יהודי עובר ליד מבנה שנפגם מהפצצות בוורשה | תמונה: shutterstock
עת האחרונה שוב עלתה סוגיית הרכוש הפרטי המולאם לסדר היום הציבורי בפולין, אם בגלל הלחץ האמריקני לקבל דיווח שנתי על הנעשה בנושא, אם בגלל העובדה שהיו בחירות לפרלמנט האירופי ואם בגלל שבסתיו תהיינה בחירות לסיים הפולני. בעקבות כך אמר ראש ממשלת פולין, מָטֶאוּש מוֹרָבְיֶיצקי, כי “פולין לא תפצה על רכוש שאבד בתקופת מלחמת העולם השנייה משום שהפולנים היו הקורבנות”. דבריו הם ניסיון להונות את כל מי שאינו בקיא בהיסטוריה של אותן שנים.
הלאמת הרכוש הפרטי והציבורי נעשתה בידי השלטונות הפולנים ולא בידי הגרמנים או הרוסים
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נדל”ן שהיה רשום בזמן המלחמה בלשכת רישום המקרקעין על שם גרמנים (בעיקר באזור גנרלגוברנמן), הוחזר, לאחר המלחמה, ונרשם על שם בעליו שמלפני המלחמה – נוצרים ויהודים. יוצא מן הכלל היה המצב בוורשה, שמרכזה נחרב כמעט במלואו. כדי לאפשר את שיקומה נחקק “חוק ביירוט”, על פיו נדרש כל מי שיש לו תביעה לנדל”ן להגיש תוך פרק זמן קצר מאוד, ובעלות יחסית גבוהה, בקשה להשבת רכושו. רוב הבקשות לא נדונו בתקופתן ורובן לא נדונו עד היום.
1941 – תמונה המראה את הנזק שנגרם לבית בוורשה לאחר שהגרמנים הפציצו את העיר | תמונה: Hulton-Archive/Getty-Images
עם התגברות שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בפולין, החל תהליך הלאמה של מפעלים, אדמות חקלאיות, יערות, אוצרות טבע, טחנות קמח ועוד, וזאת כדי להקים קואופרטיבים כמצוות התורה הקומוניסטית. את הבתים הריקים שחזרו אחרי המלחמה לבעלות יהודים – הנרצחים וגם השורדים שלא חזרו לפולין או שפחדו לתבוע את רכושם הפרטי מחשש לחייהם – אכלסו העיריות והמועצות המקומיות בדיירים סוציאליים או בפולנים שלא רצו להתגורר בשטחי מזרח פולין שניתנו לאוקראינה ולבלארוס.
הלאמת הרכוש הפרטי והציבורי נעשתה בידי השלטונות הפולנים ולא בידי הגרמנים או הרוסים. הלאמה זו אינה תוצאתה של המלחמה או באשמת הגרמנים. נוסף לזה, במשך כל התקופה שלאחר נפילת הקומוניזם בפולין, בדצמבר 1990, ועד לימינו אנו – הליך ההלאמה נמשך. הליך ההלאמה לא היה ייחודי לרכוש היהודי. כ-85 אחוז מהרכוש שהולאם היה בבעלות נוצרית ורק כ-15 אחוז בבעלות יהודית.
פולין היא המדינה הגדולה היחידה בגוש הסובייטי לשעבר שלא נקטה בפעולות להשבת נכסים פרטיים שהלאים המשטר הקומוניסטי והמשטר הבתר קומוניסטי
בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעקבות לחץ של ממשלת ארה”ב על השלטונות הפולניים, העבירה פולין סכום של כ-60 מיליון דולר לממשלת ארה”ב כדי שזו תפצה את אזרחיה שרכושם הולאם. רובם המכריע של אותם אזרחים היו יהודים שזכו לפיצוי נמוך מאוד ששולם לשיעורין במשך שנים אחדות. בעקבות פיצוי זה הועבר הרכוש הספציפי לידי השלטונות הפולניים והיום החשבון הזה נחשב בעיניהם לסגור.
בתחילת שנות האלפיים הוסדר נושא הרכוש הקהילתי שהיה שייך לקהילות הנוצריות והיהודיות, והוא מוחזר לבעליו בקצב איטי ותוך כדי הליכים משפטיים מפרכים. “חוק הקהילות היהודיות 1997” מאפשר לתבוע אך ורק רכוש שהיה רשום לפני המלחמה על שמה של קהילה יהודית. כפועל יוצא מזה עיקר הרכוש הקהילתי שאפשר לתבוע בגינו ולהשיבו הם בתי עלמין יהודיים ובתי כנסת, ואלה מחייבים השקעות גדולות לצורך שימורם.
ואולם, השבת הרכוש הפרטי או קבלת פיצויים בגינו זוכים להתעלמות מוחלטת מצד השלטונות. מדי כמה שנים עולה הנושא לדיון ומועלים רעיונות כאלה ואחרים לפתרון הבעיה. למשל, בשנת 2009 התקיימה ועידת טרזין. בסיומה חתמו 47 מדינות על הצהרת טרזין שבה נקבע כי “נכסים שאין להם יורשים עשויים לשמש בסיס למתן מענה לצרכיהם החומריים של ניצולי שואה נזקקים”. בשל רצח של כ-85 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה, והכחדתן של משפחות שלמות שלא הותירו אחריהן יורשים, מצופה היה מממשלת פולין לפעול למתן מענה לצרכיהם של שורדי השואה. זה לא נעשה.
פולין היא המדינה הגדולה היחידה בגוש הסובייטי לשעבר, ובאיחוד האירופי, אשר לא נקטה בפעולות להשבת נכסים פרטיים שהלאים המשטר הקומוניסטי והמשטר הבתר קומוניסטי.
ממשלת פולין טוענת כי אין צורך בחקיקה מיוחדת שכן כל מי שרוצה לתבוע רכוש שהיה שייך למשפחתו – פתוחה הדרך לפניו בבתי המשפט הפולניים, בדיוק כפי שעושים תושבי פולין הנוצרים. תשובה זו מעמידה מספר בעיות בפני התובעים היהודים, שאולי אינן מעיקות על הפולני הנוצרי, ובהן העובדה שחוקי הירושה בפולין שונים מחוקי הירושה בישראל או בארה”ב. במקרים רבים אין בידי התובע תעודות היכולות להוכיח כי הנרצח אכן נספה במחנה ריכוז, כל ההליכים מתבצעים בפולנית ומטופלים אך ורק על ידי עורכי דין פולנים ולפיכך נדרשים תרגומים לפולנית ועוד. מכאן ועד להשגת פיצויים, הדרך ארוכה.
במהלך השנים הועלו הצעות שונות לפתרון והוגשו אפילו הצעות חוק לבית המחוקקים הפולני. ההצעה האחרונה הוגשה לפני כשנתיים, ולפיה יזכה הנגזל ב-20 עד 25 אחוז מערך הרכוש (מי קובע ועל איזה בסיס?), עליו להיות אזרח פולני, להיות יורש ישיר (הורים, אחים, בני זוג או ילדים) ופרק הזמן שיעמוד לרשותו להוכחת כל זאת הוא 12 חודשים מיום החקיקה. הצעה זו, שכמובן אינה מקובלת על היהודים, לא נדונה עדיין בבית הנבחרים.
לילי הבר היא יו”ר ועדת ההסברה של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל