החידה של שייקספיר

הבית בו נולד שייקספיר, בעיר סטרטפורד על האייבון | תמונה: Claudio Divizia/Shutterstock.com

בבוקר סגרירי בסתיו 1895, הגיעה אליזבת’ וולס גאלופ למגדל קאנונבורי שבצפון לונדון. היא העיפה מבט אל ראש המגדל, ואז, בלב פועם מהתרגשות, הניחה את ידה על הידית ודחפה את דלת הברזל שנפתחה בחריקה. תוך שהיא ממצמצת בעיניה בניסיון להתרגל לאפלולית שבחדר, היא יכלה לחוש בנוכחות הכמעט פיזית של דיירים מפורסמים שהתגוררו בעבר בחדר הזה: הסופר והפילוסוף סר פרנסיס בייקון והמשורר והסופר אוליבר גולדסמית’. בצעד בטוח היא התקרבה לקיר המעוצב מפנלים שבהם הייתה אמורה להתחבא דלת סתרים. היא ספרה חמישה פנלים מימין, לחצה קלות בצידו השמאלי של הפנל השישי, והדלת נפתחה. כאן, בחדרון החבוי הזה, היו אמורים להיות מוחבאים כתבי יד, מכתבים, יומנים וחלק מהספרייה של הסופר והמשורר הידוע ביותר בעולם: ויליאם שייקספיר.

אליזבת’ וולס גאלופ

גאלופ לא הגיעה לחפש את כתבי היד של שייקספיר במגדל בגלל חלום שחלמה, אלא בעקבות מחקר רב שנים שבמהלכו גילתה מסרים נסתרים בהדפסות המוקדמות של יצירותיו של שייקספיר. בהדפסות האלה יש שימוש בפונטים מסוגים שונים בקטעים שונים ביצירות, והפונטים השונים הם למעשה צופן. הצופן המיוחד היה מוכר לגאלופ מאחר שהאיש שהמציא אותו במקור היה סר פרנסיס בייקון שהשתמש בו ביצירותיו. גאלופ האמינה שהיא פיצחה את הצופן, והצופן יוביל אותה למקום שבו החביא שייקספיר את כתביו ואת ספרייתו – במגדל קאנונבורי. אבל למגינת ליבה התיאוריה שנראתה מבטיחה כל כך לא עבדה – החדר במגדל היה ריק.

הסיפור על גאלופ נשמע מעט הזוי, ובכל זאת הספר שלה Concerning the Bi-Literal Cypher of Francis Bacon שהתפרסם במאה ה-19, יצא מאז בכמה מהדורות גם במהלך המאה ה-21 (המהדורה האחרונה יצאה ב-2017).

גאלופ אינה היחידה שחיפשה עדויות לזהותו ולספרייתו של שייקספיר. “לאורך 400 שנים חיפשו אנשים רבים את זהותו של שייקספיר ואת הספרייה שלו”, כותב החוקר והסופר סטיוארט קלס (Kells) בספרו החדש (Shakespeare’s Library 2019). קלס הוא פרופ’ לכלכלה באוניברסיטת לה-טרוב במלבורן שבאוסטרליה, ואספן ותיק של ספרים עתיקים שנדבק גם הוא בחיידק החיפושים אחר חידת שייקספיר. הוא הצטרף לקבוצה בין-לאומית שהכילה שעטנז מוזר של חובבי ספרות והיסטוריה, מסתורין ואוצרות עלומים. יש בהם “אנשי אקדמיה, ספרנים, ביבליוגרפים, יזמים, מורים רוחניים, מיסטיקנים, מפענחי כתבי סתרים (קריפטוגרפים), ארכיאולוגים, חוקרי סמלים, גרפולוגים ופרמקולוגים”. איפה הם חיפשו? בכל מקום אפשרי. “בעיירות ובערי בירה, באחוזות, בארמונות, באוניברסיטאות ובספריות ציבוריות, באפיקי נהרות, בבתי קברות, במכלאות כבשים, בכלובי חוגלות ובנופים ובמסדרונות של המוח האנושי”. האם הם מצאו משהו? בינתיים אין הוכחות חותכות. אז מה בעצם מסתתר מאחורי החידה של שייקספיר?

