ואתיוס בבית הכלא, מיניאטורה מתוך כתב-יד של נחמת הפילוסופיה, איטליה, 1385
אניקיוס מאנְליוס סוורינוס בּוֹאֶתיוּס היה פילוסוף והוגה דעות ידוע במאה השישית לספירה. הוא נולד ברומא למשפחה מיוחסת ועשירה אליה השתייכו גם הקיסר הרומי אוליבריוס וקונסולים רבים. בתקופה שלאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית (480-395 לספירה) משפחתו עדיין נותרה בין העשירות והמכובדות בעיר.
נוסף למזלו הטוב, קיבל בואתיוס גם חינוך גבוה והיה לו מוניטין של אדם שהגשים את עצמו בתחומים רבים. הוא היה נואם, משורר, מוסיקאי ופילוסוף. מעמדו אפשר לו לתרגם ללטינית את כתביהם של חכמי יוון, כמו אריסטו, כך שרעיונות אלו שרדו את תקופת ימי הביניים. בזכות השתייכותו למשפחה בעלת שורשים עמוקים הוא זכה למלא תפקידים מכובדים וגבוהים בחסות המלך תיאודריך הגדול (526-454 לספירה).
בואתיוס היה גם מאושר מאוד בחייו האישיים. אישתו רוסטיצ’יאנה הייתה ידועה במידותיה הטובות, ושני בניו המשיכו את דרכו הישרה של אביהם. הוא נהנה ממעגל חברים קרובים והיה מוכר כאיש ערכי ואדיב.
אך גורלו של בואתיוס עמד להשתנות מקצה לקצה. באביב של שנת 523 לספירה, בשעה ששהה המכובד בביתו עם משפחתו, הגיעו אליו שומרי המלך תיאודוריך הגדול במטרה לעצור אותו. בלי כל אזהרה מוקדמת הם הפרידו אותו ממשפחתו ותוך זמן קצר הוא הואשם על לא עוול בכפו בקשירת קשר נגד המלך והושלך לתא מאסר.
כשישב המום בין ארבעת הקירות הצרים של תאו הוא כבר הבין. כל מה שאיבד לא ישוב עוד – משפחתו, רכושו, חבריו, מעמדו ואפילו חייו. הוא הרהר על הנפילה המהירה שחווה מחייו הטובים אל תא צר מידות, על אהבתו וגעגועיו למשפחתו ועל חוסר ההוגנות של גורלו. מתוך המקום הקשה הזה הוא מצא מזור בכתיבה.
“שערות לבנות מפוזרות בטרם עת על ראשי. עורי תלוי ברִפיון מעל איברי השחוקים”, הוא כתב, מתאר את עצמו יושב בתא המאסר כשהוא חש תחושות קשות של עצב ויגון. זועם על חוסר הצדק של צרותיו, הוא מספר כיצד הכתיבה משמשת לו כנחמה למלנכוליה. עד ש”יום אחד”, הוא מספר, הופיעה מולו לפתע מעין דמות אלוהית וטובה – “ליידי פילוסופיה”, כך הוא קרא לה.
ליידי פילוסופיה מנחמת את בואטיוס ומזכירה לו מה חשוב בחיים
בואתיוס מתאר את ליידי פילוסופיה כאישה בעלת יופי וחוכמה על אנושיים המחזיקה בידה האחת ערימת ספרים קלאסיים, ובידה השנייה – שרביט. היא באה להזכיר לבואתיוס, באמצעות רצף של שיחות, כמה מהאמיתות המופיעות בספרים מהעולם הקלאסי שהוא אוהב ומאמין בו.
ליידי פילוסופיה מזכירה לאסיר שכאשר הוא מתלונן על מר גורלו הוא למעשה הולך נגד האמונה שלו. היא מזכירה לו את הפילוסופים הסטואיים שאמרו כי בני אדם אינם יכולים לשלוט ברוב הדברים שקורים להם. היא גם מזכירה לו את האלה “פורטונה” (Fortuna), המוכרת לרומאים כאלת המזל, שתפקידה לנתב את גורלם של אנשים. אלת המזל יכולה להרעיף על אדם מתנות כמו אהבה, משפחה, ילדים, שגשוג, מוניטין וקריירה או להוביל אותו לעבר אסונות. עבור הפילוסוף הסטואי אף מתנה לא צריכה להיות דבר שאפשר לבטוח בו או להישען עליו, שכן, כשאלת המזל מסובבת את גלגל המזלות – כל מה שנשען עליו יכול להיעלם בִּן רגע.
