מה גורמת לגופנו האזנה למוסיקת פופ?

תמונה: Fotolia

מיכאל בן ה-13 יצא מבית הספר לאחר יום לימודים ארוך וכהרגלו שם אוזניות ושמע דרך היו-טיוב את המוסיקה שהוא וחבריו אוהבים לשמוע. הפלייליסט הגיע לשיר של דודו פארוק שהפך לפופלרי בקרב ילדי ישראל: “יושב על הטיל / וטס לה בתחת / נדלק לי הפתיל”.

על אף שהקצב, שמעצים וסוחף אותו, מעניין אותו יותר מהמילים הן בכל זאת מגיעות אליו ונשתלות אי שם במוחו. זה חודר אפילו כשהזמר רק “מראפרפ” את המילים האלימות, כאילו שאין בהן שום דבר: “מברך על הגוף שלה והיא עונה אמן / ערק ערק ערק / כמה בא לי ערק”, השיר ממשיך לנגן.

שירים מאמצע שנות ה-50 היו הכי פחות כעסניים. הכעס שהתבטא במילים גדל בהדרגה עד שהגיע לשיאו ב-2015

מחקר חדש מדצמבר 2018 שהתפרסם במגזין Journal of Popular Music Studies ניתח את מילותיהם של יותר מ-6,000 השירים הפופולריים ביותר מתחילת שנות ה-50 ועד 2016 שהגיעו למצעד הפזמונים “הבילבורד הוט 100” בכל שנה. החוקרים, מהאוניברסיטה הטכנולוגית לורנס שבמישיגן ארה”ב, גילו שביטויים של כעס ועצב במילים שבמוסיקה הפופולרית גדלו בהדרגה ובאופן עקבי לאורך השנים (Napier, Shamir, 2018). אחרי שניתחו את הרגש שכל שיר מבטא, הם הגיעו למסקנה ששירים מאמצע שנות ה-50 היו הכי פחות כעסניים. הכעס שהתבטא במילים גדל בהדרגה עד שהגיע לשיאו ב-2015. ביטויים של עצב, גועל ופחד גם הם גדלו עם הזמן. שמחה, שהייתה רגש דומיננטי בשירים של שנות ה-50, נעלמה בהדרגה (למעט בתקופת ילדי הפרחים) והפכה למתונה יותר בשנים האחרונות.

מה הבעיה עם זה? אין-ספור מחקרים מצביעים על כך שמוסיקה לא רק משפיעה על מצבנו הרגשי והנפשי, לטובה או לרעה, אלא גם משנה את התפיסות והבחירות שלנו. כך לדוגמה, במחקר שהתפרסם במגזין Journal of Personality and Social Psychology הוצגה סדרת ניסויים שבדקו את האפקט של שירים בעלי אופי אלים על הופעת מחשבות אגרסיביות ורגשות עוינים (Anderson, Carnagey, 2003).

סולן להקת ההבי מטאל של אורוגוואי, פביאן פורטאדו | תמונה: Pablo Porciuncula Brune/AFP/Getty Images

חוקרים מאוניברסיטת איווה ומהמחלקה לשירותי אנוש בטקסס ביקשו מ-500 סטודנטים להאזין לשירים. כדי להעריך את מידת האגרסיביות במחשבותיהם וברגשותיהם הם הטילו עליהם משימות פסיכולוגיות. למשל, לצרף אסוציאטיבית מילים למילים היכולות להיות גם בעלות משמעות אגרסיבית כמו אבן ומקל. במשימה אחרת התבקשו המשתתפים לעבור מבחן שבחן מחשבות אגרסיביות. השירים האלימים והלא אלימים היו של אותם אמנים ונוגנו באותו סגנון מוסיקלי בכל שלבי הניסוי. נלקח גם בחשבון האופי והרקע של המשתתפים, לדוגמה, האם הם סטודנטים או האם הם גברים או נשים. הניסוי כלל גם שירים ובהם מילים הומוריסטיות כדי לבחון האם שילוב של מילים הומוריסטיות יכול למתן מחשבות אלימות.

