תמונה: Getty-Images
דינה קאסטור, 45, אהבה לרוץ מאז שהייתה ילדה קטנה. בזמן שחברותיה לכיתה היו נפגשות למשחקים ולבילוי משותף, היא העדיפה לבלות בריצה בגבעות ובשדות הסמוכים לביתה בעיר אגורה הילס שבדרום קליפורניה. כאשר בגיל 11 התגלה כישרונה, היא הצטרפה לכל הנבחרות והתחרויות האפשריות. לאורך שנות בית הספר היסודי ובתיכון, היא אספה עשרות ניצחונות ומדליות. כשהגיעה לקולג’, בשנות ה-90 המוקדמות, היא קיבלה מילגת לימודים של ספורטאית מצטיינת. כדי להצדיק את המילגה, היא הייתה חייבת להמשיך ולנצח בעוד ועוד תחרויות.
תכונות שבונות אדם טוב יותר, הן בדיוק אותן תכונות שגם בונות ספורטאי טוב יותר
אבל אז היא התחילה להפסיד פעם אחר פעם מבלי להבין מדוע. הכי גרוע היה באליפות הלאומית. כשנשמעה הירייה לזינוק, היא שעטה קדימה כמו תמיד מתכוננת להיות המובילה, אבל תוך שנייה מצאה את עצמה בתוך קבוצה ענקית של מתחרות, ושנייה אחר כך היא הייתה מאחוריהן. פאניקה שטפה את כל גופה. “אלוהים אדירים, מה קורה. זה לא כמו שדמיינתי”. היא ניסתה לאמץ כל שריר בגופה, להניע את הרגליים והידיים מהר יותר, אבל הם לא נשמעו לה. “זה כל מה שאתה יכול לעשות?” היא סיננה בבוז לכישרון שלה, “אתה הורס אותי”. במאמץ אדיר אחרון היא הצליחה לחצות את קו הסיום במקום השישי. “הכי טוב שלך לא מספיק טוב”, היא אמרה לעצמה בסוף התחרות. “אולי את לא כל כך מוכשרת”.
קאסטור בריצת 10,000 | תמונה: Jamie Squire/Getty Images
העיתונות המקומית שתיארה אותה בעבר ככוכב עולה וצפתה לה עתיד מזהיר, התחילה לכתוב על הפלא שנעלם או על הספורטאית שנשחקה. היא עצמה, מאוכזבת ומדוכאת, התחילה לפקפק בכישרון הריצה שלה והתחילה לתכנן קריירה אחרת בחיים – קונדיטורית מקצועית.
אולם רגע לפני שוויתרה לגמרי על הריצה ועברה להכין עוגות, נתקלה קאסטור בשם ג’ו ויג’יל (Vigil מבטאים ויהל, ד”ג), מאמן אגדי וד”ר לפיזיולוגיה באוניברסיטת “סטייט אדאמס” שבקולורדו. ויג’יל היה במשך 28 שנים המאמן של נבחרת הריצה באוניברסיטה. הוא הוביל את הנבחרת במשך שני עשורים לזכייה באליפות לאומית של תחרויות הקולג’ים, אימן 20 זוכי מדליות באליפות עולמית לריצת שדה, היה המאמן של פאט פורטר שקבע ב-1983 שיא עולמי בריצת עשרה קילומטרים וזכה במדליית כסף באליפות העולם באתלטיקה בקנברה שבאוסטרליה, וזו רשימה חלקית. לאחר שפרש לגמלאות המשיך ויג’יל לאמן, בנבחרת של ארה”ב, רק רצים מקצועיים למרחקים ארוכים.
קאסטור הרגישה שהיא חייבת לתת לעצמה סיכוי אחרון להצליח. היא אזרה אומץ והתקשרה לוויג’יל. התוצאה: היא הפכה לספורטאית-על עם ניצחונות עולמיים ואולימפיים. אך העיקר הייתה הדרך. היא גילתה מהם העקרונות שבונים ספורטאי-על או כל אדם השואף למצוינות בעבודה, בחיי המשפחה ובחיים בכלל.
