תמונה: Fotolia

ארבעים נבדקים התבקשו להחליט איזו מבין ארבע המכוניות הם רוצים לקנות. לכל מכונית היו כ-12 נתונים, ובחלוף ארבע דקות הם התבקשו לבחור אחת. החוקרים חילקו את הנבדקים לשתי קבוצות: למחצית מהנבדקים הם אִפשרו להתרכז ולשקול את הנתונים בכובד ראש, ול-20 האחרים הם יצרו "רעש" – הם אתגרו אותם עם חידות מילוליות.

בניגוד למצופה, דווקא אלו שלא יכלו להפנות את תשומת ליבם לנתונים, ונאלצו לענות מתוך "תחושת בטן", הצליחו לבחור במכונית המיטבית. כ-60 אחוז מהם בחרו בה, בהשוואה לכ-25 אחוז בלבד בקרב אלו שהתאפשר להם להתרכז בנתונים.

דווקא אלו שלא יכלו להפנות את תשומת ליבם לנתונים, ונאלצו לענות מתוך "תחושת בטן", הצליחו לבחור במכונית המיטבית

אבל כאן לא נגמר הסיפור. במקביל ל-40 הנבדקים, הובאו 40 אנשים נוספים שהשתתפו בניסוי זהה כמעט לחלוטין, למעט הבדל אחד – הם קיבלו מהחוקרים רק ארבעה נתונים לגבי כל אחת מהמכוניות – כלומר התלבטותם הייתה פשוטה יותר. מתברר שבמקרה כזה שיקול הדעת המודע במצב מרוכז הניב תוצאות מוצלחות יותר מתחושת הבטן (Dijksterhuis, Bos, Nordgren, +1, 2006).

"לפחות מנקודת המבט של קבלת החלטות בניהול, בעשר השנים האחרונות רמת העניין בחקר האינטואיציה גברה משמעותית, יש סוג של פיצוץ בכמות המחקרים בנושא", אמר בראיון לאפוק טיימס פרופ' יוג'ין סנדלר סמית' מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת סורי שבבריטניה, חוקר אינטואיציה שחיבר מספר ספרים בנושא. "אני חושב שזה בגלל שאנשים הבינו שהמודל הרציונלי של קבלת החלטות אמנם שימושי מאוד, אבל הוא לא יכול לעזור למנהלים בכל מצב. הבינו שבמצבים מסוימים מנהלים צריכים לקבל החלטות גם בעזרת האינטואיציה שלהם".

פרופ' דניאל כהנמן | תמונה: Sean Gallup/Getty Images for Burda Media

כפי שהסביר פרופ' סנדלר סמית', אחד היתרונות הבולטים של מערכת החישוב הלא מודעת שלנו הוא זמני התגובה המהירים שלה. דוגמה לכך היא משחק של הימורי קלפים, כפי שהראה במחקר שלו פרופ' אנטוניו דמסיו מאוניברסיטת דרום קליפורניה (Bechara, Damasio, Tranel, +1, 1997). מול הנבדקים במחקר, שמטרתם הייתה להרוויח כסף, הונחו ארבע ערימות קלפים. אם לקחו קלף משתי הערימות הראשונות (A ו-B) הם הרוויחו 100 דולר עבור כל קלף, לעומת 50 דולר בלבד משתי הערימות האחרות (C ו-D). אבל בין הקלפים הסתתרו גם קלפים של קנסות. מה שהנבדקים לא ידעו בהתחלה, זה שבערימות A ו-B הקנסות היו גבוהים יותר, כך שבטווח הרחוק כדאי היה להם לקחת דווקא קלפים מהערימות C ו-D.

לאחר כל עשרה סיבובים של משחק שאלו את הנבדקים מה הם מבינים ממה שקורה שם. לקח לנבדקים בממוצע 80 סיבובים עד שהם ידעו להסביר שעדיף לקחת קלפים מערימות C ו-D. אבל בדיקות פיזיולוגיות של מוליכות העור שלהם, המעידות על רמת הדריכות והחשש שלהם (כמו שעושים למשל בטיפולי ביו-פידבק), הראו שכבר אחרי עשרה סיבובים הנבדקים ממש חששו לפני שלקחו קלפים מהערימות "המסוכנות", בעוד שהיו רגועים למדי כשלקחו קלפים מאחת משתי הערמות האחרות. איזשהו קול פנימי בתוכם הרגיש את הסיכון הרבה לפני שהם ידעו לבטא אותו במילים.

