נסיך או מפלצת: מה קרה לילדי הדיקטטורים האכזריים בעולם?

אידי אמין, נשיא אוגנדה לשעבר | תמונה: Keystone/Getty Images

האגדה מספרת שבוקר אחד, בעת שג’וזף סטאלין היה בחדרו, נפלה עליו לפתע רוח השעשוע. “אבדוק את שומריי”, חשב לעצמו והחל לצעוק ממיטתו כאילו הוא סובל מייסורים עזים. השומרים, שזכרו את איסורו של סטאלין להיכנס לחדרו הפרטי, היססו מאוד, אך מששמעו שהוא סובל מכאבים פתחו את הדלת. פתיחת הדלת הביאה אל מותם. סטאלין טבח בהם אחד אחד כי לא נשמעו להוראות שנתן.

שומריו החדשים של סטאלין למדו מהשיעור ולא חזרו עוד על אותה טעות. מספרים שכשסטאלין באמת היה על ערש דווי, אף אחד מהשומרים לא העז להיכנס לחדרו ולהציע לו עזרה. אחד ממפקדי צבאו נכנס בסופו של דבר ומצא אותו מחוסר הכרה למחצה. שבוע לאחר מכן הוא מת.

אתם יודעים למה אנחנו הערבים מפסידים את המלחמות שלנו נגד ישראל?” אמר בנו של קדאפי, “כי הם דמוקרטיים ואנחנו לא

אך הנה שאלה שלא הרבה אנשים היו חושבים לשאול: היכן היו ילדיו של הדיקטטור בעת שנחתה עליו רוח השעשוע? האם בתו סבטלנה ישנה בחדר ליד? האם בנו ואסילי שיחק כמה דקות לפני כן עם שומרי הראש ותהה מדוע הוא לא רואה אותם שוב לעולם? מה עשה יקוב, בנו הבכור?

לסטאלין היו רק שלושה ילדים. למאו היו עשרה, לקדאפי שישה, לסדאם חוסיין חמישה, ולאידי אמין היו 60 ילדים. מה קרה להם כאשר הגיעו לגיל שבו הבינו מה אביהם עושה למחייתו – האם הלכו בעקבותיו? האם ניסו להתרחק ממנו? התביישו בו? או אולי בעצם התגאו?

מעטים האנשים שהחליטו לשאול את השאלות המעניינות האלה. אחד הבודדים שבהם הוא ג’יי נורדלינדר, עיתונאי ועורך במגזין National Review הניו-יורקי. סקרנותו הובילה אותו לחקור את ילדיהם של הדיקטטורים הגדולים של המאה ה-20: מאו, צ’אושסקו, חוסיין, מוסוליני, קדאפי, אידי אמין ועוד רבים אחרים, ולהוציא את הספר “ילדים של מפלצות” (Children of Monsters).

“אני שמח שסיימתי את המחקר”, הוא מספר לי, “היה לי קשה לבלות זמן כה רב בלימוד על רוע. נחשפתי לסיפורים מפחידים ומזעזעים, ומנגד מרתקים ומפתיעים. מדי פעם אפילו מעוררי השראה שגרמו לי לחשוב על היסטוריה, גורל, רצון חופשי, חינוך, אהבה, אחריות ונאמנות”.

מפלצות קטנות

“מפלצת בן מפלצת”, מכנה נורדלינגר את ואסילי, בנו האמצעי של סטאלין. ואסילי היה ילד ראשון מאשתו השנייה של סטאלין שהתאבדה כשוואסילי הילד היה בן 11. בהיעדר דמות אימהית בבית, גדל ואסילי בחברת שומרי הראש של הדיקטטור שנמצאו בדרך קבע בבית. הילד, שהיה צמא לתשומת לב מאביו, קיבל אותה לעתים נדירות כשאביו נהג בו בנוקשות.

