מהו סוד הצלחתה של קבוצת הכדורסל הטובה ביותר בהיסטוריה?

סטיב קר עם קבוצתו | תמונה: Cyrus Saatsaz/CC-BY-SA-4.0

בעונה הראשונה שלו כמאמן אן-בי-אי (NBA) הוא הוביל את ה”גולדן סטייט ווריורס” לאליפות. בשנה השנייה, הווריורס סיימו את העונה עם רקורד של 73 ניצחונות לעומת 9 הפסדים – הטוב ביותר בהיסטוריה של הכדורסל.

מבקרים יוכלו לטעון בקלות כי הגורם להצלחת הקבוצה שהוביל המאמן סטיב קר פשוט – כשיש לך סופרסטאר כמו סטפן קרי, הנחשב כיום לקלעי הטוב בעולם, ולצדו קליי תומפסון, צלף מחונן, איך תוכל להפסיד? אולם קרי ותומפסון שיחקו גם בעונות הקודמות. ב-2013-2012 קרי ותומפסון הובילו את הקבוצה לפלייאוף, כשקרי קובע שיא של 272 שלשות לאורך העונה. השיא לא עזר והקבוצה הודחה בסיבוב השני. עונה אחר כך (2014-2013) היא הודחה כבר בסיבוב הראשון.

צורת ההתנהלות של קר מעלה שאלה שמרבית המנהלים כיום, בין אם הם עוסקים בספורט ובין אם בניהול חברה קטנה או גדולה, צריכים לשאול את עצמם

אז מה היה הגורם האמיתי להצלחה הפתאומית שלהם? בלי ספק סטיב קר – מאמן הכדורסל שקיבל על עצמו, בפעם הראשונה בחייו, לאמן את הקבוצה ב-2014 והצליח לעשות משהו שקודמו בתפקיד, המאמן מארק ג’קסון, נכשל בו. באמצעות עקרונות מעולם הניהול הוא הפך בזמן קצר קבוצה של אינדיבידואלים למכונה משומנת המצליחה לרמוס את הליגה ברמות הגבוהות ביותר של הכדורסל העולמי. איך עשה זאת? ומה אפשר ללמוד משיטתו על מנהיגות ועל ניהול?

ללמוד מהטובים ביותר

מחברת עבת כרס, מלאה ברישומים מעשה ידיו של סטיב קר, בצבצה מתוך החפצים השונים בבית משפחתו בעת שנערך שיפוץ בביתם. זה היה סוג של יומן שניהל בימים בהם עוד היה שחקן באן-בי-אי. אוצר בלום של מחשבותיו, לא רק על כדורסל, אלא על החיים בכלל. הצעד הראשון שעשה קר כשקיבל את המושכות להובלת הקבוצה, היה לחזור לאותו יומן מהעבר כדי לקבל ממנו רעיונות ותובנות.

היומן תיעד את מחשבותיו על מאמנים רבים ששיחק תחתם. הבולטים שבהם היו פיל ג’קסון, מאמן שיקגו בולס האגדית של מייקל ג’ורדן שזכה בשישה תארי אליפות, וגרג פופוביץ’ שהוביל את סן אנטוניו ספרס לחמש אליפויות.

קר עם סטף קרי | תמונה: Harry How/Getty Images

המאמנים השפיעו רבות על סגנון הניהול של קר. בריאיון לניו יורק טיימס (2014) אמר קר, שקוטון פיצסימונס, מאמן הפיניקס סאנס בשנות ה-90 שתחתיו התאמן במשך עונה אחת, שמר על אווירה קלילה בחדר ההלבשה. “הוא גרם לנו לצחוק כל הזמן וזה היה דבר די חזק”. מתוך אסטרטגיית ההתקפה של גרג פופוביץ’ הוא פיתח את פילוסופיית ההתקפה שלו. הוא אף צפה שוב ושוב בגמר האן-בי-אי של 2014 כדי להבין כיצד פופוביץ’ הצליח לשלוט בסדרת המשחקים בדרכו לעוד אליפות. קר הבין שזה המודל שהוא רוצה ליישם גם בקבוצתו. מהמאמן שלו בקליבלנד, לני וילקינס, הוא למד שיש לשמור על ההתקפה פשוטה ואפקטיבית. “זה היה שיעור טוב עבורי: להריץ שישה או שמונה דברים [מהלכים] ממש טוב, במקום 20 דברים בצורה בינונית”.

