על אנושיים: המדע שחושף כיצד מדיטציה משנה את המחשבה והגוף

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

בבוקר סתווי אחד ב-2002 נחתה בשדה התעופה האזורי של מחוז דיין בוויסקונסין שבארה”ב טיסה שהגיעה מנפאל. פרופ’ ריצ’ארד (ריצ’י) דיווידסון הצליח בקלות לאתר מבין כל הנוסעים את האורח שלו – היחיד שהופיע עם ראש קירח וחשוף ובגלימת ארגמן. היה זה מינגיור רינפוצ’ה, מהמורים הרוחניים המובילים בבודהיזם הטיבטי, שהגיע במיוחד ממנזרו השוכן בגבעות המקיפות את קטמנדו.

ידוע היטב שהמוח מתכווץ כשאנחנו מזדקנים. אבל ראינו שאצל המודטים, במספר אזורים במוח, ההתכווצות הזאת לא קרתה – פרופ’ שרה לזר מהרווארד

פרופ’ דיווידסון, בעצמו מתרגל מדיטציות מנוסה, ידע להוקיר את ניסיונו העשיר של האורח בתרגול מדיטציות שהצטבר עד אותם ימים לסך של יותר מ-60,000 שעות. למחרת, אחרי שנת לילה טובה, הוא הביא את האורח ישר לחדר ה-EEG במעבדתו באוניברסיטת ויסקונסין מדיסון. באמצעות מכשיר ה-EEG – המתעד את הפעילות החשמלית במוח – מטרתו הייתה ללמוד מה קורה במוחו של היוגי הוותיק בזמן תרגול מדיטציה.

העניין של דיווידסון במדיטציות ובמודטים החל עוד בימי לימודיו לדוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד שבארה”ב. הוא נסע לטיול להודו ב-1974, תרגל ויפסאנה במשך עשרה ימים, וחייו השתנו. מאז הוא מקפיד לתרגל את המדיטציות באופן יום-יומי.

הנזיר הבודהיסטי מת’יו ריקרד במעבדתו של פרופ’ דיווידסון | תמונה: Jeff Miller/University of Wisconsin–Madison

אולם לאחר שחזר מהודו עם תחושת התרוממות, הבחין דיווידסון שהתחושה הזו דעכה ככל שחזר לשגרת יומו. החוקר שאל את עצמו האם גם אצל מודטים “מקצועיים”, כאלו שכבר עשרות שנים מתרגלים מדיטציה באופן יום-יומי ובמשך מספר שעות כמו היוגים הטיבטיים, קורה אותו דבר או שבשלב כלשהו התרגול הממושך יכול להשפיע על התכונות הנפשיות ואפילו הפיזיות שלהם?

הנזיר הבודהיסטי מת’יו ריקרד במעבדתו של פרופ’ דיווידסון | תמונה: Jeff Miller/University of Wisconsin–Madison

אבל התברר שלא פשוט לחקור את היוגים המנותקים בהרי ההימליה. כשב-1992 הצטייד בציוד הדמיה כבד ומורכב ויצא עם קבוצת חוקרים להרים הגבוהים שבצפון הודו, לבקתות בהן התגוררו אותם יוגים – סירבו היוגים להיבדק. אפילו מכתב בקשה מהדאלי לאמה, שהביאו עימם, לא שכנע את היוגים המנוסים להתחבר לציוד ההדמיה המתוחכם.

עשר שנים של בניית קשרים והמלצות ממוקדות של הדאלי לאמה למי כדאי לפנות, ודיווידסון הגיע להישג. מינגיור רינפוצ’ה ישב במדיטציה בחדר ה-EEG במעבדתו שבארה”ב כשהוא מחובר ל-256 אלקטרודות. מינגיור התבקש לשקוע במדיטציה קצרה בת דקה שנקראת “מדיטציית חמלה”, בה הוא מתמקד בחמלה כלפי הזולת. הוא חזר על המדיטציה ארבע פעמים כשבסוף כל פעם כזאת הוא נח במשך חצי דקה. מה שהראה המכשיר בדקות הבאות הדהים את החוקרים.