הכישרון לא תמיד עובד טוב
קאסטור התקשרה לוויג’יל וסיפרה לו על ההתלבטות שלה האם להמשיך בקריירה של רצה מקצועית. היא שיתפה אותו שבחיפוש אחר תשובה לשאלה הזו היא קראה במגזין Track & Field News, המכונה “התנ”ך של הספורט”, כתבות שסיפרו כיצד ספורטאים שונים מתכוננים למשחקים האולימפיים. מתוך כל הסיפורים עלה חוט מקשר ברור בעל שני אלמנטים. רצים למרחקים ארוכים שזכו במדליות ובאליפויות התאמנו במקומות גבוהים – בקניה ובאתיופיה, והתאמנו יחד בקבוצות. “זה נכון?” היא שאלה.
המאמן ג’ו ויג’יל בעת קבלת פרס על הצטיינות באימון (2018) | תמונה: Valery Hache/AFP/Getty Images
התגובה של ויג’יל הייתה חדה וברורה: “בשעה שיש כאלה המתווכחים ומונים את היתרונות של אימונים במקומות מישוריים, אלה המתאמנים במקומות גבוהים ימשיכו לזכות במדליות. ולגבי אלה המעדיפים להתאמן לבד, רובם רצים כדי להגן על האגו שלהם ולא מבינים את האתגר של עמיתים בקבוצה כדרך להשתפר”.
הבנתי שעם מחשבה אחת אני יכולה לשנות את תוצאות התחרות, ולהוציא יותר כוח ומהירות מגופי
קאסטור עדיין היססה. “וזה כל מה שצריך?” היא שאלה. “לא”, ענה ויג’יל. “אימונים במקומות גבוהים ובקבוצה הם חלק מהותי במשוואה, אבל יש דברים מהותיים נוספים: את חייבת לפתח משמעת, לחיות בסגנון חיים של ספורטאי בכל יום מחייך כדי להשיג את המטרות שלך ולהיות תמיד במצב רוח טוב”. קסטור לא הבינה בדיוק למה התכוון ויג’יל, אבל טון הדיבור שלו וכל הרקורד שהיה מאחוריו עוררו את סקרנותה. “האם אני יכולה להצטרף לקבוצה שאתה מאמן?” שאלה בהיסוס. ויג’יל ענה בחדות: “העיר אלאמוסה שבה אני מתגורר היא אזור גבוה, יותר מ-2,200 מטר מעל פני הים. זה לא מקום שמתאים לכל אחד. החורפים הם קשים ואנחנו מתאמנים כל השנה בחוץ, וגם בהרים שמסביב. בואי לבקר ונדבר”.
קאסטור כבר ידעה עמוק בפנים שהיא תבוא לא רק לביקור. כאשר ארזה את כל הדירה לתוך הג’יפ שלה ב-1996, לנסיעה ארוכה של יומיים לעיר אלאמוסה שבקולורדו, היא החליטה שהמטרה שלה תהיה להיות פתוחה ללמוד כל מה שצריך כדי לממש את הפוטנציאל שלה. “עד עכשיו סמכתי יותר מדי על הכישרון שלי”, היא חשבה לעצמה. “הכישרון שלי לפעמים עבד טוב ולפעמים לא, והוא היה לגמרי מחוץ לשליטתי. כעת אני רוצה לקחת את המושכות בידיי”.