האישיות הכפולה של שייקספיר

ויליאם שייקספיר, לפי מה שידוע לנו היום, הוא אחד הסופרים והמשוררים הגדולים בהיסטוריה. הוא כתב 39 מחזות בהם קומדיות, טרגדיות ומחזות היסטוריים. נוסף לכך הוא כתב ארבע פואמות ארוכות ו-154 סונטות. יצירותיו יצאו באין-ספור מהדורות ותורגמו כמעט לכל שפה שבעולם. מתוך קריאה במחזות שלו מצטיירת דמות של אדם בעל ידע מדוקדק במגוון רחב מאוד של תחומים: ספרות קלאסית, משפטים, מדינאות, עניינים בין-לאומיים, חצר המלוכה והאריסטוקרטיה, מדעים, הברית החדשה, שיט והבונים החופשיים.

דיוקן של ויליאם שייקספיר שלא ידוע מקורו

נוסף לכך, בתוך יצירותיו “שאל” שייקספיר קטעים שלמים ואִזכורים מתוך כתבי סופרים ופילוסופים אחרים, כפי שהיה נהוג בתקופתו, כולל הסופר והמשורר האנגלי ג’פרי צ’וסר, הסופר האיטלקי ג’ובאני בוקאצ’ו, הפילוסוף וההיסטוריון היווני פלוטרכוס, המשורר הרומי אובידיוס, הסופר מיגל דה סרוואנטס ועוד רבים אחרים. כמה מכתבי הסופרים שמהם הוא “שאל” קטעים עדיין לא תורגמו לאנגלית בתקופתו של שייקספיר, מה שאומר שהוא ידע שפות זרות, שלא לדבר על השפה העשירה להפליא שבה כתב את יצירותיו ועל מטבעות הלשון שהוא המציא. במילים אחרות, היצירות של שייקספיר הן תוצאה של מחקר מקיף ביותר בתחומי ידע רבים ומגוונים, מחקר הדורש למעשה ספרייה שלמה.

אם כך, היכן נמצאת הספרייה של שייקספיר? ואיפה העותקים של כתבי היד של כל יצירותיו? של טיוטות היצירות? של היומנים שלו? מחזאים מתקופתו של שייקספיר כמו בן ג’ונסון, פרנסיס בומונט ואחרים השאירו כתבי יד של המחזות שלהם. שייקספיר לא השאיר פיסת נייר אחת. נוסף לזה, אף אחד מחבריו של שייקספיר או אלה שעבדו איתו לא השאיר תיאור או סיפור על הספרייה שלו. ואין שום סיפור על כך שהספרייה פוזרה לאחר מותו. גם בצוואה של שייקספיר אין שום איזכור לספרייה או לספרים או לכתבי יד או לאיזשהו ריהוט הקשור לכתיבה.

ההנחה שספרייה כזאת הייתה הכרחית לכתיבת היצירות, והעובדה שהספרייה לא נמצאה, מובילה לשאלה נוספת המטרידה חוקרים כבר כמה מאות שנים: אולי שייקספיר אינו הסופר האמיתי של מה שנחשב ליצירות של שייקספיר? האמת היא שאין שום מידע על השכלתו הפורמלית של שייקספיר. לפי קלס, שייקספיר לא מופיע ברישומי בית הספר בעיר הולדתו, סטרטפורד, ולא ידוע האם הוא הלך לבית ספר אחר. לפי קלס, מכל המעט הידוע מהתקופה, עולות שתי דמויות שונות של אדם בשם שייקספיר: “האחת, תושב העיר סטרטפורד, בעל אדמות, איש עסקים ולעתים מלווה כספים. והדמות השנייה, תושב לונדון, שחקן המנהל אורח חיים פרוע ובעלים של שני תיאטראות”. השאלה היא מי מהם, או אולי אף אחד מהם, כתב את יצירות המופת המיוחסות לוויליאם שייקספיר.

לכל אחת מהתשובות יש תומכים נלהבים בהם כאלה המציעים דמויות מוכרות כמו סר פרנסיס בייקון (סופר, פילוסוף, משפטן ומדינאי אנגלי), אדוארד דה ויר אוקספורד (אציל אנגלי, משורר ומחזאי), כריסטופר מארלו (מחזאי אנגלי) ואחרים. והיו כאלה שדבקו ב”תאוריית החבורה” הטוענת שהיצירות של שייקספיר נכתבו לא על ידי אדם אחד, אלא על ידי חבורה של אנשים שחלקם הוזכרו קודם כמחברים בודדים. בסופו של דבר, כל אחד מ”המחפשים” ברא את דמות השייקספיר שלו.

