Shutterstock.com
בתחילת שנות ה-80, ז׳ק בנווניסט (Benveniste, 2004-1935) היה אימונולוג בעל שם בצרפת. הוא עמד בראש יחידה 200 של INSERM – מכוני המחקר הלאומיים לבריאות ולרפואה בצרפת, שם ניהל מחקרים בתחומי האימנולוגיה והאלרגיה.
באחד הימים של שנת 1982, רופא במעבדה שלו, שהיה גם הומאופת, ביקש לדלל כמה תמיסות המכילות אלרגנים (חומרים העלולים לגרום לתגובה אלרגית), בדומה לאופן שבו מכינים תרופות הומאופתיות. בתהליכי דילול שכאלו מדללים את התמיסה שוב ושוב עד שבסופו של דבר כבר לא נשאר בה דבר מהחומר המקורי. רק מים. ההומאופתים עושים את זה כיוון שהם מאמינים שמצד אחד החומר המקורי אמנם נעלם, אבל מצד שני המים מקבלים עוד ועוד מהאנרגיה שלו. הם מאמינים שמים המכילים את האנרגיה הזו יכולים לשמש כתרופה.
תוצאות הניסוי הפתיעו את בנווניסט. על אף הדילול החוזר ונשנה, התמיסה, שבעבר הכילה חומרים מעוררי אלרגיה ועכשיו הייתה רק מים, עדיין הצליחה לעורר בתאי דם שנחשפו אליה את אותה תגובה אלרגית. כאילו שהמים בתמיסה זכרו את האלרגן שהיה בהם בעבר. במהרה שקע ד”ר בנווניסט בתחום המחקר החדש – הוא היה חייב להבין את התופעה מהשורש.
לקח עוד מספר שנים עד שנאספו מספיק נתונים המדגימים את התופעה. כשבתחילה פרסם ד”ר בנווניסט את הממצאים שלו בתקשורת, העיתונות הצרפתית התרגשה והעניין הציבורי היה נרחב. אבל לבנווניסט היה חשוב שהממצאים יתפרסמו גם בכתב עת מדעי מהשורה הראשונה. הוא פנה ל-Nature, כתב העת היוקרתי, אבל העורך, הביולוג ד”ר ג’והן מדיקס, היה ספקן. כשבסופו של דבר הסכים לפרסם את המאמר (Davenas, Beauvais, Amara, +10, 1988) צורפה אליו הערה מטעם עורכי כתב העת בה צוין שהם אינם רואים בסיס פיזיקלי לתופעה, ושכתב העת החליט ליזום חקירה בלתי תלויה כדי לבחון את אמינות הניסויים.
בסופו של דבר, צוות החוקרים של Nature מצא ליקויים בתהליכי העבודה במעבדתו של ד”ר בנווניסט והקריירה שלו קיבלה מכה קשה. מאותו שלב הוא נאלץ לממן בעצמו את מחקריו, וספג מהקהילה המדעית קיתונות של לעג.
למרות המחיר הכבד ששילם, הוא הצליח להגיע למסקנות מעניינות נוספות בנתיב המחקר שלו. ב-1997 הוא גילה מנגנון העומד מאחורי “הזיכרון” המסתורי של המים. הוא הבין שמה שהמים “זוכרים” לא לגמרי קשור לכימיה של המולקולות שהיו בהם בעבר, כפי שמתבקש לחשוב, אלא יותר לתדר שהמולקולות האלו פלטו במים. הוא גילה שחומרים מסוימים, כשהם מומסים במים, פולטים תדרים אלקטרומגנטיים האופייניים להם, וכתוצאה מתהליך הדילול והטלטול החוזרים ונשנים, התדרים האלו “מועברים” למים באופן הגורם להם לפלוט תדרים אלקטרומגנטיים דומים. כך קורה שאף על פי שבמים כבר לא נשאר מאום מהחומרים האלרגנים, הם עדיין פלטו את התדרים של החומר המקורי. והתדרים הם אלה שבעצם עוררו בתאי הדם שנבדקו את התגובה האלרגית (Aefssa, Jurgens, Hsueh, +1, 1997).
ז’ק בנווניסט. טען שלמים יש זיכרון | תמונה: www.jacques-benveniste.org
באותו מאמר העלה ד”ר בנווניסט גם טענה מפתיעה – שהצליח לשמור קובץ מחשב שבו שמורים תדרים (במקרה זה תדרים שנפלטו מדי-אן-איי של חיידקים). וכשהוא חשף מבחנת מים אחרת, הנמצאת במעבדה מרוחקת, לתדרים שנשמרו בקובץ, גם בה תועדה לאחר מכן הפעילות הביולוגית של אותם חיידקים. טענה שנשמעת כבר מרחיקת לכת לגמרי. ד”ר בנווניסט הלך לעולמו, באוקטובר 2004, בגיל 69 במהלך ניתוח לב, והמחקר בתחום נעצר לזמן מה. עד שהגיעו היורשים.