“צריך לרוץ עם הלב לא עם הרגליים”
“מה הפילוסופיה שלך לריצה?” שאל ויג’יל את קאסטור כאשר הם נפגשו בפעם הראשונה בביתו שבאלאמוסה. קסטור לא ציפתה לשאלה כזאת. “איך פילוסופיה קשורה לריצה?” היא חשבה לעצמה. היא העבירה במהירות במוחה תשובות אפשריות, ולבסוף אמרה: “הפילוסופיה שלי היא שאני רוצה להשתתף בקבוצה שתגיע להתחרות באולימפיאדה”. ויג’יל הביט בה משועשע. “זאת מטרה זאת לא פילוסופיה. אני רוצה לדעת מה דוחף אותך, מה מניע אותך, מה הערכים שלפיהם את מקבלת החלטות”. קאסטור הרגישה נבוכה לגמרי. “על איזה ערכים הוא מדבר? מה מניע אותי? זה נשמע גדול מדי עליי, אני פה בסך הכול בשביל לרוץ”. ויג’יל הניח לשאלה לרחף באוויר, ורק אמר: “בואי מחר לאימון. הקבוצה נפגשת בשבע וחצי בבוקר בכניסה לפארק ליד הנהר. ותביאי מצב רוח טוב”.
דינה קאסטור מתחרה בריצת 10,000 בשנת 2000 | תמונה: Brian Bahr/Allsport
האימון הראשון נתן לקסטור טעימה מהפילוסופיה של ויג’יל. בסוף האימון אחד הרצים התלונן על שלפוחית מכאיבה ברגל. “טוב שהשלפוחית נמצאת במרחק של מטר מהלב שלך”, ענה לו ויג’יל, אתה צריך לרוץ עם הלב, לא עם הרגליים”.
לעתים קרובות הסביר ויג’יל את הפילוסופיה שלו דרך סיפורים שהיה משחיל בין אימון לאימון. “שלושה קאובויים רכבו יום אחד משעת בוקר מוקדמת. עם שקיעת החמה הם היו עדיין רחוקים מייעדם. הרעב הציק להם מאוד ושניים מהם התחילו לדמיין את הארוחה המדהימה שמחכה להם, וכך הגבירו את ייסורי הרעב. השלישי, אינדיאני משבט הנאוואחו, הצהיר שהוא בכלל לא רעב. כאשר הגיעו השלושה לייעדם, הם התיישבו לאכול ארוחה דשנה. האינדיאני זלל גם הוא בתיאבון רב. שני האחרים פנו אליו: ‘אמרת שאתה לא רעב.’ והוא השיב להם: ‘בזמן הרכיבה זה לא היה חכם להיות רעב. האוכל היה רחוק מדי'”. וכדי שהנמשל יהיה ברור, דיבר ויג’יל על החשיבות של דחיית סיפוקים”. “אל תחשבו על ניצחון”, הוא אמר להם, “כאשר יש עדיין דרך ארוכה לעבור”.
בתמצית של רוב הסיפורים של ויג’יל הייתה ההבחנה בין הצלחה לבין מצוינות. “הצלחה היא כאשר יש לך משהו (‘having’): כסף, פרסים או מעמד. מצוינות, לעומת זאת, זו ההוויה שלך (‘being’): מי אתה כבן אדם, זה לחיות לפי הערכים שלך בכל רגע ורגע ביום-יום. “תשאפו למצוינות”, הוא אמר להם, “וההצלחה תבוא בעקבותיה”. ויג’יל סיכם את הפילוסופיה שלו בספרו Road To The Top (1995) שהוא נתן לקאסטור לקרוא: “התכונות שבונות אדם טוב יותר, הן בדיוק אותן תכונות שבונות ספורטאי טוב יותר”. המשפט הזה הפתיע את קאסטור וסיקרן אותה, אבל היא עדיין לא ירדה לגמרי לעומקו.
דינה קאסטור חוגגת מדליית ארד באולימפיאדת אתונה (2004) בריצת מרתון | תמונה: Toshifumi Kitamura/AFP/Getty Images
בינתיים חייה של קאסטור באלאמוסה נכנסו לשגרה. קבוצת הגברים שוויג’יל אימן, שאליה הצטרפה קאסטור, נפגשה בכל בוקר ובכל ערב לריצות אימונים. הם רצו בפארקים, במגרש הגולף, לאורך הנהר ובינות לחוות לאורך שדות תפוחי אדמה. לפעמים הם היו רצים בשמורת הטבע הסמוכה כשהם פוגשים בדרך עדרים של צבאים או איילים. קאסטור שמה לב שכל יום היה ויג’יל שולח אותם לריצה עם מסר חיובי כמו: “זה יום נהדר לעבוד יחד לקראת המטרות שלנו”. ביום קר במיוחד עם רוח מקפיאה הוא היה אומר: “איזה יום נהדר זה לאתגר את הנחישות שלנו”. וכל יום בסיום האימון הוא היה אומר בהתלהבות: “איזה יופי, תראו כמה הצלחתם להשיג היום. נתראה מחר, ותבואו עם מצב רוח טוב”.
