לעבור הכשרה גבוהה וקשה יותר באוניברסיטה ולאחר מכן במקום העבודה. התוצאות היו ברורות ומהירות: לא רק שזה הביא מורים מנוסים יותר וברמה גבוהה יותר לבתי הספר, זה גם שלח מסר לחברה כולה שחינוך זה דבר חשוב מאוד. "אתה לא רק אומר שחינוך זה דבר חשוב, אתה גם פועל בהתאם", מסבירה ריפלי, "עד כה לא נתתי לזה חשיבות, אבל זה עושה הבדל משמעותי. בשנות ה-80 פינלנד יצרה פרסומת שאומרת: 'בפינלנד נמצאים המחנכים הטובים בעולם'. זה מסר חזק מאוד.
"היבט נוסף הוא מעורבות ההורים. בארה"ב ההורים די מעורבים לעומת הורים אחרים בעולם, אבל הדרך בה הם מעורבים שונה מפינלנד ומקוריאה. מחקרים שבדקו כיצד ההתנהגות של הורים עם ילדיהם משפיעה על תוצאות המבחנים, מראים שככל שההורים מבלים זמן רב יותר איתם כשהם קטנים, מקריאים להם, משוחחים איתם על סרטים, ספרים ועל החיים – כך הילדים מפתחים יותר יכולות חשיבה ויצליחו במבחני החשיבה (כמו Dervarics, Chuck, and Eileen O’Brien, 2011). דווקא ככל שהורים מעורבים יותר בפעילויות בבית הספר, שאינן קשורות ללמידה, כמו בארה"ב, התוצאות גרועות יותר.
"אם היינו מקדישים את האנרגיה ללמידה במקום לדברים אחרים כמו ספורט או אפיית עוגיות", מסבירה ריפלי, "הילדים שלנו היו מצליחים יותר".
בזמן שמערכות החינוך בארץ ובמדינות רבות בעולם מנסות ללמוד מפינלנד, לצמצם מבחנים ושיעורי בית, להגביר את הפתיחות בין המורים לתלמידים, להעניק עצמאות גבוהה יותר למורים ולבתי ספר וכדומה, יכול להיות שהן מפספסות את העניין עצמו. את הגורם מספר אחת שבלעדיו בתי הספר יתקשו להשתפר –הרצינות והכוונה ללמידה. "בפינלנד הבינו שבית הספר משמש ללמידה", אומרת ריפלי בהרצאה, "זה נשמע מובן מאליו אבל זה לא. אנחנו לא באמת מבינים למה משמש בית הספר. כשאתה מבין את זה, הרבה יותר קל לך להתמקד ולנקות את כל הרעשים מסביב".