אחרי שפרש מקריירת משחק ועבד בתור פרשן (אנליסט) ברשת TNT ששידרה משחקי כדורסל, הוא המשיך לנהל יומן אבל בדרך שונה מעט. לפני תחילת כל משחק, קר והשדרן שלצדו היו מראיינים מאמנים על ההכנות שעשו למשחק. הוא הקשיב למאמנים ורשם לעצמו הערות בקצב מסחרר. מרב אלברט, השדרן שלצדו, ידע שקר משתמש בתפקיד כדי ללמוד מהמאמנים. “הוא שאל שאלות מסוימות שלא מתאימות לשידור בטלוויזיה”, אמר אלברט בריאיון ל”ספורט אילוסטרייטד” (2015), “אבל כאלה שיכול היה להשתמש בהן בהמשך הדרך”.

האתגר, חשב קר, אינו בהגדרת הערכים, אלא בהנחלתם. איך גורמים לסופרסטארים בעלי רמות אגו שונות לעקוב אחר ערכים מסוימים ולהאמין בהם?

שנה לפני שנכנס לתפקיד מאמן הווריורס, הגיע קר לוועידת ספורט בנושא מנהיגות כדי להתחבר עם מאמן הכדורסל לשעבר (וכיום הפרשן) ג’ף ואן גנדי. קר העריץ את ואן גנדי ורצה ללמוד ממנו. ואן גנדי עודד אותו להמשיך לרשום כל תובנה שיש לו. כל דבר שלמד, כל דבר שהוא רוצה לעשות וכל דבר שהוא רוצה לשנות. “זה יארגן את מחשבותיך ויסייע לך לפתח את הפילוסופיה שלך”, אמר לו גנדי.

קר קיבל את עצתו והחל לתעד הכול במסמך וורד בלפטופ שלו. החל מקונפליקטים והתרחשויות גדולות ועד לפרטים הקטנים – כולל אורך האימון הפיזי ששחקן צריך לבצע בסיום משחק כאשר שיחק מספר מועט של דקות. הוא לא התמקד רק בניסיון העבר שלו, במאמנים ובשחקנים שהכיר, אלא תיעד גם מהלכי כדורסל שאהב. הוא כתב על פילוסופיות התקפה והגנה, ועל מחשבות שעלו לו כשצפה במשחקי כדורסל בטלוויזיה כשישב בביתו. כשראה משהו שאהב, הוא לחץ Pause בשלט וניסה להבין מה קרה שם. לאחר מכן העביר את המהלך לקובץ מהלכים אהובים שניתן לצפות בו במחשב. בכל שבוע הקובץ גדל וכשהחל לאמן את הווריורס הוא כבר הכיל יותר מ-50 מהלכים. קובץ הוורד גם הוא גדל והפך למצגת פאוור פוינט.

“צורת ההתנהלות של קר מעלה שאלה שמרבית המנהלים כיום, בין אם הם עוסקים בספורט ובין אם בניהול חברה קטנה או גדולה, צריכים לשאול את עצמם”, נכתב בספר “קייס סטאדי” שבחן את התנהלותו של קר (בהוצאת Leadership Case Studies). “הם צריכים לשאול את עצמם האם הם מתחברים למנהלים מוכשרים אחרים? האם הם מנתחים מה עושים מנהלים אחרים שהופך אותם לאפקטיביים כל כך ולומדים מהם?”

ארבעת הערכים

אולם קר ידע שאותן רשימות אינן מספיקות כדי לחולל את המהפך שהוא רוצה. הוא ידע שכל קבוצה טובה חייבת להישען על סט ערכים מסוים, בין אם היא מצהירה עליהם באתר האינטרנט שלה ובין אם מדברת עליהם בחדרי חדרים עם עובדיה. לכל ארגון מעולה יש מערכת כזו של ערכים שכל עובדיה מכירים ומסכימים לה.

האתגר, חשב קר, אינו בהגדרת הערכים, אלא בהנחלתם. איך גורמים לסופרסטארים בעלי רמות אגו שונות ואמונות שונות לגבי הכישורים שלהם לעקוב אחר ערכים מסוימים ולהאמין בהם? “הטבע האנושי גורם לכולנו להיות אנוכיים ולרצות את הכי טוב עבור עצמנו”, אמר פעם קר (וצוטט בפורבס). “בספורט זה מתורגם בדרך כלל לנקודות ולכמות זריקות למשחק”. קר הבין שתפקידו של המאמן או המנהל לגרום לשחקנים לנהוג בניגוד לאינסטינקט הטבעי שלהם – להיות אנוכיים, ולמצוא דרך שבה כולם יתלכדו לקבוצה.