זיופים ותרמיות

סמואל אירלנד התגורר עם משפחתו בלונדון בסוף המאה ה-18. הוא היה אספן ספרים וחפצי אמנות ומעריץ גדול של שייקספיר. הוא ואשתו גידלו את ילדיהם על ברכי המחזות של שייקספיר. בקיץ 1793 לקח אירלנד את בנו בן ה-18 לטיול בעיר הולדתו של שייקספיר, סטרטפורד על האייבון ((Stratford-upon-Avon. “בזמן שהם סיירו בעיר בעזרתו של מדריך תיירים חובב, הם שאלו עוברים ושבים האם הם ראו את כתבי היד היכולים לפתוח צוהר ליצירתו ולחייו של שייקספיר. רוב האנשים ענו בשלילה, אבל אז הם נתקלו בשמועה אחת שנשמעה מבטיחה”.

השמועה דיברה על ערמה של כתבי יד שהועברה, בזמן שריפה שהייתה בעיר ב-1742, מביתו של שייקספיר לבית אחר בעיר בשם “קלופטון האוס”. “נרגשים עד עומק ליבם, מלאי ציפיות, מיהרו השלושה לבית. הדייר בבית, חקלאי בשם ויליאם, ניגש ישר לעניין: ‘אלוהים אדירים, הלוואי שהייתם מגיעים מוקדם יותר. לפני שבועיים השמדתי מספר סלים של מכתבים וניירות כדי לפנות מקום לחוגלות שאני רוצה לגדל. והיו הרבה צרורות עם השם שייקספיר עליהם. עשיתי מכולם מדורה גדולה”.

בהמשך התברר שכל הסיפור של החקלאי היה מפוברק. “הוא עשה צחוק מאספן העתיקות החטטן והתמים מלונדון”. אבל אירלנד לא התיאש. הוא שלח את בנו להמשיך לחפש בלונדון אחר עקבות של כתבי היד. החיפוש הזה הוליד את מה שהתברר בהמשך כהונאה הגדולה ביותר בכל הזמנים הקשורה לשייקספיר. הבן חזר עם ערמה גדולה של כביכול מכתבים, יומנים וכתבי יד של שייקספיר שאפילו חתומים על ידו. גדולי המומחים של התקופה אישרו את האותנטיות של הכתבים והמסמכים, ואירלנד הפך ליקיר חצר המלוכה. אבל שלוש שנים מאוחר יותר התברר שכל המסמכים והכתבים היו מזויפים ביד אומן, של הבן, שרצה להשביע את תאבונו של אביו. לפי קלס, הסיפור הזה הוא חלק ממסורת ארוכה של זיופים של כתבים ומסמכים אחרים המיוחסים לשייקספיר שהתחילה כבר בראשית החיפושים.

ג’ודית, בתו של שייקספיר. ציור: KINUKO CRAFT

קלס כאמור נשבה גם הוא בקסמי החידה סביב זהותו של שייקספיר וספרייתו האבודה, והתחיל בחיפושים משלו לפני כ-20 שנה. הוא עדיין מאמין שלשייקספיר הייתה ספרייה ושהיא כנראה נמכרה לאחר מותו, וכי העותקים שלא נמכרו “פוזרו, נשרפו, אבדו, נקרעו, נכתשו” על ידי הדורות הבאים. קלס מאמין ש”כמה מהספרים שרדו. הם מונחים כעת בשקט בארונות ובמדפים, באוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם”. קלס בטוח בטענתו הודות למסמך חדש שהתגלה: מכתב משנת 1598 מאדם בשם ריצ’רד קוויני (Quiney), ראש העיר סטרטפורד “לחברי הטוב מר וו-ם שייקספיר” (Mr Wm Shakespear). במכתב, קוויני מבקש משייקספיר הלוואה של 30 פאונד (שבזמנו היה שווה ערך לכמה אלפי דולרים). המכתב התגלה בארכיון של קוויני ב-1793, כמעט 200 שנה לאחר מותו, ולכן ההשערה היא שמאיזושהי סיבה הוא לא נשלח. ידוע שהמשפחות של קוויני ושייקספיר היו ביחסים קרובים, ובנו השלישי של קוויני, תומס, התחתן עם בתו הצעירה של שייקספיר, ג’ודית’. בשלב זה המכתב נמצא בבדיקת אמינות בספריית “פולגר שייקספיר” בוושינגטון די סי. אם יתברר שהמכתב אמין, קלס מאמין שזה קצה חוט אופטימי להיתלות בו העשוי לבשר את הבאות – שיש עוד מסמכים הקשורים לשייקספיר וליצירתו המחכים להתגלות.