עולמה התת-קרקעי הנסתר של תרבות הנסקה

הבורות הספירליים שימשו לתחזוקה של אמות המים התת – קרקעיות (הפוקיוס) בתקופת הנסקה | תמונה: Fotolia

מדבר נסקה, אחד המקומות הצחיחים ביותר על פני כדור הארץ, שוכן על רמה בגובה 498 מטרים מעל פני הים, בסמוך לאוקיאנוס השקט, כ-450 ק”מ דרומה מלימה בירת פרו. על פני הקרקע ניתן לראות בעיקר חול ואבנים שקיבלו עם השנים גוון חום אדמדם בשל התחמצנות, אך ממעוף הציפור (או מסוק) מתגלה תמונה אחרת לגמרי – המדבר מכוסה בציורי ענק: קוף, עכביש, יונק דבש, לווייתן, קונדור, ספירלות, טרפזים וקווים מקבילים, מפוזרים על פני עשרות קילומטרים.

על פי בדיקות החוקרים מתברר שציורי הענק הללו צוירו לפני קרוב ל-2,000 שנה ובאופן מסתורי נשמרו כמעט ללא פגע. מי צייר את הדמויות? כיצד עשה זאת? ולשם מה? האם לאנשי היבשת הקדומים הייתה טכנולוגיה מודרנית וכלי טיס? האם תרבות חייזרית מעורבת בכך? האם הכול זיוף?

אנשי הנסקה ניסו להתמודד עם בעיית המחסור במים באמצעות ה’פוקיוס’ אבל גם באמצעות הדת

העיר נסקה התפרסמה בעקבות הספר “מרכבות האלים” של אריך פון דניקן, שהציע כי הקווים המקבילים מסמנים אזור מנחת לחייזרים והציורים מיועדים לעיניהם. בעשרות השנים האחרונות לארכיאולוגים החוקרים את הציורים היו רעיונות מעט שונים, אך על דבר אחד הם הסכימו עם פון דניקן – מישהו אמור להתבונן בציורים האלו מלמעלה. גבוה מעל פני האדמה.

ציורי הענק המכונים “גאוגליפים” (Geoglyphs) התגלו לראשונה כאשר התחילו הטיסות המסחריות מעל מדבר הנסקה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. תיארוך הגאוגליפים השונים נע בין 200 לפנה”ס ל-600 לספירה – התקופה בה תרבות הנסקה שלטה בערבות הצחיחות. לא רק התארוך מסגיר את מקורם של הגאוגליפים, אלא גם סגנונם הדומה לזה של הציורים על כדי החרס של הנסקה שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. הריכוז המשמעותי ביותר של הגאוגליפים נמצא באזור של הערים המודרניות נסקה, אינגניו, ופלפה, באזור המכונה פמפה דה סאן חוזה, בעמקים של נהרות אינגניו וגרנדה, ובאזור שסביב העיר העתיקה קהואצ’י (Cahuachi).

גאוגליף של קוף, הקוף סימל את אל הפריון שלו סגדו אנשי הנסקה | תמונה: Fotolia

לאחר כמה עשורים של מחקר ארכיאולוגי, ובמיוחד בשל נחישותה של המתמטיקאית והארכיאולוגית הגרמנייה, מריה רייך, אשר הקדישה לפרויקט את חייה, אימצה אונסק”ו, ב-1995, את האזור כאתר מורשת עולמית. אך למרות המחקר שנעשה, התמונה המלאה נשארה לא ברורה – אף אחת מהתאוריות שהועלו על ידי הארכיאולוגים לא הסבירה באופן שלם מדוע אנשי הנסקה יצרו את הציורים, ולא הציגה הוכחות חותכות.