תאי הגוף מזדקנים לאט יותר

דיווידסון הוא בין החלוצים במחקר על השפעות המדיטציה על תפקוד המוח ועל עיבוד הרגשות שלנו. התחום זכה בשנים האחרונות להתפתחות מואצת כאשר חוקרים רבים גילו את תרומותיהן של מדיטציות במגוון תחומים.

ד”ר פיליפ גולדין מאוניברסיטת סטנפורד, למשל, בחן כיצד שמונה שבועות של תרגול “הפחתת לחץ באמצעות מיינדפולנס” (MBSR) השפיעו על אנשים הסובלים מחרדה חברתית. האנשים הגיעו למעבדה ומוחם נסרק באמצעות fMRI בשעה שהושמעו להם משפטים קשים כמו “אנשים תמיד שופטים אותי” או “אני מתבייש בביישנות שלי”. בתום הניסוי הם התבקשו לדווח באמצעות שאלונים כיצד הרגישו כששמעו את המשפטים.

“גם במהלך התנהלותם ביום יום, ולא רק בזמן הריכוז המדיטטיבי, המוח שלהם פועל בתדרי גמא, כלומר ברמת ערנות גבוהה במיוחד תוך תיאום מוגבר של חלקים נרחבים במוח

בשבועות הבאים הם עברו קורס לתרגול מדיטציית המיינדפולנס שלאחריו חזרו למעבדה, לסדרת בדיקות דומה. הן מהשאלונים והן מהפעילות שנצפתה במוחותיהם התברר שהקורס עזר להפחית את החרדה החברתית שלהם – אותם משפטים קשים ששמעו כבר השפיעו פחות, הן על מצב רוחם והן על רמת הפעילות באזורים הרגשיים במוחם (Goldin, Gross, 2010).

ד”ר גייל דסבורדס מאוניברסיטת בוסטון ראתה כיצד תרגול מדיטציית CBCT (אימון קוגנטיבי מבוסס חמלה – Cognitively-Based Compassion Training) המבוסס על מדיטציות החמלה הטיבטיות, עזר לנבדקים שלה להגביר את האמפתיה שלהם. גם כאן, הגיעו הנבדקים למעבדה ומוחם נסרק, לפני ואחרי קורס המדיטציה, באמצעות fMRI ((Desbordes, Negi, Pace, +3, 2012.

תמונה: Fotolia

גילוי מעניין אחר הוא של ד”ר מייקל מרזק מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. ד”ר מרזק גילה שמדיטציות מסוימות יכולות לעזור להגברת הריכוז. בניסוי הוא הדגים כיצד שמונה דקות של נשימה קשובה (Mindful Breathing) עוזרת לנבדקים להפחית את נדידת המחשבות שלהם, בהשוואה לנבדקים אחרים שקראו במשך שמונה דקות ספר או ניצלו את הזמן הזה להירגעות פסיבית. מחקרים אחרים גם הראו כיצד מדיטציות יכולות לעזור לנו להתמודד עם כאבים פיזיים ולהפחית את רמת הדלקתיות בגוף (Mrazek, Smallwood, Schooler, 2012).

פריצת דרך בחקר המדיטציות עשתה פרופ’ שרה לזר, חוקרת מוח מאוניברסיטת הרווארד שבארה”ב, שהראתה כיצד מדיטציות יכולות לעזור להאט את תהליכי ההזדקנות של המוח. במחקר שלה השתתפו 20 מתרגלי מדיטציית קשב (מיינדפולנס) ותיקים. הם נכנסו בזה אחר זה למכשיר ה-MRI ונערכו מדידות שונות של מוחם, כמו עוביים של אזורים שונים בקליפת המוח. “ידוע היטב שהמוח מתכווץ כשאנחנו מזדקנים. אבל כאן ראינו שאצל המודטים, במספר אזורים במוח, ההתכווצות הזאת לא קרתה או שאצל חלקם היא הופיעה בקצב איטי יותר”, סיפרה פרופ’ לזר בריאיון לאפוק טיימס (Lazar, Kerr, Wasserman, +10, 2005).