ואסילי, בנו האמצעי של סטאלין | תמונה: CC-Public Domain

המשמעות של להיות “הבן של” התבהרה בעיני ואסילי ככל שגדל. כשהיה בן 20 והמלחמה הגיעה לבריה”מ, הוא נהייה טייס ומהר מאוד הגיע לעמדת גנרל, אף על פי שלא הוכשר לכך כלל. בתפקיד הזה הוא הרגיש כל יכול והחל לעשות כל שרצה. רוב הזמן הוא היה שתוי, ועקב כך החלטותיו הצבאיות עלו בחייהם של אנשים רבים. הוא נהג לאנוס נשים, לירות באחרים ולהכות אנשים באופן שרירותי ולשלוח אותם לכלא. בסוף המלחמה פיטר אותו אביו מתפקידו, אך הוא המשיך במעלליו ובשתייתו המופרזת, ובדרך זו גם סיים את חייו.

מפלצת דומה מאוד, העתק של ואסילי, היה ניקו צ’אושסקו, בנו הצעיר של ניקולאה צ’אושסקו, שליט רומניה הקומוניסטית. גם הוא גדל באווירה קרה ואלימה עם אימא בעלת פולחן אישיות כמו של אביו, דיקטטורית בעצמה.

נורדלינגר חקר בכל הדרכים שיכול היה (לנוכח הסודיות הגדולה שאופפת את המשטרים האלו) מה עשו, איך גדלו ולמה הפכו ילדיהם של כל הדיקטטורים הגדולים של המאה ה-20. הוא פגש כמה מהילדים, התכתב באימיילים עם כמה מהם, אך רוב הדלתות נשארו סגורות בפניו. הוא נאלץ למצוא עדויות ורמזים בספרים ובראיונות שניתנו בעבר.

ולנטין צ’אושסקו החליט שאינו רוצה קשר לדיקטטורה של הוריו. הוא הפך לפיזיקאי שחי חיים שקטים ושלווים ולא נוגע בשערה של איש

“ניקו לא אהב ללכת לבית הספר, הוא העדיף לעשות דברים אחרים”, סיפר לו גנרל יון מיחאי פצ’פה, שהיה ראש שירותי הביון של רומניה וערק לארה”ב. “ניקו העדיף לבלות את זמנו עם שומרי הראש שלו במגורים הנשיאותיים ולחקות את ההתנהגות והדיבור שלהם”, אמר פצ’פה.

משנות העשרה ניקו היה שיכור ו”קיבל רישיון” לאנוס את נשות רומניה בלי הבחנה, ובאכזריות. הוא אהב לחצות רמזורים אדומים ולהרוג כמה אנשים בדרך, רק כי התחשק לו. “הוא היה סוג של דמות מרשעת מקומיקס. יחד עם הוריו הם היו שלישייה”, מסביר נורדלינגר. סיום תקופת הדיקטטורה ברומניה, הוצאת הוריו להורג ומותו של ניקו משתייה מרובה, מנעו ככל הנראה מצאצא קטן ומפלצתי נוסף כמו ניקו להיוולד.

ניקו, בנו של ניקולאה צ’אושסקו | תמונות: Ion Chibzii-CC

אחד מחבריו הטובים של ניקו היה סלב בפני עצמו, “האכזרי מכולם” בכל מה שקשור ברצח ובמפלצתיות. היה זה עודאי חוסיין, בנו של סדאם חוסיין. הוא וניקו נהגו להיפגש לעתים בשווייץ, אולי כדי להשוות רשימות.

כשעודאי צעד ברחבי האוניברסיטה העיראקית, בה כביכול למד לתואר מהנדס, הנשים במקום התמלאו באימה. הן ידעו שאם ימצאו חן בעיניו הוא יכפה עליהן לצאת עמו, יאנוס אותן ויורה לשומר ראשו לרצוח אותן, כפי שקרה בפעמים קודמות.

עודאי, בנו של סדאם חוסיין | תמונות: AFP/Getty Images

הוא ואחיו קוסאי, שמתו יחד מאש המתקפה האמריקנית ב-2003, היו מענים אנשים, שולחים אותם לכלא ורוצחים בלי אבחנה. לא היה איש שיעצור אותם מלבד אביהם שהתערב פעמים מספר. כשסדאם מינה את עודאי לתפקיד ראש הוועד האולימפי העיראקי, הקפיד עודאי לענות בדרכים אכזריות ספורטאים שלא הצליחו להגיע להישגים הנדרשים.