מחשבה אחת יכולה לשנות את תוצאות התחרות
לאחר שקאסטור הבחינה שוויג’יל חוזר שוב ושוב על המשפט “מצב רוח טוב”, היא החליטה לבדוק יותר לעומק למה הכוונה. בימים הבאים היא הייתה טופחת, מידי פעם, למישהו מעמיתיה לריצה על השכם בסיום האימון, או זורקת מחמאה על הביצוע למישהו אחר. היא הבחינה שאחרים העריכו את העידוד והאנרגיה הטובה שהיא פיזרה, ובאותו זמן זה גם עזר לה עצמה להסיח את דעתה מהעייפות ומהכאבים שהיא חשה ברגליה לאחר הריצה. מעבר לכך, קאסטור שהחשיבה את עצמה בתור אדם שמח בדרך כלל, התחילה לשים לב למחשבות שלה. היא הופתעה לגלות כמה רבות המחשבות השליליות המתרוצצות בראשה, והתחילה להחליף אותן במחשבות חיוביות. את המילים שבהן השתמשה באימונים כמו “קשה”, “קר”, “עייפה”, “לא שווה כלום”, “טמבלית”, היא התחילה להחליף במילים: “מאתגר”, “עמידה בקור”, “מסתגלת”, “אלופה”, “גאונה”.
קאסטור זוכה במראתון של 2006 בלונדון | תמונה: Clive Rose/Getty Images
כאשר בזמן האימון היא פיגרה מאחור היא הבחינה שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה: “אני אף פעם לא אצליח להדביק אותם”, ומיד היא החליפה אותה במחשבה “היום אני קצת יותר קרובה אליהם”. היא הבחינה שככל שהייתה עייפה יותר, היה קל יותר למחשבות שליליות להסתנן למוחה, והיא הייתה חייבת להיות נחושה יותר לסלק אותן. “הייתי חייבת להיות במודעות מלאה לגבי המחשבות שלי באותו אופן שהייתי חייבת להיות מודעת וחסרת פשרות לגבי קצב הריצה באימונים”.
קאסטור התחילה להבחין שכל היבט של הריצה, החל מהכאבים בגוף ועד לתנאי מזג האוויר, יצר הזדמנות לבחירה: “האם זו מחשבה שתאט את קצב הריצה שלי או שאני יכולה לבחור לראות את זה מנקודת ראות אחרת – כזו שתעזור לי להגביר את המהירות”. קאסטור מתארת את השינוי המהותי שחל בה כאשר בחרה במודע בחשיבה חיובית: “כאשר החלפתי מחשבות שליליות במחשבות חיוביות הן מילאו אותי באנרגיה והמריצו את המוטיבציה שלי. הבנתי שעם מחשבה אחת אני יכולה לשנות את התוצאות של האימון, ולהוציא יותר כוח ומהירות מגופי. כל יום, מחשבה אחרי מחשבה ופעולה אחרי פעולה הראו לי שאני יכולה להגיע לפסגת הגבעה, לרוץ מהר יותר באימון ולנצח בתחרות”.