גרג פופוביץ’ עם הסופרסטאר שלו טוני פארקר | תמונה: Thearon W. Henderson/Getty Images

אבל איך עושים זאת? לא מספיק לומר לשחקנים: “תשחקו בשביל הקבוצה”. קר האמין שהתשובה טמונה בהטמעת הערכים והעקרונות שנקבעו. לוק וולטון, עוזרו של קר בשנים הראשונות בקבוצה (לפני שמונה למאמן הלייקרס), הסביר מה הם אותם ערכים: “הראשון והחשוב ביותר הוא ככל הנראה ‘הנאה’ – הוא רוצה שיהיה לנו כיף. זו עונה ארוכה והמשחק הזה אמור להיות כיפי” (ריאיון לעיתון San Jose Mercury News).

הערך השני הוא “מיינדפולנס” (קְשִיבוּת, תשומת לב לאחר). שחקנים לא צריכים לרדוף אחר הביצועים האישיים שלהם, אלא להיות “קשובים לדרך הנכונה לעשות דברים”. הערך הבא הוא חמלה – לכל אחד מחברי הקבוצה וגם למשחק הכדורסל עצמו. הערך הרביעי והאחרון הוא תחרותיות. המטרה במשחק היא לנצח ולהשתפר כל הזמן. “כשאנחנו מקפידים על ארבעת הדברים האלה, לא רק שקשה מאוד לנצח אותנו, אלא שגם מהנה מאוד לצפות בנו, מהנה מאוד לאמן אותנו וכיף מאוד להיות בסביבתנו”, הסביר וולטון בריאיון.

תמונה: Jonathan Daniel/Getty Images

אחד המהלכים ששיחקה הקבוצה בכל משחק לאורך העונה ביטא את הערכים האלה: דריימונד גרין, הפורוורד של הקבוצה, ויתר על זריקה פנויה ל-3 כדי למסור לשחקן אחר. המסירה הנוספת לא שינתה את מהלך המשחק, אבל היא הייתה אינדיקציה לכך שהשחקנים פשוט אוהבים לשחק זה עם זה. “אני יודע בדיוק על איזה מהלך אתה מדבר”, אמר גרין לכתב רשת ESPN ששאל על כך. “החבר’ה בקבוצה פשוט יודעים איך להגיע אחד לשני ולגרום זה לזה להתקדם”.

“זה מהלך כל כך חסר אנוכיות”, נכתב ב-ESPN, “זו המחשה לכדורסל נדיב וכל משחק של הגולדן סטייט מכיל חצי תריסר מקרים של שיתוף מעל ומעבר. כל הנתינה הזו חייבת להתווסף למשהו – לידע שכל חבר צוות רוצה באמת את הטוב ביותר בעבורך, ויקריב מה שנחוץ באותו רגע כדי לסייע לך ולקבוצה… זה גורם לך לעשות דברים מיוחדים בתמורה. וכשלכולם יש הרצון הזה בתוכם, יכולה להיווצר נעלות צוותית אמיתית”.

אבל רעיון חוסר האנוכיות לא הפך לפילוסופיה של קר בגלל שזה נשמע טוב, אלא בגלל שזה מביא תוצאות אמיתיות כפי שמראה סטטיסטיקת הניצחונות של הקבוצה. אבל קר לא עצר כאן. ברגע שסיים ליצור מערכת ערכים אמיתית, הוא החל לבנות עליה יסודות של כל שחקן בנפרד. קר הבין שלכל שחקן יש אישיות ומאפיינים ייחודיים שצריך להיות גמישים כלפיהם. במילים אחרות – כל שחקן יכול לעבוד לטובת הכלל, אבל עדיין לשמור על הייחודיות שלו. את השיעור הזה למד קר כששיחק עבור סן אנטוניו ספרס תחת פיקודו של פופוביץ’. הכדורסלן הארגנטינאי מאנו ג’ינובילי, בעונתו הראשונה בקבוצה, נהג למסור מסירות הזויות ששיגעו את המאמן. לבסוף, אחרי שמספר איבודי הכדור של ג’ינובילי חצה רף הגיוני, פנה פופוביץ’ לשחקן ושאל אותו למה הוא מרגיש שכל כך נחוץ לו למסור את המסירות המסוכנות האלה. “פופ, זה מה שאני עושה”, ענה ג’ינובילי.