בדומה לניקו וואסילי, גם עודאי גדל בסביבה שאפשר לקרוא לה “בעייתית”. אביו היה מעריץ גדול של סטאלין ושותף לאידיאולוגיה של “No Man No Problem” (ציטוט של סטאלין). האווירה בבית הייתה בדרך כלל מתוחה. סדאם לא הניח לאף אחד מילדיו (שני בנים ושלוש בנות) להרגיש נינוח בביתו ונהג “לשחק איתם” בכך שהטיל עליהם פחד ואימה.

ההיגיון אומר שעם אבות כאלה, בלתי נמנע שגם הילדים יהפכו לרוצחים. פשוט כי הסביבה מספקת את כל המניעים לכך: ואסילי גדל בקרב שומרי הראש של אביו ואמו נרצחה; ניקו הסתחרר מהכוח ומהאלימות של אביו ואמו וכך גם בניו של סדאם. כל הנסיבות היו שם.

אלא שהתיאוריה הזו, כך מתברר, אינה תקפה לכל ילדי הדיקטטורים שגם גדלו בבתים כאלה בדיוק. דוגמה מצוינת לכך הוא ולנטין צ’אושסקו, אחיו הגדול של ניקו, שהחליט בגיל צעיר שאינו רוצה שום קשר לדיקטטורה ולפוליטיקה של הוריו (על אף שנהנה מהטבות כלכליות מסוימות הקשורות במעמדו). הוא הפך לפיזיקאי שחי חיים שקטים ושלווים, מרבה לעבוד באותו מקום, ולא נוגע בשערה של איש. כך גם היה עם בנו הראשון של סטאלין, יקוב, ועם בתו הקטנה והמפורסמת שבנתה לעצמה זהות שונה.

כמו באגדות

“הזבוב הקטן שלי”, היה הכינוי שנתן סטאלין לסבטלנה, בתו הקטנה והאהובה, שגדלה כמו נסיכה מהאגדות בארמון עם משרתים וחונכים אישיים. אבל סיפור האהבה הנדיר נקטע כשסבטלנה הגיעה לגיל ההתבגרות והתעוררה למציאות שחיה בה.

בגיל 16 היא גילתה את האמת על אימה שלא מתה ממחלה, כפי שסיפרו לה, אלא התאבדה. פרטי מידע נוספים היא דלתה מכתבה במגזין באנגלית, ששימש כחומר לימוד עבורה. כך היא החלה להבין גם מי היה באמת ג’וזף סטאלין, אביה, חשד שהתעורר אצלה כבר כמה שנים קודם לכן, כשנעלמו באופן מסתורי דודיה ודודותיה (ממשפחת אימה).

סבטלנה בזרועותיו של אביה | תמונה: CC-Public Domain

שנים רבות חיה סבטלנה באשליה שאביה נערץ ואהוב על ידי כולם. באמת היו שהעריצו אותו, במיוחד האנשים בסביבתה, לעתים אפילו אנשים שספגו ממנו מכות ונשלחו לכלא. הם האמינו שאם סטאלין הורה על כך, כנראה שהוא יודע מה הוא עושה.

בשלושה ספרי זיכרונות שהפכו לרבי מכר, סבטלנה מספרת על תקופת ילדותה, על המטפלת הנוצרייה שגידלה אותה, על אהבתה הראשונה לתסריטאי יהודי בן 40 שסטאלין שלח לחמש שנים לגולג, ולעוד חמש שנים לעבודה קשה במכרה, לאחר שחזר למוסקבה למרות שנאסר עליו.