כשפולדר התבקש להפחית את תחושת הגבולות של הגוף, הצליח מכשיר ה-MEG לראות עדויות לכך

מדיטציות לא רק מעקבות את הזדקנות המוח, אלא גם יכולות לעזור לתאי הגוף להזדקן לאט יותר. כדי להבין כיצד זה קורה, נחשוב לרגע על הכרומוזומים שנושאים את המידע התורשתי שלנו ושוכנים בגרעינו של כל תא. בקצותיהם של הכרומוזומים יש מעין זנב, מולקולה מיוחדת, “טלומר” שמה. אמנם, בניגוד לכרומוזום עצמו אין בה מידע גנטי, אבל יש לה תפקיד חשוב כסוג של שעון ביולוגי שאפילו חורץ את גורלו של התא.

הטלומרים מגנים על הכרומוזומים קצת כמו הפלסטיק הקטן שבקצה שרוך הנעל. בכל פעם שתא מתחלק בסוף חייו לשני תאים צעירים, הכרומוזומים, שעוברים שכפול, מתקצרים מעט. אלא שבמקום שהכרומוזום, עם המידע הגנטי היקר שבתוכו יתקצר בעצמו, מי שמתקצר למעשה זה הטלומר – ה”זנב” שבקצה הכרומוזום.

מכשיר MEG – באמצעות מעקב אחר השדות המגנטיים במוח מציג את רמת הפעילות באזורי המוח השונים | תמונה: Swinburne Neuroimaging

אבל מה קורה אחרי דורות רבים של תאים כשהטלומר כבר קצר מדי ולא יכול יותר להגן על הכרומוזום? בשלב זה נחרץ גורלו של התא – הוא לא יוכל להתחלק יותר לשני תאים צעירים ורעננים אז הוא מתנוון ומת. כך שלמעשה, כמות הפעמים שתא יכול להתחלק ולחדש את עצמו מוגבלת – היא תלויה באורך הטלומר.

ד”ר אליזבט הוגה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד בדקה האם תרגול מדיטציה לאורך שנים יכול להשפיע על אורך הטלומרים, כלומר על קצב הזדקנות התאים. במחקר השתתפו 15 מתרגלות בעלות ותק של לפחות ארבע שנים של תרגול יום-יומי ועוד 22 נשים בגילים דומים שאינן נוהגות למדוט. החוקרים בודדו כרומוזומים מתאי דם לבנים של הנבדקות ובחנו את האורכים שלהם, ואכן נמצא הבדל – התברר שהטלומרים של המודטות הוותיקות ארוכים יותר (Hoge, Chen, Orr, +5, 2013).

“לחוות את החוויה במלואה”

בחזרה למעבדתו של פרופ’ דיווידסון. כשמינגיור התחיל את המדיטציה, הציג המכשיר פרץ של פעילות חשמלית נמרצת מאזורים רבים במוחו. בדרך כלל, ידע פרופ’ דיווידסון, לוקח למודטים תהליך הדרגתי להיכנס למצב המדיטציה. אצל מינגיור זה קרה מיידית וברמת פעילות שלא נצפתה מעולם.

אצל אנשים רגילים, גלי המוח מתאפיינים בתדרים שונים, בהתאם לפעילויות השונות שלנו. כשאנחנו ישנים, למשל, התדרים נמוכים יחסית (פחות מ-4 הרץ) והם נקראים גלי דלתא. ככל שהתדרים גבוהים יותר, רמת הערנות שלנו גוברת. גלי אלפא (12-8 הרץ) מאפיינים מצב של רגיעה ואילו גלי בטא (בערך 35-12 הרץ) מאפיינים את רמת הערנות שלנו ביום יום, כשתשומת הלב שלנו מופנית לגירויים חיצוניים.

