תמונה: Fotolia
היצור הפלאי המכונה "גמל", נחשב כיום לחיית מדבר מובהקת. היכולת שלו לשאת על גבו בני אדם למרחקים אדירים בלהט המדבר, בלי לשתות ימים ושבועות, זיכתה אותו בתואר הרומנטי "ספינת המדבר". החל מכפות רגליו שאינן נכוות בחול הרותח, ועד לריסיו הארוכים המקנים לעיניו מראה משובב (והגנה מפני סופות חול), נדמה כי כולו יצור מדברי. הדבשת האוגרת שומן יעילה ביותר במצבי יובש, שכן בתהליך פירוק השומן מייצר הגוף מים במשקל זהה לזה של השומן. כדוריות הדם של הגמל גם הן מותאמות למצבי יובש קיצוני ואינן רגישות למצבים של איבוד נוזלים או לחילופין, של שתייה מופרזת.
אבי אבותיו של הגמל דמה קצת יותר לארנבת, בעיקר בגודלו המיניאטורי
הגמל עונה על כל הצרכים של עמי המדבר: ביגוד, מזון, שתיה, עבודה, ניידות ועוד. הביטוי "אורחת גמלים" הייחודי לגמל, ממחיש כיצד נצרב בתודעת שוכני המדבר המראה של שיירת גמלים המסמלת תקווה וחיים בלב השממה. אך הגמל לא תמיד היה יצור מדברי.
אבי אבותיו של הגמל | תמונה: Internet Archive Book Images/Flickr
כדי להבין זאת, כדאי שנחזור קצת אחורה בזמן, בערך 45 מיליון שנה, אל ערבות העשב הקרות של אמריקה הצפונית. באותם ימים, אבי אבותיו של הגמל, דמה קצת יותר לארנבת, בעיקר בגודלו המיניאטורי. הכינוי המדעי שלו הוא פרוטילופוס (Protylopus), כך על פי מרכז התיירות של חבל יוקון בצפון קנדה*.
בעוד הגמלים המודרניים מגיעים לגובה של 2 מטרים, הוא נישא לגובה ממוצע של 3 מטרים ונקרא "טיטאנוטילופוס נברסקנזיס"
אבל מאז הוא השתנה. על פי שרידים שונים נראה שלפני 30 מיליון שנה כבר שוטטו בצפון אמריקה יצורים דמויי גמל בגודל של עז, ומאובנים שהתגלו במדינת נברסקה שבמרכז ארצות הברית ומתוארכים לתקופה שלפני 5-3 מיליון שנים, מצביעים על כך שאחד מאבותיו של הגמל נראה בתקופה הזו כבר דומה למדי לגמל שאנו מכירים, מלבד העובדה שהיה גדול במיוחד: בעוד הגמלים המודרניים מגיעים לגובה של 2 מטרים, הוא נישא לגובה ממוצע של 3 מטרים. כך הוא זכה לכינוי "טיטאנוטילופוס נברסקנזיס" (Barbour, Schultz, 1934). המאובן הצפוני ביותר שהתגלה של בן למשפחת הגמלים נחשף באיי אלסמר (Ellesmere) שבים הארקטי ומוצג כיום במוזיאון הטבע של קנדה.**
הגמל עונה על כל הצרכים של עמי המדבר: ביגוד, מזון, שתיה, עבודה, ניידות ועוד | תמונה: Fotolia
על פי ממצאים אלו וממצאים נוספים שהתגלו באסיה, נראה כי לפני עידן הקרח האחרון, לפני קצת יותר מ-3 מיליון שנה, נדד הגמל דרך "גשר ברינג" – מעבר יבשתי במקום בו נמצא כיום ים ברינג, באזור שבין מערב אלסקה לצפון מזרח סיביר. משם הוא המשיך לכיוון מזרח ומרכז אסיה והלאה, עם בני האדם למזרח התיכון ולאפריקה, כשהוא משיל מעליו את פרוותו הארוכה ואת אחת מדבשותיו.
בחלוף השנים הגמל הפליא להתאים את עצמו למדבר, ואפשר לבני האדם לחצות את מדבר גובי באסיה ואת מדבר סהרה באפריקה כשהם רכובים על גבו. וכך במאה ה-10 לספירה, רכיבה על גמל כבר הייתה נפוצה בכל חצי האי ערב, ואף בהודו ובסין.
בתנ"ך הגמל מוזכר לראשונה בסיפור ירידתו של אברהם למצרים בספר בראשית – "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ… וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (בראשית י"ב, י').
תמונה: Fotolia
כבודם של המדענים והארכיאולוגים במקומו מונח, אבל יש גרסה נוספת, שמסבירה באופן לא פחות משכנע איך התפתח הגמל לחיה המוכרת לנו היום. סופר הילדים האנגלי ג'וזף רודיארד קיפלינג (מחבר "ספר הג'ונגל") פרסם ב-1902 את ספר הילדים "סיפורי דווקא ככה" (Just So Stories) ובו הקדיש פרק מיוחד לגמל. מעשה שהיה כך היה:
לאחר שנברא העולם נתבקש הגמל על ידי ידידיו הסוס, הכלב והשור לסייע בעבודות הבנייה הנדרשות. אך הוא, כול שהיה מוכן לעשות היה ללעוס חתיכת עשב ולומר – "דבש". החברים כעסו מאוד והזעיקו לעזרה את הג'יני – שד המדבר, אך ללא הועיל. לאחר שהג'יני ניסה בטוב, והגמל העקשן ענה לו "דבש" בפעם השלישית, כעס גם הג'יני ונתן לו דבשת, כדי שיוכל לעבוד קשה בלי לאכול ולשתות ולהשלים את מה שהחסיר. הגמל מצדו לא התנצל וגם לא עבד. כך שהדבשת, יחד עם אופיו העיקש והרגלו המשעשע ללעוס עשב במבט משועמם, נשארו כפי שהם עד עצם היום הזה.
* מרכז התיירות של חבל יוקון בקנדה
** הממצאים פורסמו במרץ 2013 במגזין נייצ'ר