תוצאות המחקר הראו שהשירים האלימים הובילו את המאזינים לפרשנויות אגרסיביות יותר של המציאות במשימות הפסיכולוגיות שהתבקשו לבצע. הם הגבירו רגשות עוינים מבלי שתהיה איזושהי פרובוקציה או איום. האפקט לא נוצר בעקבות סגנונות מוסיקליים שונים, אמן מסוים או מאפיינים מסוימים של שירים. גם שיר אלים ששולב בו הומור הגביר את המחשבות האגרסיביות.

בניגוד ליוצרים הקלאסיים של המאה ה-18, כדי להלחין שיר היום לא נדרש ידע מיוחד במוסיקה | תמונה: Antonio Castagna/CC

המחקר מצטרף לשורת מחקרים קודמים שבחנו את הקשר בין מוסיקה פופולרית להתנהגות. מחקר מ-1992 הבחין בירידה בהתנהגות תוקפנית לאחר השתקת המוסיקה בערוץ (MTV (Waite, Hillbrand, Foster. במחקר אחר, חוקרים מאוניברסיטת טקסס מצאו שאצל סטודנטים שהעדיפו מוסיקת ראפ ומוסיקת הֶבי מטאל התגלתה גישה עוינת יותר מאשר בקרב סטודנטים שהעדיפו סוגים אחרים של מוסיקה כמו מוסיקה אלטרנטיבית, מוסיקת סול או מוסיקת קאנטרי. כמו כן הם גילו שסטודנטים שהקשיבו למוסיקת הֶבי מטאל הפגינו גישה שלילית כלפי נשים (Rubin ,West, Mitchell, 2001). חוקרים אחרים מצאו קשר בין העדפה למוסיקת ראפ והֶבי מטאל לבין בעיות התנהגות בבית הספר, ציונים מתחת לממוצע, שימוש בסמים, מעצרים, ופעילות מינית (Took, Weiss ,1994).

מתברר שמוסיקה, גם כשהיא בלי מילים, משפיעה עלינו. מחקר שהתפרסם במגזין “The Journal of Psychology”, בחן את האפקט של חשיפה למוסיקה מתוחה, מוסיקה רגועה או אי חשיפה למוסיקה כלל על התוכן הרגשי של סיפורים שכתבו המשתתפים. הסיפורים נכתבו עבור מבחן TAT הבודק דרך סיפורים את מאפייני האישיות של המשתתפים. משתתפים ששמעו מוסיקה מתוחה כתבו את הסיפורים הכי פחות נעימים McFarland,) 1984).

עם זאת, נערכו גם מחקרים רבים המעידים שלמוסיקה מסוגים אחרים יכולה להיות השפעה טובה על המצב הפיזי והרגשי שלנו. משנות ה-60 ועד היום, התחום של תרפיה באמצעות מוסיקה על כל גווניו התפתח ותרם להעלאת המודעות לקשר בין בריאות למוסיקה. אם כך מדוע המוסיקה שאנחנו וילדינו שומעים הולכת לכיוון הפוך לגמרי?

תנועות של הנשימה

“ולקח דוד את הכינור, ונגן בידו; ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה” (שמואל א‘ ט”ז 23).

כבר בעת העתיקה ידעו שלמוסיקה יש סגולות ריפוי. בתרבות יוון העתיקה, המוסיקולוג היווני מהמאה החמישית לפנה”ס, דמון מאתונה שהיה מורו של פריקלס, אמר שמוסיקה היא דבר עוצמתי כיוון שהיא מחקה את התנועות של הנשימה.