פגישה עם אובמה אחרי הזכייה באליפות | תמונות: Win McNamee/Getty Images

תשובתו של ג’ינובילי הספיקה למאמן שבהדרגה החל לקבל את העובדה שג’ינובילי הוא ג’ינובילי. זה מי שהוא וזה “חלק מהחבילה” שהוא מביא איתו. קר הביא את המסר הזה לקבוצתו ויישם אותו על סופרסטארים כמו סטף קרי. “יש כמות מסוימת של זה בקבוצה הזו בגלל הכישרון שמעורב, במיוחד סטף”, אמר קר בריאיון לניו יורק טיימס (2016). “סטף הולך לזרוק כמה זריקות ‘מאחורי הגב’. הוא הולך לבצע כמה מהלכים משוגעים. וכמובן, זה מוביל ליותר דברים טובים מאשר רעים, אז אתה חי עם זה”.

מי שצופה במשחקי גולדן סטייט ווריורס יכול לראות את סטפן קרי זורק מחצי מגרש או את דריימונד גרין מתעצבן על שריקה נגדו. לפעמים הוא מבצע עבירות טיפשיות. לפעמים הוא מורחק. זה פשוט מי שהוא. בניגוד למנהיגים המאמינים שצריך לשלוט באנשים עד רמת ההתנהגות הפרסונלית, קר מאמין שהוא יכול לתת לשחקניו להיות מי שהם ועדיין לנהל קבוצה מוצלחת.

ובכל זאת, עולה השאלה איפה עובר הגבול. קרי אמנם אוהב לבטא את עצמו במהלך המשחק, אולם אם יבצע יותר מדי מהלכים שטותיים או יאבד כדורים שיובילו להפסד זה לא יהיה טוב. מה עושה קר? מאפשר לקרי לבטא את עצמו, לזרוק משלוש ולבצע מהלכים הזויים, אבל מקפיד איתו על עניין אחד בל יעבור: איבודי כדור. “סטף [קרי] שואל אותי לפעמים במהלך המשחק: ‘כמה איבודי כדור יש לי?'” סיפר עוזר המאמן של קר, ברוס פרייזר, לניו יורק טיימס. “כי הוא יודע שזה דבר שסטיב [קר] לא אוהב”.

שחקנים מעורבים

הגיבור הראשי בסרטים ההוליוודיים, זה שמצליח להוציא חברה מקשיים, מביא קבוצה לניצחון או גורם לקבוצה של תלמידים להשיג את תעודות הבגרות שלהם, הוא בדרך כלל מנהיג כריזמטי. לידו כולם נראים אפורים והוא – צבעוני ובטוח בעצמו היחיד שיכול להציל את היום.

כשסטיב קר נחת לראשונה בקבוצתו החדשה, הוא עשה בדיוק ההיפך. “לא רציתי להיות הבחור שיודע הכול, שמגיע ואומר: ‘אנחנו חייבים לשנות את הדבר הזה, אנחנו חייבים לשנות את הדבר ההוא’. כי הדבר הזה כבר היה בבניה והיסודות הונחו כבר. הדבר העיקרי שרציתי לעשות היה להמשיך לעשות את מה שהם עשו” (ריאיון ל-NBA.com).

במשך שלוש השנים שקדמו לקר, הקבוצה התאמנה תחת שרביטו של מארק ג’קסון והייתה עם מאזן של 121 ניצחונות לעומת 109 הפסדים. היא הגיעה לפלייאוף בשתיים משלוש העונות, אבל זה לא הספיק להנהלה והיא החליפה אותו בקר.

קר ידע שאין לו כל התשובות ובא בגישה צנועה – הוא אִפשר לצוות להציע רעיונות משמעותיים. המאפיין הזה היה בלי ספק אחת הסיבות שהוא הצליח להוביל את הקבוצה לאליפות ב-2015. אחרי שניצחו במשחק הראשון של גמר האן-בי-אי, הווריורס הפסידו בשני המשחקים הבאים. קליבלנד ניצלה את היכולות האישיות של לברון ג’יימס וקיירי אירווינג כדי לשחק אחד על אחד נגד הווריורס והקבוצה של קר נזקקה לשינוי כלשהו.

הישועה הגיעה מכיוונו של ניק או’רן. ניק מי? ניק, “המזכיר” שעונה לאימיילים של המאמן, מרכיב את הפלייליסטים המתנגנים במהלך האימונים, מוסר כדורים לסטף קרי כדי שיקלע לסל במהלך האימון ומזכיר לסטיב קר שיש לו ריאיון בטלוויזיה.