קאסטור התחילה להתאמן ביצירת חשיבה חיובית דרך הכנסת הכרת תודה ושמחה לחייה: “יום אחד בזמן ריצה לבד לאורך הנהר הרגשתי עייפות נוראה. התחלתי להתבונן מסביב. האוויר היה קריר ונעים, השמש שקעה בגווני ארגמן מדהימים על ההרים המושלגים מסביב, והכלב שלי קפץ למים במרדף אחרי לוטרה. פרצתי בצחוק. כשהמשכתי לרוץ הרגשתי פתאום זרם אדיר של אנרגיה שוטף את כל גופי, בניגוד גמור לעייפות שהרגשתי בתחילת הריצה. הבנתי שהכרת התודה פתחה ערוץ שלם חדש של אנרגיה בתוכי”.
דינה קאסטור במסלול הריצה הראשון בעולם שנמצא בחשכה מוחלטת וללא כל רעשים חיצוניים, ונועד לאמן רצים להתמקד בתאום מושלם בין תנועות הגוף לבין המחשבות, לונדון, יוני 2018 | תמונה: Ian Gavan/Getty Images for ASICS
החשיבה החיובית הזכירה לקאסטור את תרגילי הדמיון שלמדה לעשות עוד בתיכון. כעת היא חזרה להשתמש בהם: “הסרטים שהעברתי בראשי התפתחו באופן אורגני. לא חשבתי עליהם יותר מדי. בדמיוני לפעמים רצתי בקבוצה, לפעמים הייתי המובילה, לפעמים היה חם מאוד, לפעמים היה גשום. המכנה המשותף לכל הסרטים היה שהתחרות הייתה עזה ואני הייתי עזה עוד יותר. דימיתי את הבנות האחרות רצות בכל הכוח, באגרסיביות, כשבכך הן עוזרות להוציא ממני את המיטב. בהדרגה, הייתי מוכנה לקחת, בתוך הסרטים, יותר סיכונים: שעטתי קדימה כשהייתי עייפה, חתכתי בחדות בסיבובים ועקפתי בקלות את המתחרות האחרות. הביטחון שרכשתי מהעבודה המנטלית המריץ אותי לרוץ מהר יותר באימונים, והכוח והמהירות שלי עלו וטיפסו עוד ועוד”.
השיעורים בריצה הם שיעורים לחיים
ההשקעה של קאסטור באימונים עם ויג’יל והפילוסופיה שלו הצדיקו את עצמם. לאחר שכמעט ויתרה על קריירה בספורט בתור רצה מקצועית, היא אספה ניצחונות ומדליות שאפילו לא העזה לחלום עליהם. ב-2004 היא זכתה במדליית ארד במרתון באולימפיאדה באתונה, לאחר שבמשך 20 שנה אף אישה אמריקנית לא ניצחה במירוץ הזה. ב-2005 היא זכתה במרתון בשיקגו, קבעה שיא אמריקני בחצי מרתון בברלין (2006), זכתה במרתון בלונדון (2006) בו שברה את השיא האמריקני שלה עצמה. היא זכתה פעמיים במדליית כסף בריצת שטח (דאבלין 2002 ולוזן 2003) וזכתה חמש פעמים באליפות ארה”ב בריצה ל-1,000 מטר. ב-2014 היא שברה שיאים אמריקנים בכל מירוץ בו השתתפה. בסוף אותה שנה היא גם שברה חמישה שיאים עולמיים בריצה: עשרה קילומטר, 15 קילומטר, עשרה מייל, 20 קילומטר וחצי מרתון. וזו רק רשימה חלקית.
דינה קאסטור במסלול הריצה הראשון בעולם שנמצא בחשכה מוחלטת וללא כל רעשים חיצוניים, ונועד לאמן רצים להתמקד בתאום מושלם בין תנועות הגוף לבין המחשבות, לונדון, יוני 2018 | תמונה: Ian Gavan/Getty Images for ASICS
החלק המפתיע ביותר עבור קאסטור בכל התהליך שעברה היה כאשר גילתה את החשיבות של ההיבט המנטלי בספורט, כפי שסיפרה בריאיון לאפוק טיימס. “מלבד העבודה הקשה והאימונים המפרכים, הכלים החשובים ביותר להצלחה הם אופטימיות והכרת תודה. הרבה מאוד פעמים אין לנו שליטה בדברים שונים שקורים לנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן שזה יהדהד אצלנו. אנחנו יכולים למשל להרגיש מתוסכלים או מדוכאים אחרי הפסד, אבל לבחור באופן מודע לסלק את התסכול ולראות את ההפסד כהזדמנות ללמידה נוספת ולצמיחה”.