אחד החוקרים שקידם את הבנת האינטואיציה הוא הפסיכולוג הישראלי אמריקני פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. כהנמן הציע מודל המסביר כיצד אנחנו מקבלים החלטות, שזכה לפרסום נרחב בעקבות ספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" (2011). הוא מציע שכאשר אנחנו נדרשים לקבל החלטות, יש שתי מערכות הפועלות במוח במקביל. למערכת האחת אנחנו מודעים – היא עובדת על המחשבות המודעות שלנו ונחשבת לאובייקטיבית, לאנליטית, פעמים רבות היא גם מבוססת על כללים מסודרים, והיא בדרך כלל איטית יחסית.

מומחי אמנות הצליחו בתוך שניות ספורות להבחין שיצירת אמנות היא מזויפת, אף על פי שמחקר מדעי קפדני של 14 חודשים לא הצליח לזהות זאת

באותו הזמן פועלת גם המערכת הבלתי מודעת שלנו, שאנחנו לא מודעים לשיקולים ולתהליכי עיבוד הנתונים שלה. היא נחשבת לסובייקטיבית, להוליסטית ולמושפעת מהרגשות שלנו. כיוון שהיא פועלת ברקע, מבלי לצרוך את משאבי המודעות שלנו, היא פועלת בכמה ערוצים במקביל ולכן הקיבולת שלה גדולה הרבה יותר. אינטואיציה היא אחד המרכיבים במערכת הבלתי מודעת הזו.

פרופ' סנדלר סמית' מדמה בראיון את שתי המערכות האלו לשתי נפשות (Minds) שפועלות במוחנו בה בעת. "מצד אחד יש לנו נפש אנליטית, רציונלית, לצידה יש לנו נפש אינטואיטיבית שבמובן מסוים אנחנו לא אחראיים עליה. היא עושה מה שהיא רוצה באופן בלתי תלוי למדי. היא עובדת ברקע כל הזמן, בין אם אנחנו רוצים את זה ובין אם לא, והיא מתערבת כשהיא חושבת שהתגובה שלה חיונית".

העיתונאי מלקולם גלדוול מתאר בספרו "ממבט ראשון" (Blink) שהתפרסם ב-2005 תהליך מהיר ובלתי-מודע המתרחש במוחנו, המבצע ניתוח מקיף בתוך שניות בודדות כדי לקבל החלטות נכונות שחשיבה רציונאלית אינה מסוגלת להגיע אליהן. גלדוול מתאר כיצד מומחי אמנות הצליחו בתוך שניות ספורות להבחין שיצירת אמנות היא מזויפת, אף על פי שמחקר מדעי קפדני של 14 חודשים לא הצליח לזהות זאת. ומספר את סיפורו של מאמן טניס שהצליח לנבא בדיוק מפתיע מתי הולך להיכשל שחקן טניס בהגשה, אף על פי שלא יכול היה להבין בעצמו כיצד הוא מבין זאת. "הייתי שוכב במיטה וחושב, איך אני עושה את זה?" אמר המאמן. "לא ידעתי. זה שיגע אותי, ממש סבלתי".

בספר Learn Better (Ulrich Boser, 2017) מתואר סיפורו של ד"ר ברור סאקסברג (Bror Saxberg), כיום מומחה ללמידה. בהיותו סטודנט לרפואה בהארוורד, עבד סאקסברג ביחד עם חבריו לצוות על מקרה רפואי מורכב של חולה. הוא ניסה להגיע לאבחון באמצעות איסוף רחב של נתונים וניתוחם. הוא ערך בדיקות בסיסיות, כמו לחץ דם ובדיקות מעבדה. לאחר מכן הוא חזר לספרי הלימוד וחיפש פרטים על מחלות חריגות שאולי קשורות בכך. אבל בסופו של דבר, למרות כל הנתונים שאסף וניתח, ובדיקות נוספות שביצע, לא הצליח להגיע לאבחון ברור.

נואש, הוא פנה לד"ר וילדנשטיין, אחד הרופאים הבכירים בבית החולים. לתדהמתו, רגעים ספורים לאחר שווילדנשטיין פגש את המטופל הוא הכריז על אבחון. כפי שמתאר סאקסברג, לקח לווילדנשטיין פחות מדקה להבין מה לא בסדר ומהי הדרך להביא להחלמה. סאקסברג הבין מכך שבעוד שלרשותו ולרשות חבריו הסטודנטים עמד אוסף גדול של עובדות ונתונים, לווילדנשטיין הייתה היכולת לזהות תבניות ולהבחין מה חשוב. כפי שמוסבר בספר, כמעט כל מקצוען פיתח את מה שסאקסברג מכנה מיומנויות של "זיהוי תבניות". החל מטייסים ומאדריכלים ועד לשחקני כדורסל ולמוסיקאים – מומחים חושבים בדרכים מקושרות יותר ויחסיות יותר.