אלת המזל “פורטונה”, מסובבת את גלגל המזלות ומביאה אושר ואסונות לבני האדם
“אתה יודע שאין קביעות בעניינים האנושיים מאחר שאדם יכול, בשעה מהירה אחת, להישאר בלא דבר”, אומרת לו ליידי פילוסופיה, ומוסיפה: “אם אתה עומד ברשות עצמך, יהיה לך משהו שלעולם לא תרצה לאבד ושפורטונה לעולם לא תוכל לקחת. אושר לא יכול להיות מורכב מדברים המנוהלים על ידי מזל”.
ליידי פילוסופיה מזכירה לבואתיוס שהחכם צריך להימנע מלשים את אמונתו במתנות של פורטונה. “אם אתה מנסה לעצור את הגלגל מלהסתובב אתה, מכל האנשים, טיפש מאוד”, אומרת ליידי פילוסופיה, ומסבירה: אי אפשר שיהיה לנו מה שאינו שייך לנו. ברצף של שיחות, ליידי פילוסופיה עוזרת לבואתיוס להרים את ראשו ולהרהר על מה זה טוב אמיתי. המסתורין של שאלת הגורל נעשה בהיר יותר.
הסטואים מכוונים את האדם לחזק את “המצודה הפנימית שלו” (מה שבמזרח מכונה “האני האמיתי”) במחשבה שאפשר למצוא סוג גבוה יותר של אושר אם מתמקדים בדברים שאין להם נגיעה לאלת המזל. המצב הגבוה הוא גם צוהר שנפתח עבור האדם להבין את מורכבות היקום.
בואתיוס הוצא להורג אחרי ששהה בכלא כמה חודשים. הספר שכתב במאסר, “נחמת הפילוסופיה”, נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר והמשפיעים ביותר במערב בתקופת ימי הביניים ובתחילת תקופת הרנסנס. הוא תורגם לשפות רבות ונמצא בספרייתם של מדינאים, פילוסופים ותיאולוגים. דמותה המטאפורית של “ליידי פילוסופיה” השפיעה על סופרים כמו דנטה שהפך את הסיפור לאלמנט מרכזי ב”קומדיה האלוהית” שלו.
גזרת האל ותורת הקארמה
ביהדות יש יחס מורכב לשאלת הגורל. מצד אחד במקרא מסופר על נביאי ישראל המתריעים מראש על אירועים עתידיים ומצד שני הם מתנים את תוצאות האירועים בהתנהגותו של העם: אם העם ילך בדרך ה’ התוצאות יהיו אחרות מאשר לולא כן. כלומר מצד אחד, אלוהים הוא זה שגוזר את הגזרות, ומצד שני, למעשי האנשים יש קשר לתוצאה הסופית.
בתוך זה עולה הרעיון של “תורת הגמול” שהוא אחד מרעיונות היסוד ביהדות ואלמנט מרכזי גם בנצרות ובבודהיזם – שם מכנים אותו “קארמה”. הבעיה ב”תורת הגמול” מתחילה, כפי שראינו אצל בואתיוס, כאשר אדם שעשה מעשים טובים מוצא את עצמו מתמודד עם אסונות, ולחילופין, אדם שעשה מעשה רע מרוויח. בעיה זו מנוסחת במסורת כבעיית: “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”.
אך הסיפור החכם של איוב שם את כל הרעיון של “תורת הגמול” בקונטקסט רחב עוד יותר. איוב, בהיותו איש צדיק, אינו מבין את הסיבה שלשמה נענש ומתקשה לקבל זאת. אבל אז, לפי הסיפור המקראי, הוא מגיע להבנה גבוהה יותר. הוא מבין שאם נפלו עליו אסונות סימן שלאלוהים יש יד בכך, ואם יש לאלוהים יד בכך, סימן שזה מה שצריך להיות ולכן עליו לקבל זאת. לפי הסיפור, המבחן האמיתי של איוב היה מבחן האמונה. ברגע שהוא צלח אותו, גמל לו אלוהים בדברים טובים.
גם במיתוסים הפוליתאיסטים של יוון העתיקה התייחסו ל”גזרת האלים”. לאדם אין יכולת אמיתית לשנות את גורלו: פרנסתו, בריאותו והסבל שיחווה. כל אלה נקבעים על ידי האלים. דמותו הטראגית של אדיפוס ממחישה את העיקרון הזה. אדיפוס הבין בסוף חייו שלא הצליח, למרות ניסיונותיו, להתחמק מגורלו שנובא מראש – לרצוח את אביו ולהתחתן עם אמו.