מה המקום של סבלנות בתהליך הזה?
“חשוב להבין שכל תהליך של למידה וצמיחה בספורט, כמו בכל דבר בחיים, הוא הדרגתי ואי אפשר לצפות שכל צעד יהיה קפיצה ענקית קדימה או התעלות. לפעמים יש גם נסיגה לאחור לפני שמצליחים לעשות צעד נוסף קדימה”.
את מתארת בספר מצב שלפעמים מגיעים אליו המכונה ‘זרימה’ – כפי שניסח אותו הפסיכולוג מיהאי צ’יקסנטמיהאיי ושלפעמים מכנים אותו Being in the zone.
“כן, הרבה פעמים באימונים או בתחרות נמצאים במנטליות של מאבק ושימוש בכוח. לשמור על הקצב, לשמור על הכושר, להשיג את המתחרים. קורה שמצליחים להגיע למצב הזה של ‘זרימה’ שבו הגוף פשוט נע מעצמו בלי שום תחושה של מאמץ פיזי או מנטלי. זה מצב שכל האתלטים שואפים להגיע אליו, אבל אי אפשר לרדוף אחריו. זה פשוט מגיע מעצמו תוך כדי התהליך של אימונים ממושכים”.
זה נשמע כמו מסע מנטלי, רגשי ורוחני ביחד.
“כן, בדיוק כך”.
יש לך מתכון מוכן של חשיבה חיובית למצבים שונים?
“לא, בהחלט לא. הייתי צריכה למצוא, כל פעם מחדש, מה יסלק את המחשבות השליליות ביום מסוים או במצב מסוים. לפעמים כדי לסיים אימון עד הסוף ולא להיכנע לעייפות או לכאב, מה שעזר היה התבוננות בנוף, לפעמים מוסיקה מסוימת ולפעמים מחשבה על ארוחה טעימה שאכין. בימים אחרים הייתי אומרת לעצמי: ‘יש רק עוד מייל אחד ואת מסיימת’. לפעמים עזרה התרכזות בנשימה או בתנועות הידיים או בכל צעד קדימה. כל פעם הייתי צריכה לגלות מה יתאים באותו רגע. לפעמים גיליתי מיד ולפעמים זה לקח כמה נסיונות שונים. אבל בכל פעם השינוי בנקודת המבט עזר לי לסיים את האימון ולבנות יותר סיבולת, יותר מהירות ויותר ביטחון”.
את מצליחה ליישם בחיים את כוח המחשבה שלמדת בספורט?
“כל הזמן. אותן מחשבות שעזרו לי להתמודד באימונים מפרכים או מול מתחרות בתחרויות, עוזרות לי לשמור על קור רוח בפקקי תנועה, למשל. אני מנסה להפוך את המחשבה השלילית לחיובית כמו: יש לי זמן להקשיב לתוכנית מעניינת ברדיו, לשמוע מוסיקה או לחשוב על ההרצאה שאני עומדת לתת בשבוע הבא. אותן מחשבות עזרו לי גם להתמודד עם שבר ברגל באולימפיאדה, זה היה מתסכל כל כך ואז אמרתי לעצמי שכנראה הגוף שלי מאותת לי שאני צריכה לנוח. הסבלנות שפיתחתי גם עוזרת לי כאשר צלילי החליל של בתי צורמים מדי”.
את ממשיכה להשתתף בתחרויות?
“כן. בשבוע שעבר השתתפתי במרתון בטוקיו ובשבוע הבא אשתתף בריצת שדה בשיקגו. אני כבר לא מנצחת בכל המירוצים, אבל עדיין פעילה מאוד בספורט”.