“למוסיקה, לפי ההבנה של יוון העתיקה, יש שני צדדים”, מסביר את’נאסיוס דריטסס (Athanasios Dritsas), רופא ומלחין, חבר ב”ארגון הבין-לאומי של רפואה ומוסיקה”, במאמר שהתפרסם באתר Greece Is ב-2017. “מצד אחד, יש ביכולתה לרסן את התשוקות האנושיות ואת הרצונות ולשמש ככלי מוסרי וחינוכי עוצמתי. מצד שני, היא יכולה להשפיע על הצד ‘החייתי’ של הנשמה כשהוא מתערער ולשמש כגורם מרגיע, כהשפעה טיפולית”.

החוקרים גילו שעם השנים הדפוסים והמאפיינים של המוסיקה הפכו להומוגניים יותר. הם פחות מורכבים, עם פחות מגוון ולא תופתעו לשמוע – עוצמת הסאונד גם חזקה יותר

הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פיתגורס (בקירוב 496-582 לפנה”ס) האמין שמוסיקה פועלת לפי אותם חוקים הרמוניים שלפיהם פועל היקום. הוא ניסה למצוא מה מחבר את היקום, את המתמטיקה ואת המדע האקוסטי של הסאונד והמוסיקה. הפיתגוראים פיתחו שיטות של כיוונון וניסחו עקרונות הרמוניים המהווים בסיס לאקוסטיקה המוכרת לנו היום.

בתרבות סין העתיקה, הסימנייה הסינית של המילה “רפואה” מגיעה מהמילה “מוסיקה”. הסינים הקדמונים האמינו שלמוסיקה יש כוח מרפא וברפואה הסינית המסורתית השתמשו במוסיקה כדי לטפל בתחלואי הגוף והנפש. האמונה העתיקה הזאת מגיעה מהשקפת עולם הגורסת שלכל חלקיק של חומר יש חיים משלו, כולל לצלילים. לכל צליל יש תדר האופייני לו היוצר תהודה בגוף האדם ויכול להשפיע על גופו ועל רגשותיו.

מוצרט האב מנגן בכינור, לצד בנו – וולפגנג אמדאוס – המנגן בפסנתר, והבת מרי אן שרה | תמונה: Rischgitz/Getty Images

חמשת התווים של הסולם הפנטטוני הקדום, למשל, קשורים לתיאוריה הסינית של חמשת האלמנטים. ולפיכך לכל תו בסולם יש זיקה אנרגטית לאחד מחמישה איברים שונים בגוף האדם: לב, ריאות, כבד, כליות וטחול. ההבנה היא שמוסיקה טהורה, הנמצאת בהרמוניה עם הטבע, יכולה להסדיר את הקצב הביולוגי של הגוף ולהביא אותו חזרה לאיזון – שכן יציאה ממנו היא הגורם לתחלואים השונים.

“הרופאים של ימינו מסכימים שמוסיקה יכולה לשפר את תפקודן של רשתות עצביות, להאט את קצב הלב, להוריד את לחץ הדם, להפחית את רמות הורמוני הלחץ ואת הציטוקינים הדלקתיים ולספק הקלה לחולים שעברו ניתוח כמו גם [לעזור לנפגעים] מהתקפי לב ונפגעי שבץ”, כותב דריטסס.

האם קיים מבנה מוסיקלי מסוים שיוצר אפקט מרפא? בכתבה שכתבנו בעבר על האפקט של הסונטות של מוצרט על המחשבה, הסבירה על כך רינה לוי, פסיכותרפיסטית במוסיקה ובתדרים. מניסיונה, מוסיקה קלאסית, בעלת מבנה הרמוני ומסודר, מסייעת להגיע לפעילות מאוזנת ומאורגנת יותר של המערכת העצבית וכך מגיע הגוף לרמת איזון גבוהה יותר.

לוי הסבירה שבניגוד ליוצרים הקלאסיים כמו מוצארט, שנגינתם הגיעה לשיא במאה ה-18, כדי להלחין שיר היום לא נדרש ידע מיוחד במוסיקה, כך ש”אין שם יותר מדי מורכבות”. אף על פי שבמוסיקה המודרנית יש דפוסים החוזרים על עצמם, שכמה מהם מושרשים במסורות הקלאסיות, החל משנות ה-50 נוספו גורמים נוספים למוסיקה ששינו אותה והרחיקו אותה מהמסורות שעליהן היא נשענת. הגורם הבולט ביותר הוא הרצון למצוא חן בעיני המאזינים ולענות על הציפיות שלהם. זאת הסיבה ששירים פופולריים רבים נשמעים אותו הדבר.