בליל ההפסד השני לקליבלנד, שלף או’רן וידאו מגמר האן-בי-אי של 2014 שבו התמודדה סן אנטוניו מול מיאמי. במצב של שוויון בסדרה, החליט המאמן פופוביץ’ לבצע שינוי בהרכב הפותח. הוא הוריד לספסל שחקן מפתח גבוה שפתח במשך כל העונה והעלה במקומו שחקן ספסל נמוך. בעקבות השינוי בהרכב ניצחה סן אנטוניו את הגמר.

זה היה מהלך מבריק מתוך “אמנות המלחמה” של החכם הסיני סון דזה – להביא את היריב לזירה שהוא לא רגיל אליה ויש לך בה יתרון. גנרלים השתמשו בזה לאורך ההיסטוריה. במקום להילחם ביריבים שלהם במישור, הם ברחו אחורה. האויב חשב שהם חלשים ופחדנים, אבל כשרדף אחריהם גילה שהם משכו אותו למצוקים ולגאיות – זירה חדשה שבה הונח לו מארב.

או’רן חשב שהווריורס יוכלו לעשות דבר דומה לקליבלנד. הוא הציע להוריד לספסל את הסנטר הגבוה אנדרו בוגוט, שפתח ב-65 משחקים במשך העונה, ולהעלות במקומו את אנדרי איגואודלה שלא פתח באף משחק. הרעיון היה לשבש את המשחק ולגרום לווריורס לנוע ולשחק מהר יותר. בשלוש לפנות בוקר שלח או’רן הודעה לקר לגבי הרעיון, ובבוקר נפגשה הקבוצה בבית המלון כדי לדון ביתרונותיו. היה מדובר בשינוי משמעותי. אחרי הכול, הווריורס הצטיינו במשך כל העונה כשבוגוט פותח בהרכב ופתאום הם משנים הרכב? אם יפסידו את המשחק הבא, קליבלנד תהיה במרחק משחק אחד מהתואר.

קר החליט ללכת על זה. התוצאה הייתה ברורה לעין: הווריורס ניצחו את המשחק בהפרש של 21 נקודות. איגואודלה, שפתח בהרכב, הגביל את לברון ג’יימס ל-20 נקודות בלבד. זה עבד טוב כל כך שהווריורס לא הפסידו משחק אחד נוסף ואיגואודלה הוכתר כ-MVP (השחקן המצטיין) של הגמר.

מעבר לאימוץ רעיונות של אחרים, שם קר לנגד עיניו בתור מטרה את היכולת להבין את הצרכים של כל שחקן בדרך שתיצור חיבור בקבוצה. הוא האמין שחלק מהסוד להצלחה טמון ביכולת לגרום לכל שחקן בקבוצה להיות מעורב במה שקורה. במיוחד לחבר’ה שבסוף הספסל.

“בכל מיני דרכים, החבר’ה בסוף הספסל מגדירים את הכימיה בקבוצה”, אמר קר בריאיון ל- NBA.com, “ואם אתה מתעלם מהם והם אף פעם לא משחקים, הם יתחילו להתמרמר. ופתאום ההתמרמרות שלהם הופכת לערמומית”.

קר הודה שעברו כשחקן על הספסל, השפיע על האופן שבו הוא מנהל את שחקניו היום. “אימון עוסק בניהול אנשים בתחתית הרוטציה יותר מאשר אלה שפותחים. חייבת להיות לך חמלה. אתה חייב לשמור עליהם מעורבים”.

איך קר גורם להם להיות מעורבים? הוא פשוט מתקשר איתם. כשקר משאיר שחקנים על הספסל במשך זמן רב מדי, לפעמים הוא מתנצל בפניהם ולא חושש להודות אם עשה טעות. “אתה יכול לומר לו משהו, משהו שאתה לא אוהב לגבי אופן ההתנהלות שלנו או איך משתמשים בך, והוא לא לוקח שום דבר באופן אישי”, אמר הסנטר אנרו בוגוט בריאיון ל-NBA.com.

“כל כמה שבועות הוא נפגש עם השחקנים באופן אישי ושומע מהם על מחשבותיהם – איך הם משחקים ומה הם צריכים לעשות כדי להשתפר, וגם מה הוא צריך לעשות. זה דיאלוג פתוח. אין אג’נדה, אין שום דבר אישי ואין אנשים מועדפים עליו”.