כל זה עמד להשתנות. בשנת 2008 שני חוקרים איטלקים העובדים במועצה הלאומית למחקר באיטליה (CNR), רוזה לסאפונרה, חוקרת בכירה במכון למתודולוגיות ניתוח סביבתי (IMMA), וניקולה מסיני, חוקר בכיר ב- CNR וראש המשלחת האיטלקית לארכיאולוגיה (ITACA), הבחינו בדבר מעניין בתצלום לוויין של האזור.

גאוגליף של קוף, הקוף סימל את אל הפריון שלו סגדו אנשי הנסקה | תמונה: Fotolia

“בתמונת הלוויין הבחנו בדפוס מסוים מאוד של צמחייה ולחות שהצביע על נוכחות של פעילות אנושית בעבר”, מספר מסיני בריאיון משותף עם לסאפונרה לאפוק טיימס. “במיוחד הבחנו בצורה מרובעת”, הוא מוסיף. “הצורה המרובעת” התגלתה כפירמידה תת קרקעית בעיר קהואצ’י שבמדבר הנסקה. זאת לא הייתה הפירמידה הראשונה שמצאו באזור, אך התגלית ריגשה את כל העוסקים במלאכה, בעיקר בשל השימוש החדש בטכנולוגיה לוויינית שהוכיחה את יעילותה.

מסיני מסביר עוד, כי צילומי הלוויין חושפים דפוסים שונים של צמחייה, וכאשר הדפוס נראה יוצא דופן בצורתו, קוטע את המשכיות הנוף, או בעל צורה גיאומטרית כלשהי, אזי סביר להניח שמבנה הקבור מתחת לאדמה קשור בכך – שכן הוא משנה את רמת הלחות בקרקע ובעקבותיה את הצמחייה. “במקרים אחרים”, מסביר מסיני, “מבנים מתחת לאדמה אינם קבורים עמוק כל כך. ואז ניתן לזהות מבנה או פלטפורמה שבמהלך הזמן הושפעו משחיקה של מזג האוויר, והפכו לחלק מהטופוגרפיה. ניתן לזהות אותם פשוט כשינויים במיקרו-טופוגרפיה”.

ניקולה מסיני, חוקר ראשי במועצה הלאומית של איטליה למחקר (CNR), ומנהל המשלחת האיטלקית לארכיאולוגיה (ITACA) | תמונה: CNR

“אנחנו מנתחים מידע מהלוויין אבל גם עורכים בדיקות גאו-פיזיות”, הוא מוסיף, “מכיוון שאנחנו לוקחים בחשבון שאחרי החישה מרחוק בלוויין, התמונה הסינופטית רחבה מדי, ואנחנו צריכים תמונה קרובה יותר ומפורטת יותר”. מסיני מפרט טכניקות שונות הכוללות שידור גלים אלקטרומגנטיים מתחת לקרקע, ובדיקת השדה האלקטרומגנטי והמוליכות החשמלית של האדמה. השלב האחרון לדבריו, הוא משלחת ארכיאולוגית.

“כל הפעולות האלה נעשו בתיאום עם ג’וזפה אוריפיצ’י – הארכיאולוג האחראי על המשלחת בשטח”, מוסיפה לסאפונרה, “ב-10 השנים האחרונות בהן מתבצע המחקר כל התוצאות היו מאושרות על ידי המשלחת הארכיאולוגית שלו”.

לצד הפירמידות והגאוגליפים, ניתן לזהות מעל פני הקרקע (ללא ציוד מיוחד) בורות המפוזרים בקרבה לציורי הענק, ויורדים לתוך האדמה בצורה ספירלית. כבר בשנת 1996 חוקר בשם דיוויד ג’ונסון העלה השערה כי הבורות הספירליים מתחברים ישירות לתעלות מים תת קרקעיות המכונות “פוקיוס” (Puquios), בהם השתמשו אנשי הנסקה כדי להזרים מים ולקיים את חייהם במדבר הצחיח. הבורות, שיער ג’ונסון, מצד אחד אִפשרו גישה למים התת-קרקעיים, ומצד שני, היו אמצעי לניקוי התעלות. ג’ונסון שיער כי התעלות הנראות מעל פני השטח הן חלק קטנטן מהמערך השלם שנחבא מתחת לאדמה, אבל נדרש מחקר נוסף כדי לחזק את השערתו.