אבל רמת הפעילות שהציג מוחו של מינגיור הייתה גבוהה יותר. זה נקרא “גלי גמא” (בד”כ מעל 35 הרץ) ואצל רוב האנשים הרגילים הם נדירים למדי. הם מופיעים למשך פחות משנייה בעיקר ברגעים של עיבוד מידע מורכב בהם מתואמים אזורים רבים במוח. לדוגמה, במהלך חוויה רב חושית או ברגעים של הבנה עמוקה – רגעי “יוריקה”. כשמינגיור שקע למדיטציות הקצרצרות שלו, הופיעו התדרים הגבוהים האלו למשך כל הדקה של המדיטציה. ומה שהדהים את פרופ’ דיווידסון ושותפיו הוא שאפילו לפני שהתחיל התרגול מוחו של מינגיור פעל בתדרים הגבוהים האלו.

והוא לא היה היחיד. מאז הגיעו למעבדתו של פרופ’ דיווידסון 20 יוגים נוספים מנוסים כמעט כמו מינגיור. במחקר שפרסמו דיווידסון ושותפיו ב-2004 (Lutz, Greischar, Rawlings, +2) בהשתתפותם של שמונה מהיוגים המנוסים האלו, התברר שגם במהלך התנהלותם ביום יום, ולא רק בזמן הריכוז המדיטטיבי, המוח שלהם פועל בתדרי גמא, כלומר ברמת ערנות גבוהה במיוחד תוך תיאום מוגבר של חלקים נרחבים במוח. מחקר מאוחר יותר אפילו מצא גלי גאמא דומים אצל מודטים ותיקים כאלו גם במהלך שינה עמוקה (Ferrarelli, Smith, Dentico, +6, 2013).

כפי שמסביר פרופ’ דיווידסון בספרו “תכונות משתנות: המדע חושף כיצד מדיטציות משנות את המחשבה שלך, את המוח ואת הגוף” (2017), היוגים האלו חווים ביום יום שלהם מצב מתמשך של מודעות פתוחה ועשירה או במילותיהם של היוגים עצמם – כל החושים פתוחים לרווחה ומאפשרים להם לחוות את החוויה במלואה.

גבולות מתרחבים

ד”ר סטיבן פולדר, המייסד והמורה הבכיר של עמותת “תובנה”, המקדמת את תרגול המיינדפולנס והוויפסנה בישראל, הגיע למעבדה של ד”ר אביבה ברקוביץ-אוחנה, נוירוביולוגית מאוניברסיטת חיפה, כדי להשתתף במחקר חדש שערכה. כבר מספר שנים שד”ר ברקוביץ-אוחנה חוקרת עם שותפיה את הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו, את הגוף שלנו ואת הגבולות שלו. היא רצתה להיעזר במודטים, בהם פולדר, בעל ותק של מעל 20,000 שעות של מדיטציה כדי לרדת לעומק הנושא.

פולדר כבר נבדק בעבר במעבדתה של ד”ר ברקוביץ-אוחנה. אז התברר שהוא מסוגל לשחק עם תחושת הגבולות של גופו. “תחושת הגבולות של הגוף נוגעת בחוויה של כמה אני נפרדת מהעולם, איפה אני נגמרת והעולם מתחיל, האם הגבולות נמצאים היכן שהעור שלי נגמר או שאולי זה קצת יותר רחב מזה ומגיע עד לקרובים לי ואולי אף הרחק מעבר לכך”, היא מסבירה בריאיון לאפוק טיימס.