לאחר שמונה למאמן הקבוצה, נפגש קר עם כל אחד משחקני הקבוצה והציג בפניהם מסר אחיד: הנה מה שאני מקווה לעשות, הנה למה אני רוצה לעשות זאת וזה איך שנעשה את זה. השחקנים העריכו את הגישה המקצועית שלו.

היכולת שלו להתחבר עם השחקנים, להבין את הקושי שלהם ומה עובר עליהם היא אחת החוזקות של קר. הוא מבין שכל ארגון או קבוצה מורכבים מאנשים בעלי חוזקות וחולשות שונות. אבל בסופו של דבר הם כולם אנשים הרוצים להיות חלק ממשהו משמעותי וגם ליהנות בעודם עושים זאת.

הערך הראשון שהנחיל קר בקבוצה – ההנאה – הוא אחד ההיבטים החשובים בפילוסופיית האימון שלו. קר מאמין שעליו להבטיח ששחקניו יהיו מאושרים. עונת האן-בי-אי ארוכה מאוד, היא נפתחת בנובמבר ומסתיימת במאי או ביוני אם הקבוצה מגיעה לגמר. השחקנים מבלים כחצי שנה ביחד, שבעה ימים בשבוע, ולפעמים האויב הגדול ביותר שלהם הוא המונוטוניות. כדי להילחם בשעמום הזה, יצר קר אווירת אימונים המבוססת על רעיון אחד פשוט: אתלטים הופכים לפרודוקטיביים יותר ולשמחים יותר כשהם לא משועממים.

“אחת הסיבות שהשחקנים של הקבוצה הזאת מיוחדים היא שהם נהנים מאוד ממשחק למשחק”. אמר קר בריאיון ל-Yahoo Sports. “הם לא מדברים כמעט על הסטטיסטיקות שלהם, אלא עושים הרבה כיף בכל משחק. אני חושב שזה חלק מההצלחה שלנו. זה נובע מהיכולת ליהנות מכל דבר בכל יום”.

קר מצביע על עיקרון גדול יותר – אפשר לקחת את העבודה והניהול ברצינות ועדיין לזכור שזה רק חלק אחד בחיים. אדם יכול להקדיש את מירב תשומת הלב שלו לקריירה, אבל עדיין לשמור על כך בפרופורציה ולהתעניין בדברים מחוץ לעולם הזה כמו משפחה וחברים.

קר לא רק מצביע על העיקרון הזה, אלא ממש מיישם אותו. הוא נוהג להזמין מדי פעם מרצים מתחומים שונים לאימוני הקבוצה כדי לעודד את השחקנים לפתוח את הראש ולראות את העולם שמסביבם, שמחוץ לכדורסל. הסופר מייקל לואיס, מחבר הספר “מאני-בול” (MoneyBall), הגיע פעם אחת להרצות לקבוצה על הצלחה ועל כוחה של פרספקטיבה. לואיס סיפר לשחקנים שככל שהצליח יותר, כך פחות ופחות אנשים היו מוכנים להיות אמיתיים איתו. כשביקש מהם פידבק לגבי הכתיבה שלו, הם לא הסכימו לומר לו מתי הכתיבה לא הייתה טובה מספיק. סטף קרי הושפע מדבריו של לואיס ושיתף את מחשבותיו על זה עם עיתונאים.

קר שומר על פרספקטיבה גם באמצעות קריאת חומרים שמחוץ לעולם הספורט. זה מאפשר למחשבתו להפליג ולהתנתק מהיום-יום. “לא תמצאו ספרי כדורסל או אפילו ספורט על שידת הספרים שלו. עד כה, השנה, הוא קרא מאמר על אל פאצ’ינו, על האסטרולוג של רונלד רייגן, על אנשים שנכלאו ללא עוול בכפם… המאמר הבא ברשימה שלו הוא על אדם המשחק את הציפור ברחוב סומסום” (מגזין Inc,2015 ).

מה יוצא לקר מקריאת מאמרים כאלה? “הוא אוהב להזכיר לשחקנים שיש בחיים יותר מאשר כדורסל”, אמר בוב מאיירס, הג’נרל מנג’ר של הקבוצה בריאיון לוולסטריט ג’ורנל. “מה שלא קורה עם הקבוצה שלנו או עם סגל המאמנים שלנו זה לא הדבר החשוב ביותר שמתרחש בעולם”.

* המאמר מבוסס על ספר בהוצאת Leadership Case Studies (2016) ועל ראיונות שנתן סטיב קר לתקשורת