חובבי מוסיקת הבי מטאל ב”כינוס” השנתי בגרמניה | תמונה: Gina Wetzler/Getty Images

מחקר שהתפרסם ב-2012 במגזין “Scientific Reports”, ניתח באמצעות אלגוריתמים את הדפוסים שמופיעים במיליון שירים פופולריים בשנים 1955-2010. השירים כללו את הסגנונות רוק, פופ, היפ הופ, מטאל ומוסיקה אלקטרונית. הניתוח התמקד בעוצמת הצליל – עוצמת הווליום שבו מוקלט השיר; בגובה הצליל – התוכן ההרמוני של היצירה, כולל האקורדים שנבחרו, המלודיה, והתכונות הטונליות; בגוון הצליל – “צבע הקול”, טקסטורה ואיכות הקול. הגוון יכול להיות קשור לסוג כלי הנגינה שהשתמשו בהם או לאיכויות ולדרך ההקלטה (Serrà, Corral, Boguñá, +2, 2012).

החוקרים גילו שעם השנים הדפוסים והמאפיינים של המוסיקה הפכו להומוגניים יותר. הם פחות מורכבים, עם פחות מגוון ולא תופתעו לשמוע – עוצמת הסאונד גם חזקה יותר (בלי קשר לעוצמת הווליום שיבחר המאזין).

במקום להשתמש בכלי נגינה מגוונים כדי ליצור הרמוניות, כפי שעדיין עשו בשנות ה-50 וה-60, היום במוסיקת הפופ משתמשים לרוב בשילוב של מקלדת, מערכת תופים, סמפלר (דוגם צלילים) ותוכנת מחשב. נושאי השירים השתנו ונהפכו לשטחיים. כל אלה גורמים לשירים להישמע אותו הדבר.

מי שהבחין בחזרתיות הזו הוא הבלוגר והמוסיקאי פטריק מטצגר (Patrick Metzger). באוגוסט 2016 הוא כתב בבלוג שלו כי כוכבי פופ רבים השתמשו באותו הרכב תווים בשיריהם. דוגמה לכך היא שלושה תווים שמלווים בדרך כלל בשירה של “ווא או ווא או”. מטצגר קורא לזה “הוופ של המילניום”, מונח שצבר פופולריות. ה”וופ” (whoop) מופיע במאות שירים הנמצאים בראש הטבלאות מאז שנות ה-2000 והשימוש בו נעשה תדיר יותר ויותר.

כמו כן, מניתוח נתונים שערך מהנדס התוכנה אנדרו פאוול מורס (Andrew Powell-Morse) עולה שמילות השירים הפכו לממש פשוטות, חסרי מורכבות ועומק. יש שירים החוזרים על אותה מילה בלי הפסקה שוב ושוב ובזה זה נגמר.

יוצרים בתעשיית המוסיקה יודעים שהמוח שלנו אוהב דברים מוכרים. בכל פעם שאנו שומעים משהו מוכר משתחרר במוחנו המוליך העצבי דופמין. האפקט גדל ככל שאנחנו מאזינים לאותו דבר. לכן תעשיית השירים הפופולריים אמנם דואגת להפיק כל הזמן שירים חדשים, אבל שירים הדומים יחסית במאפייניהם.

סיבה אחרת לדמיון בקרב שירי הפופ, כמו גם לדלות המילים והלחן, קשורה בעובדה ששירי הפופ הבולטים היום נכתבים בידי מספר אנשים מועט. המפיק, הזמר וכותב השירים השוודי, מקס מרטין, כתב להיטים רבים לבריטני ספירס, טיילור סוויפט, ג’סטין ביבר, ג’סטין טימברלייק, מארון 5, פינק, כריסטינה אגילרה, הבקסטריט בויז ואחרים. המפיק וכותב השירים האמריקני, לוקאס גוטוולד, המוכר בתעשייה כ”ד”ר לוק”, עובד בשיתוף עם מרטין ועומד מאחורי להיטים רבים גם כן.