הבודהיסטים מאמינים שגם מעשים רעים וגם מעשים טובים שאדם ביצע בגלגוליו הקודמים, ולא רק אלו שביצע בגלגולו הנוכחי, יכולים להפוך לחובות שעל האדם “לשלם” או לחילופין לטובות שיקבל בעולם הזה. לכן, התכנון וה”גורל” האלוהי, על פי תפיסה זאת, קשור בקשר חזק מאוד בהזדמנויות או בעונשים שהאדם יקבל. אם מישהו מצליח מאוד בעולם הזה, סימן שעשה מעשים טובים בעבר, אך אם ינצל את מעמדו הטוב והנאותיו כדי לעשות מעשים רעים – ייאלץ לשלם על כך בחייו הנוכחיים או בחייו הבאים.
בגיליון 298 בנושא “האושר” ראיינתי את ההיסטוריון דריל מקמ’הון מאוניברסיטת פלורידה שחקר כיצד השתנו תפיסות האנשים בנושא האושר, מהזמנים הקדומים ועד היום. בריאיון הוא הסביר לי שאם בעבר הייתה אמונה שהאושר או הסבל מגיעים ממקור חיצוני, תהייה זאת אלת מזל או אלוהים, מאז המאה ה-18 עם עליית האינדיבידואליזם, התפתחות המדע והחשיבה המדעית והרפורמות שחלו בדתות, התחיל האדם לחשוב שהאושר או הסבל שלו תלויים בעיקר בו ובפתרונות שיציעו העוסקים במדע, בכלכלה, בשלטון וכו’.
העלייה באיכות החיים עזרה לאנשים להאמין שזה באמת נכון. “בחברות מוקדמות הסבל היה כל כך נוכח שאנשים לא יכלו אפילו לדמיין לחיות את החיים בלעדיו, זאת הייתה ברירת מחדל”, הסביר לי מקמ’הון. “מאז, יצרנו עולם של עושר ושגשוג שבו זה כן אפשרי לדמיין חיים בלי הרבה סבל”.
אך המסקנות שאליהן מגיע מקמ’הון מזכירות את התובנות שהזכירה ליידי פילוסופיה לבואתיוס כשישב עצוב בתא כלאו. “האושר הזה הוא למעשה אשליה. כי הסבל תמיד יתפוס אותנו בדרגה מסוימת”, מסביר מקמ’הון בריאיון. והוא מזהיר, לאשליה הזאת יש השלכות: “יש היום מחקרים הטוענים שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, לחיות חיים ארוכים יותר או לעשות כסף רב יותר – אלו כל מיני מאטריקסים שנועדו להראות קשר בין אושר להצלחה בעולם, וזה יוצר בעיה”. מדוע? שאלתי אותו. “כי זה הופך את האושר לנחשק יותר”, השיב, “כלומר אם אנחנו לא מאושרים אנחנו מרגישים שנכשלנו. אני חושב שזה להוסיף עלבון לפגיעה. אתה גם לא מאושר וגם מרגיש אשם על כך, וזה הופך את זה לגרוע עוד יותר. אני קורא לתופעה ‘חוסר האושר של לא להיות מאושר’. היא התחילה אמנם במאה ה-18 אבל אנחנו חווים אותה לעומק עכשיו”.
גלגל המזלות, מוזיאון אורסיי, אדוארד ברן ג’ונס, 188
זה לא נגמר בזה. מקמ’הון מציין בעיה נוספת שנוצרה בעקבות החשיבה שאנו יכולים לשלוט על גלגל המזלות שלנו. “האשליה שאנחנו יכולים לשלוט בסבל גורמת לכך שנותרנו לא מוכנים אליו, לא בחיי היום יום שלנו, וגם לא בקנה מידה גדול יותר – של אסונות גדולים”.
אתה אומר שאם סבל גדול יגיע לא נדע להתמודד איתו?
“אני חושב שזה אחד מהדברים שמתרחשים בתרבות שלנו. אנחנו לא ‘מאובזרים’. סבל הוא לא הגיוני עבורנו היום. אין כיום לוגיקה המסבירה את הסבל חוץ מהיגיון מעוות והוא שהאושר תלוי בך”.
מעניין מה ליידי פילוסופיה הייתה אומרת על זה.