היא כתבה על הבעלים שהתחתנה איתם, למורת רוחו של סטאלין, על תקופה בת עשר שנים בה סטאלין והיא המעיטו להיפגש, ועל הפעמים האחדות שראה את נכדיו. היא תיארה את התקופה שחיה עם בודהיסט הודי בברה”מ, שלא קיבלה אישור להתחתן איתו, אבל כן קיבלה אישור לנסוע לפזר את אפרו בהודו לאחר שמת ממחלה.

הדיקטטור מאו דזה-דונג עם חלק ממשפחתו | תמונה: Public Domain-CC

שם, בהודו, עשתה סבטלנה מעשה שהפך אותה למפורסמת. היא ניגשה לשגרירות האמריקנית וביקשה לקבל מקלט. היא נאלצה להשאיר מאחור את שני ילדיה המתבגרים (שלא סלחו לה על כך לאחר מכן) ולהתחיל את חייה מאפס (שנים מאוחר יותר, בתו של פידל קסטרו, אלינה פרננדז, ערקה גם היא לארה”ב).

הספרים שכתבה עזרו לה להתפרנס ואף להתעשר (ולבזבז את כל הכסף). היא התחתנה שוב, הולידה ילדה, התגרשה, ונדדה עם ילדתה ברחבי ארה”ב ובעולם, כולל ברוסיה. בתה, שלא ידעה לדבר רוסית, חיה היום בוויסקונסין שבארה”ב ומנהלת חנות לבגדי יד שנייה – אלף שנות אור מחייה הנסיכותיים של אימה ומהאידאולוגיה של סטאלין. סבטלנה נפטרה לפני כמה שנים בבית סיעודי בוויסקונסין כשהיא נושאת את שם משפחתה של אימה – אלילויבה.

סאיף אל איסלאם, בנו של קדאפי | תמונה: BRQ Network/Flick

אני שואלת את נורדלינגר האם התמודדות של ילד של דיקטטור המגלה שאבא שלו הוא רוצח המונים אינה זהה לזו של בן של רוצח או אנס. והוא מדגיש נקודה מעניינת: “ההבדל הוא שדיקטטורים הם אנשים שמכבדים ומעריצים אותם. לעתים קרובות הם אהובים על ידי מיליוני אנשים. זה לא נכון לגבי רוצחים או אנסים בדרך כלל. אם את הבת או הבן של סטאלין לדוגמה, את הילד של רוצח המונים שיש לו הרבה מאוד כוח, המנהל משטר ושסוגדים לו אנשים רבים. אני חושב שזה הופך את זה להרבה יותר מבלבל עבור הילדים. הם מוקפים באנשים שמשתתפים בפולחן האישיות של אביהם. בדרך כלל לרוצחים ולאנסים אין אנשים שיצטערו בשבילם, יתמכו בהם או יאחלו להם רק טוב”.

הדיקטטור הרצחני בהיסטוריה היה מאו דזה-דונג, שבתקופתו נרצחו קרוב ל-80 מיליון איש. מאו התחתן ארבע פעמים והשאיר את מרבית ילדיו (ידוע על עשרה) ברחובות או אצל משפחות של איכרים. את שתי הבנות שכן חיו אתו שלח בתקופת מהפכת התרבות ל”מרכזים לשינוי” ששילבו עבודת פרך לצד חינוך אידאולוגי לפי קו המפלגה הקומוניסטית. זה לא הפריע לכמה מנכדיו, שעדיין חיים היום, להתגאות ולכתוב ספרי הלל ושבח לסבא שלהם – שאנשים בסביבתו הקרובה הגדירו כנטול רגשות לחלוטין.

“כשערכתי את המחקר הופתעתי לגלות שהיו הרבה יותר ילדים נאמנים משחשבתי שיהיו”, אומר נורדלינגר. “חשבתי שתהיה להם יותר צניעות או בושה. בדיעבד, אולי זה היה צפוי. הם הרי גדלו לצד אישיות שאחרים סגדו לה. זה רק טבעי שאדם יאהב ויהיה נאמן לאביו או אמו”.

הליברל המערבי

תופעה מעניינת אחרת בקרב ילדי הדיקטטורים היא לימודים במערב. ילדים רבים נסעו לחו”ל, נחשפו לדמוקרטיה, לדעות נאורות יותר והיו אמורים בסופו של דבר להשתנות. אבל שום דבר אינו פשוט כפי שנדמה.

“קחי את המקרה של סאיף אל איסלאם, בנו של קדאפי”, אומר לי נורדלינגר. סאיף אל איסלאם היה בנו האהוב של אביו, אך למרות זאת רצה מאוד להיות דמוקרט. הוא רצה להיות ליברל מערבי או לפחות ערבי רפורמיסט. הוא נסע ללמוד בחו”ל, קיבל דוקטורט מבית הספר לכלכלה של לונדון, השתתף בכנסים בנושא ואפילו יצא עם ישראלית במשך שש שנים.

ז’אן מארי לורה היה אובססיבי לגבי זהותו. הוא היה משוכנע שהוא בנו של היטלר

נורדלינגר מספר שבעצמו פגש פעם את סאיף אל איסלאם בכנס בין-לאומי ושמע אותו אומר: “אתם יודעים למה אנחנו הערבים מפסידים את המלחמות שלנו נגד ישראל? כי הם דמוקרטיים ואנחנו לא. מפקדי הצבא שלהם קיבלו את תפקידם כי הגיע להם. בצבאות שלנו שמים את המפקד הכי חסר יכולת כי אז הוא לא מהווה איום לבצע הפיכה”.

“אני חושב שברמה מסוימת הוא היה נבוך מדיקטטורה”, אומר נורדלינגר. נראה היה שסאיף יהפוך לברבור הלבן במשפחתו, לילד הסורר שבוחר למרוד בדרכי אביו. כך נראה היה, עד שפרץ “האביב הערבי” שאיים להפיל את משטרו של אביו. מה עשה סאיף? זרק את הדיבורים היפים על דמוקרטיה, נסע הביתה והחל לבצע פשעי מלחמה. ב-2016 הוא היה אסיר בלוב ומבוקש בבית הדין הבין-לאומי בהאג, אבל בסופו של דבר שוחרר וכיום הוא מתכנן להתמודד על נשיאות לוב בבחירות הקרובות.

“זאת דוגמה לבן שניסה להיות מישהו אחר, אבל בסופו של דבר נשאר נאמן. אפשר לומר שהמקרה שלו טראגי יותר מרוב ילדי הדיקטטורים, כי אני מאמין שבאיזשהו מקום הוא רצה להיות טוב יותר, וגם גילה שזה אפשרי”.

דוגמה נוספת היא סיפורו של בשאר אל אסד הצעיר שלמד רפואת עיניים בלונדון וכביכול הלך בדרך הישר. גורלו השתנה כשהוא נקרא על ידי אביו, חאפז אל אסד, לרשת את השלטון כשאחיו באסל נהרג בתאונת דרכים. היום אנחנו יודעים שבסופו של דבר בשאר התעלה על אביו ורצח כמות אנשים שלא הייתה מביישת את הדיקטטורים הגדולים.

היטלר והמכנה המשותף

יום בהיר אחד, צרפתייה בשם שרלוט לובג’ווה קראה לבנה בן ה-30, ז’אן מארי לורה, לשיחה. “אתה כבר יודע שאביך היה חייל גרמני שיצא איתי בזמן מלחמת העולם הראשונה, נכון? אז יש משהו נוסף שאתה צריך לדעת – שמו היה אדולף היטלר”.

עשרים שנה לקח לז’אן מארי לורה לעכל את הידיעה שייתכן שאביו היה רוצח המונים והאיש הכי שנוא בעולם. אבל אז, לאחר מות אמו, הוא החליט שהוא מאמץ את היטלר כאביו האמיתי. הוא גידל שפם כמו של היטלר ותמך בדעותיו הקיצוניות של אביו. כך עשה גם בנו, פיליפ – לאחר שז’אן מארי לורה מת. פיליפ נסע למינכן לפגוש את בתו של הימלר שסיפרה לו שיש נאצים שתמיד חשבו שלהיטלר היה בן סודי בצרפת.