כפי שמסבירה ד”ר ברקוביץ-אוחנה, שאלת הגבולות היא שאלה שמרבים לעסוק בה בשנים האחרונות, בין השאר כדי למצוא פתרונות לבעיות פסיכופתולוגיות, כמו פוסט טראומה למשל, או מחלות נפש שבהן הגבולות של העצמי הגופני הם נוקשים מדי או שהם נעלמים לגמרי. כיוון שקשה יחסית ליצור בקרב נבדקים שינויים בתחושת הגבולות של הגוף, ד”ר ברקוביץ-אוחנה מעוניינת להיעזר במודטים הוותיקים, שרכשו לאורך השנים שליטה מסוימת בחוויית הגבול של גופם, כדי לחקור את השפעותיהם של הגבולות האלו.

כדי לעשות זאת החוקרת וצוותה נוקטים בגישה הנוירופנומנולוגית, המשלבת שתי גישות שונות בחקר התודעה. מצד אחד הם בוחנים את מצבו “האובייקטיבי” של הנבדק בכלי חקר המוח המקובלים כמו הדמיית fMRI, EEG וכדומה, המאפשרים ללמוד על הפעילות המתרחשת במוח. מצד שני, הם מקיימים ראיונות עם הנבדקים כדי ללמוד גם מחוויותיהם הסובייקטיביות. כאן עזר מאוד ניסיונו העשיר של פולדר במדיטציות לאחר שהתברר שהוא מסוגל, במהלך המדיטציה, לספר ולפרט מה הוא חווה.

לצורך המחקר שנערך בשיתוף פעולה עם ד”ר יוחאי עטריה ממכללת תל חי (Dor-Ziderman, Ataria, Fulder, +2, 2016) הגדיר הצוות שלושה מצבים שונים של תחושת גבולות: תחושה נורמלית, כמו בחיי היום יום שלנו, שבה יש תחושת גבולות ברורה יחסית של הגוף (SB1), תחושת גבולות מוחלשת (SB2) ומצב שלישי שבו הגבולות הגופניים נעלמים כליל (SB3).

כך, בחמישה מחזורים שונים, עבר פולדר באופן הדרגתי מהמצב הרגיל (SB1) דרך המצב של הגבולות המוחלשים ועד למצב השלישי, נטול הגבולות (SB3), כשהמעבר בין שלב לשלב התבצע בעקבות הנחיה חיצונית. במחזור הראשון התהליך נערך ללא דימות מוחי כשפולדר מתאר, מילולית, מה הוא חווה וכיצד המצבים שונים זה מזה. ארבעת המחזורים הבאים נערכו כבר בתוך מכשיר המדידה – מגנטואנצפלוגרף (MEG), שעוקב אחר השדות המגנטיים הנוצרים במוח וכך מציג את רמת הפעילות באזורים השונים.

כשפולדר התבקש לעבור ממצב אחד למשנהו, כלומר להפחית את תחושת הגבולות של הגוף, הצליח ה-MEG לראות עדויות לכך. ד”ר ברקוביץ-אוחנה מספרת שראו את זה בתדרי בטא (במיוחד בתדר של 27 הרץ) בשני אזורים שונים של המוח שהפחיתו את רמת הפעילות שלהם באותם רגעים. מדובר באזורים הקשורים, כל אחד בדרכו, לתחושה של “היותי בתוך הגוף שלי”.

“ההפחתה של הפעילות באזור ה-TPJ (Temporoparietal Junction) ובאזור של פיתול החגורה האחורי, אזורים במוח התומכים בעצמי הגופני, בזמן שהמודט הפחית את החוויה של הגבולות, הוכיחה לנו שמודט ותיק מסוגל לעשות את זה מרצונו ולנו יש אפילו כלים למדוד את זה”, מסבירה ברקוביץ-אוחנה.

אחרי ההצלחה עם פולדר, חזר הצוות למחקר קודם מ-2012, שבו השתתפו 12 מודטים ותיקים אשר התבקשו להפחית בהדרגה את תחושת העצמי, תוך שמוחם נסרק במכשיר ה-MEG. “חזרנו לנתונים שלהם ומצאנו הפחתה בפעילות בדיוק באותם שני אזורים. אז עכשיו אנחנו יודעים שלא מדובר רק באדם אחד”.