ניתוחי צילומי הלוויין שערכו לסאפונרה ומסיני כבר לא הותירו מקום לספק שבני הנסקה אכן יצרו מערכת של תעלות מים. נוסף לכך הם טענו כי אלו לא היו רק בורות גישה, אלא מערכת הידראולית חכמה, שכן הרוח שהגיעה דרך הבורות עזרה להניע את המים בתוך המערכת, והפכה את הבורות לסוג של משאבות. המערכת סיפקה מים לכל אורך השנה, ובמשך שנים רבות, גם לחקלאות וגם לשימוש ביתי – באחד המקומות הצחיחים בעולם.

“אם ישנו פוקיוס”, מוסיפה לסאפונרה, “את תזהי בצילום גם מים וגם ערוץ מעשה ידי אדם. יש גם אינדיקטורים של לחות, וניתן אפילו לדעת גם אם המים היו בעבר ונעלמו לגמרי, כי הנוף שימר את השרידים של העבר. מצאנו פוקיוס חדשים, רק בגלל שמצאנו תוכן שונה של לחות”.

הקשר בין מים לפירמידות

מים – הגורם הבסיסי ביותר לקיום חיים, היה בשביל החוקרים המפתח שעזר לחבר את כל חלקי הפאזל לתמונה אחת: הטקסים הדתיים בפירמידות, ציורי הענק, התעלות התת קרקעיות והבורות הספירליים, כולם סבבו סביב הצורך הבסיסי ביותר במים, והמחסור במים באזור הצחיח של הנסקה. חלק מהגאוגליפים מסבירים החוקרים, הם ציורים המסמלים פריון ומים, כמו לדוגמה, דמות הקוף ודמות יונק הדבש או ציורי הספירלות הענקיים.

“אנשי הנסקה ניסו להתמודד עם בעיית המחסור במים באמצעות ה’פוקיוס’ אבל גם באמצעות הדת”, מסביר מסיני. “מגוריהם בסביבת אקלים קיצונית כל כך תבעה מהם לפתח יחסים עם האלים. המחקר שלנו מנסה להוכיח שהגאוגליפים והפירמידות היו קשורים שניהם לפעילויות טקסיות. קהואצ’י הייתה המרכז הטקסי הגדול ביותר של תרבות הנסקה. נמצאו בה יותר מעשר פירמידות. כשהנסקה ציירו את הקווים הם לא ציירו אותם עבור בני אדם, היה להם חשוב שהאלים יראו אותם. הדת שלהם כללה טקסים הקשורים למים, לפוריות. באמצעות הגאוגליפים רצו אנשי הנסקה ליצור יחסים הרמוניים עם האלים.

אמת מים (פוקיו) מתקופת הנסקה, עדיין פעילה 2,000 שנים לאחר בנייתה | תמונה: CNR

חלק מהטקסים התקיימו בפירמידות וחלק גם בגאוגליפים עצמם. לגאוגליפים היה תפקיד חשוב: ליצור אזור שבו עולי הרגל יוכלו לבצע פעילות טקסית – מזמורים, ריקודים, נגינה, תפילה ויחסים הרמוניים עם האלים”.

