"נוף ארבע העונות בסגנון המאסטרים הישישים" – ציור מאת וויי ג'י-קה, שושלת מינג (1644-1368) | תמונה: The Metropolitan Museum of Art
אתה שואל אותי מדוע אני מתגורר בהרי האיזמרגד
אני מחייך ואינני עונה, ליבי שליו
פרחי אפרסק שטים על פני המים, נעלמים ללא עקבות
זהו מרחב אחר, מעבר לעולם האנושי
לי באי (762-701 לספירה)
אני זוכרת את השיעור הראשון שלי ב"ציורי נופים סיניים" באוניברסיטה. הגעתי נרגשת, מצוידת בכל הציוד הנדרש: דפים מיוחדים, מברשות סיניות טובות, תחתית מיוחדת שעליה מציירים וקערית קטנה בצד – לדיו כמובן. המורה, סיני במקור, פתח בפנינו ספר שהעותק המקורי שלו הוא מהמאה ה-17, אנציקלופדיה גדולה שבה מופיעים סגנונות שונים של ציורי אבנים, עצים והרים מתוך ציורי נופים סיניים מסורתיים. לא ידענו אז, אבל הוא למעשה הציג את התוכנית השנתית שלנו: יכולנו להקדיש שיעור שלם רק כדי להצליח לצייר אבן אחת מתוך הספר. תוך כדי ניסיונות, דיבר המורה ברוגע וניסה להסביר לנו, דרך מצגות של ציורים, משהו מהמשמעות העמוקה שלהם. אינני זוכרת את רוב הדברים שאמר, אני רק זוכרת שהרגשתי בשיעורים שלווה גדולה.
מרחבי הטבע עם פסגות ההרים המתנשאות לגבהים, מפלי מים גועשים ונחלים מפכפכים היו בתרבות הסינית המסורתית מקור ליופי אין-סופי, אבל לא רק. אלו היו גם מקומות שבהם אדם היה יכול לרומם את מחשבתו ונפשו ולשחרר את עצמו מהנפתולים, האיוולת והלחצים של החברה האנושית. הטבע היה עבורם מקור לחכמה אין-סופית, והם הוקירו ציורי נופים וטבע יותר מכל נושא אחר.
בנופים המצוירים העצומים האלה, בני אדם מוצגים כדמויות זעירות, שותפים ענווים לזרימה של כוחות גדולים מהם, שלהם הם רוחשים יראת כבוד רבה. הציור והשירה בסין העתיקה היו קשורים ביניהם בקשר עמוק, ולעתים קרובות שיקפו זה את זה, כפי שאפשר לראות בשירו של לי באי, אחד המשוררים הידועים ביותר בהיסטוריה הסינית.
אחד הסמלים הנפוצים ביותר בציורי הטבע הסיניים הוא התבודדות, המוצגת כאדם בודד מוקף בטבע, או שט בסירה עם חכת דייג, קורא, או מתבונן במפל מים. כך גם היו עושים בעולם האמיתי בסין העתיקה פקידי ממשל או מלומדים כשחיו בתקופות של סערות פוליטיות או שחיתות נרחבת. הם היו פורשים מהחיים הפוליטיים ומהחברה, הרחק מהעולם האנושי המדורדר, שם הם טיפחו את עצמם וחיו חיים שלווים שהיו מוקדשים ללימוד ולאמנויות.
הטכניקה של הציור הסיני המסורתי הייתה שונה מאוד מזו שהייתה נהוגה באמנות הקלאסית המערבית. ציירים קלאסיים בתרבות המערבית היו תחילה מתבוננים ארוכות ובקפידה באובייקט או בנוף שהיו מציירים, מתוך שאיפה להעתיק אותם במדוייק. גם אם הציור היה דמיוני, האמנים היו מתבססים על ידע מוקדם שרכשו מתוך התבוננויות, והידע שהיה להם באנטומיה ובפרספקטיבה. הצייר בסין העתיקה, לעומת זאת, לא שאף להעתיק את האובייקט או הנוף כפי שהוא, אלא לתפוס את המהות הפנימית שלו. העתקה מדוייקת היתה עלולה, לפי השקפתם, להסיט את תשומת לב המתבונן מהכוונה האמיתית של הצייר ולגרום למתבונן להתמקד בפני השטח, במקום במה שמוסתר מהעין.
הציור הסיני אם כך, כמו אמנויות סיניות אחרות, מדגיש את הרגשות, התחושות והמשמעות שהציור מעורר. בשפה הסינית זה נקרא יי-ג'ינג (yijing). הפירוש המילולי של המושג הוא "התחום של המשמעות". זהו מרחב אמנותי שנמצא מעבר לקווים המוצגים על הנייר או על המשי. כתמי הצבע שהאמן הניח היו אשנב לנפשו, לרגשותיו ולהשקפת עולמו.
הציור בסין לא היה נחלתם הבלעדית של ציירים מקצועיים. מתחילת שושלת סונג (1279-960), מעמד חדש של פקידים-מלומדים למדו ביסודיות אמנויות שונות, כולל ציור, שירה, מוסיקה וקליגרפיה. המלומד והמורה הסיני קונפוציוס האמין שהאמנות עוזרת לטיפוח האופי המוסרי. הפקיד או המלומד המושלם משלב בתוכו מעלות מוסריות פנימיות יחד עם עידון חיצוני הבאים לידי ביטוי במיומנות האמנותית שלו.
הציורים היו מוצגים בדרך כלל על מגילות תלויות בעזרת חוט משי, או על מגילות-יד מגולגלות ומאוחסנות בקופסה, או באלבומים. מגילת יד מגולגלת כזאת הייתה יכולה להתפרש לאורכו של חדר שלם, אבל היה נהוג להתבונן בכל פעם רק בחלק אחד שנפתח כאשר פורשים הצידה את היד שאוחזת במגילה.
בימים אלו מוצגים במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק כ-12 עבודות של ציורי נוף שצוירו במברשת ובדיו בתערוכה הנקראת: "זרמים והרים בלי סוף: מסורות של נופים בסין". התערוכה תוצג עד ה-9 באוגוסט 2019.
* סייעו בהכנת הכתבה אירן לואו ושלומית יעקובי