המטרה בכתיבת שירים היום היא לתפוס מיד את תשומת לב המאזינים, להתבלט. המאמץ מכוון ליצירת “להיט”. פעם היינו הולכים לחנות וקונים תקליט, מאזינים לו בביתנו מספר פעמים ומעריכים את היצירה. היום, לא רק שהאלבום עצמו הפך ליצירה לא רלוונטית בעיני מאזינים רבים, אלא שהשירים חייבים להיות “להיטים בולטים וקליטים” כדי לשרוד.

וכך, במקום שחברות התקליטים ימצאו כישרונות הן מייצרות כישרונות. יש שירים שאנחנו לא אוהבים בשמיעה ראשונה, אבל אז, מעצם זה שאנחנו שומעים שיר שוב ושוב אנחנו מתרגלים אליו ומתחילים לחבב ולבסוף לאהוב אותו. וכך, כשבני נוער נתקלים בשיר רדוד, צעקני או אלים, שהיו יכולים אפילו לדחות בשמיעה ראשונה, הם ישמעו אותו אחר כך מספיק פעמים עד שיתרגלו לאהוב ולאמץ אותו. המוסיקה הזאת תעצב את המחשבה שלהם ותשפיע על התנהגותם.

אותו מחקר מ-2012 שניתח באמצעות אלגוריתמים כמיליון שירים, גילה שהשירים גם נהפכו לקולניים יותר (בלי קשר לשליטה של הווליום על ידי הצרכן). חברות התקליטים מגבירות גם את הקטעים השקטים ועוצמת הווליום באה על חשבון הטווח של הדינמיקות. בעקבות שינוי זה, כשהשיר כולו מתנגן בעוצמה, שום דבר בו אינו מתבלט ומחדש. החוקרים מצאו שהעוצמה עולה בדציבל אחד בכל שמונה שנים.

בספרו “החוקים” כותב הפילוסוף היווני אפלטון, שככל הנראה הושפע כמו שאר בני תקופתו מפיתגורס, שמכיוון שהמוסיקה מבוססת על צורות הרמוניות לא ניתן לשנות את המבנה הבסיסי שלה למטרות של עונג בלבד (בתרגום חופשי מאנגלית): “המוסיקה שלנו פעם הייתה מחולקת לצורותיה הנכונות… לא ניתן היה להחליף את הסגנונות המלודיים של הצורות האלה ואחרות”, הוא כותב ומתייחס לשינוי שהחל להופיע כבר בתקופתו. “ידע ושיפוט מושכל הענישו חוסר ציות. לא נשמעו שריקות, קולות לא מוסיקליים מוזרים או מחיאות כפיים. הכלל היה להקשיב בשקט וללמוד […] אך מאוחר יותר הגיעה אנרכיה לא אופיינית שהובלה על ידי משוררים בעלי כישרון טבעי, אך שלא הכירו את חוקי המוסיקה… באמצעות טיפשות הם רימו את עצמם וחשבו שאין דרך נכונה או שגויה במוסיקה, אלא שיש לשפוט אותה לטוב או לרע לפי העונג שהיא מעניקה. ביצירותיהם ובתיאוריות שלהם הם נטעו בהמונים את עזות המצח שהם עצמם יכולים להיות שופטים הולמים […] הקריטריון לא היה מוסיקה, אלא מוניטין של פיקחות מופרכת ועוז הרוח של שבירת חוקים”.

כמובן שחברות התקליטים וערוצי התקשורת לא יעצרו וישקלו את ההשלכות שיש למוסיקה על הבריאות הנפשית ועל התנהגות הצרכנים. אנחנו, ההורים, כן.