בספרם המשותף, “העולם העתיק של הנסקה – תובנות חדשות מתוך מדע וארכיאולוגיה” (2016)*,

רוזה לספונרה, חוקרת במכון למתודולוגיות של ניתוח סביבתי
(CNR-IMAA) | תמונה: CNR

מתארים החוקרים רוזה לסאפונרה, ניקולה מסיני וג’וזפה אוריפיצ’י את מסקנות מחקרם בן עשר השנים, ומבקשים לתת תמונה רחבה וכוללת של תרבות הנסקה הקדומה, הקושרת ביחד את כל התגליות בשטח. הם מציינים כי הגאוגליפים צוירו על ידי קבוצות חברתיות שונות שהגיעו מחלקים שונים בטריטוריה של מדבר הנסקה וחלקו מוצא משותף ובעלות משותפת על האדמה. כלומר, מלבד תקשורת עם האלים, הטקסים היו גם כלי לחיזוק החיבור בקרב הקבוצות השונות. “גם מראש ההר ניתן לצפות בגאוגליפים”, אומר מסיני. “כשעולי הרגל הלכו לפמפה של נסקה הם היו צריכים לזהות את המקום שבו יוכלו לבצע פעילות טקסית”.

נוסף לכך, מספרים החוקרים, הטקסים, התהלוכות והפולחנים התקיימו בתאריך מסוים בלוח השנה של הנסקה, הקשור בחקלאות. הקווים היו מתואמים עם נקודות הציון של השקיעה והזריחה בנקודות השיא של החורף והקיץ ובנקודות השוויון של הסתיו והאביב, ונקודות אלו סימנו את התחלות וסופי העונות.

אולם, שאלה נוספת הטרידה את החוקרים: איך לאנשי הנסקה הייתה היכולת לצייר ציורי אדמה כה גדולים ומדויקים מבלי שיוכלו להתבונן בהם ממבט על?

התשובה לכך נמצאה כבר ב-1969, כותבים מסיני ולסאפונרה, כשהחוקרים ג’רלד הוקינס וג’וסואה לנצ’ו שחזרו בהצלחה את אחד הציורים והראו שזה בהחלט היה אפשרי עם האמצעים שהיו זמינים לנסקה בתקופתם. הניסיון הרב של אנשי הנסקה בתחום הטקסטיל, אותו ירשו מקודמיהם – תרבות הפרקס (Paracas) – כלל שימוש במודל של קנה מידה קטן והרחבתו לגודל הרצוי, שסייע להם גם ביצירת הגאוגליפים הענקיים.

בשנים 800-600 לספירה כוחם של הנסקה החל לדעוך. מסיני מסביר כי על פי עדויות ארכיאולוגיות, העיר קהואצ’י ננטשה ככל הנראה בגלל אסונות טבע כגון תופעה מוקצנת של אל ניניו, שיטפונות פתאומיים ורעידות אדמה. במאמר שהתפרסם בשנת 2009 בירחון “Latin “American Antiquity, טענו חוקרים כי סופם של הנסקה הגיע משום שכרתו את חורשי הינבוט שהקיפו את יישוביהם והגנו עליהם מפגעי השיטפונות של אל ניניו. הם עשו זאת כדי לגדל תירס, אך לטענתם של החוקרים כך למעשה הביאו על עצמם את סופם (Beresford-Jones, Whaley, Arce & Chepstow-Lusty, 2009).

לאחר דעיכת הנסקה, תרבויות אחרות תפסו את מקומה. המפורסמת ביותר היא אימפריית האינקה שעלתה לשלטון ב-1200 לספירה ושלטה ביד רמה במשך 300 שנים, בפרו ובמדינות השכנות לה – אקוודור, צ’ילה ובוליביה. בשנת 1533 נכבשה אימפריית האינקה על ידי הספרדים, והתפוררה אף היא. בחלוף מאות שנים האוכלוסיות התערבבו ונטמעו אלו באלו במידה רבה וכיום אוכלוסיית פרו מורכבת מצאצאי הכובשים הספרדים והאינדיאנים גם יחד. הגאוגליפים ותעלות המים התת-קרקעיות העתיקות שרדו את כל תהפוכות ההיסטוריה וחלקן עדיין פעילות היום, 2,000 שנים לאחר בנייתן. הן משרתות את תושבי המקום – צאצאי כל התרבויות אשר שגשגו באזור.

* The Ancient Nasca World: New Insights from Science and Archaeology