ז’אן מארי לורה. הבן האבוד של היטלר? | תמונה: Keith Waldegrave

“היסטוריונים קבעו שאין ראיות מספיקות לקבוע שלהיטלר היו ילדים, אבל ז’אן מארי לורה היה אובססיבי לגבי זה”, אומר נורדלינגר, “הוא היה משוכנע שהוא אכן הבן של היטלר. עד מותו הוא התגאה בזהות הזאת ואימץ אותה. לפיליפ, בנו, יש שתי תמונות של היטלר על הקיר בסלון”.

מה לדעתך בסופו של דבר משותף לכל הילדים האלה?

“שיש להם גורל שקשה מאוד לברוח ממנו. רבים מהם, במיוחד הבנים, הם אנשים ברוטליים מאוד, אף על פי שכמה מהם מאוד עדינים, כך שקשה למצוא מכנה משותף”.

פגשת כמה מהם?

“ראיינתי את ג’אפר אמין, בנו של אידי אמין, והתכתבתי באימייל עם אחיו חוסיין. פגשתי כאמור בוועידה את סאיף אל איסלאם, בנו של קדאפי. יש כמה בנים ובנות שעדיין בחיים, אבל נמנעים לדבר על העבר שלהם או על אביהם או על הרגשות שלהם. אני לא מאשים אותם. חלק מהם לא רוצים שידעו שהם קיימים בכלל.

“אני יכול להגיד שהיו לי חילופי אימיילים מעניינים עם חוסיין, בנו של אידי אמין. הוא היה פתוח מאוד לכל שאלה. והרגשתי שהוא ענה עליהן בכנות מסוימת”.

לאידי אמין היו 60 ילדים רשמיים שיודעים עליהם (עם שבע נשים ועוד כמה מהצד המתמטיקה מסתדרת). סיפורה של משפחת אמין מעניין, כי לאחר מסע רציחות של כמה שנים באוגנדה, אמין, ארבע מנשותיו ו-35 מילדיו ברחו ללוב ומשם לערב הסעודית שהציעה להם מקלט. הם חיו שם בבית גדול ובו 15 חדרים באווירה משפחתית חמה. תכונת ה”ביג דדי” של אמין התבטאה שם במלוא עוצמתה ורבים מילדיו גדלו באווירה חמה ואוהבת.

התוצאה הייתה שכמה מילדיו הודו במעשיו האכזריים של אביהם, ואחרים נשארו נאמנים לו לגמרי. כמה מהם מעורבים כיום בפוליטיקה המקומית של אוגנדה. “חוסיין אמין הוא דוגמה לאדם מעורב”, מספר דורלינגר, “מצד אחד הוא נאמן לאביו ומצד שני מכיר בדברים הרעים שאביו עשה וניסה לקדם פיוס באוגנדה”.

מה לדעתך גרם לילדים מסוימים להפוך לאנשים טובים יותר מאביהם? 

“במקרה של סבטלנה סטאלין זאת הייתה הדת הנוצרית שעזרה לה. גם הייתה לה מטפלת חמה ועדינה. סבטלנה כותבת באחד הספרים שלה שהגורמים האלה עזרו לה לא להשתגע. אבל קחי לדוגמה את שני הבנים של צ’אושסקו, ניקו היה מפלצת וולנטין, האח הגדול הפיזיקאי היה טלה. לשניהם היו אותם הורים ואותו חינוך. לכן זאת שאלה קשה מאוד. למה הם יצאו שונים כל כך? אני לא יודע”.

גם אחרי כתיבת ספר כזה אתה לא יודע?

“לא, וגם אף אחד אחר לא יודע להסביר את זה. אני חושב שרבים מהילדים האלה קרועים בין נאמנות ואהבה לאביהם – לרצות שהוא יקבל אותם ולרצות לקבל אותו, לבין להכיר שהאב עשה פשעים נוראיים. אני יודע שרבים מהילדים האלה קרועים”.