טלפורטציה של די-אן-איי
את הפרק הבא בעלילה הוביל מדען סקרן ונועז נוסף – הווירולוג (מומחה לנגיפים) הצרפתי, פרופ’ לוק מונטנייה (Montagnier), שגילה ב-1983 את נגיף האיידס ואף זכה על כך ב”פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה” ב-2008.
פרופ’ לוק מונטנייה | תמונה: Bastian Greshake Tzovaras/CC BY-SA 2.0
המחקרים של בנוויסט עוררו את סקרנותו של פרופ’ מונטנייה שבסביבות שנת 2000 ערך בדיקה עצמאית ראשונית ובסיסית, בה סינן ודילל את נגיפי האיידס שהכיר טוב כל כך. הוא הופתע מאוד מהתוצאות. לאחר סינון הנגיפים ממים שהכילו אותם ודילול המים האלו שוב ושוב עד לרמה שלא נותר בהם דבר, עדיין היו למים השפעות מסוימות הדומות לאלו של הנגיפים עצמם.
ב-2005 החליט פרופ’ מונטנייה בצעד נועז לחבור לד”ר גמאל עיישה (Aïssa), אחד החוקרים המובילים במעבדתו של ד”ר בנווניסט, שלקח חלק מרכזי במחקרים השנויים במחלוקת. במהרה שיחזרו השניים את הניסויים שנערכו בימיו של ד”ר בנווניסט והמשיכו לרוץ הלאה. והתוצאות? בהחלט מפתיעות ומעוררות סקרנות.
כשסיננו, למשל, תמיסות שהכילו חיידקי מיקופלסמה, עד שכבר לא נותר במים דבר מחיידקים אלו, ובהמשך דיללו את התמיסות מספר פעמים, עדיין פלטו התמיסות המדוללות תדר אלקטרומגנטי חלש האופייני לאותם חיידקים. החלק המפתיע הוא שכעבור שבועיים אפילו הופיעו באותם מים מדוללים מקצת מהגנים של החיידקים המקוריים – כלומר קטעי די-אן-איי קצרים שלהם. דבר זה הגביר עוד יותר את סקרנותו של פרופ’ מונטנייה שתהה כיצד נוצרו מחדש מקטעי הדי-אן-איי האלו, והאם ואיך זה קשור לתדר האלקטרומגנטי החלש שפלטו המים?
הניסויים שערכו הביאו אותם לגלות שלא כל החיידקים והנגיפים מייצרים קרינות אלקטרומגנטיות כאלו. חיידקים פרוביוטיים למשל לא מייצרים אותן. אז מה מיוחד בחיידקים ובנגיפים מעוררי המחלות?
לאור ניסיונו המר של ד”ר בנווניסט, הבין פרופ’ מונטנייה שהוא נכנס כאן לזירה מסוכנת ובינתיים המשיך את המחקר בשקט, בלי לפרסם את הממצאים. רק ב-2009, לאחר הזכייה בנובל, פרופ’ מונטנייה “יצא מהארון” והתחיל לפרסם בכתבי עת מדעיים את המחקרים פורצי הדרך שלו בתחום. אבל הוא הלך יחסית על בטוח, התקדם עם הממצאים והפרסומים שלב אחר שלב.
במאמר הראשון בתחום, שפורסם בינואר 2009 (Montagnier, Aıssa, Lavallee, +3) דווח על הקרינה האלקטרומגנטית החלשה שפולטים מים שהכילו בעבר חיידקים. בהמשך פרסם פרופ’ מונטנייה מחקר נועז הרבה יותר (Montagnier, Aissa, Del Giudice, +3, 2011) שבו הראה שהתדרים האלו “מדבקים”.
בשלב הראשון של המחקר מ-2011 הוא מילא מבחנה בתמיסה המכילה רצפי די-אן-איי של נגיף איידס ודילל אותה שש פעמים, והתמיסה המדוללת פלטה את התדרים האלקטרומגנטיים החלשים שתואמים לנגיפים האלו. בשלב השני, הוצבה למשך 18 שעות מבחנה נוספת, בסמוך למבחנה הזו. המבחנה הנוספת הכילה רק מים טהורים. מתברר שבהשפעת שדה אלקטרומגנטי חלש שהופעל על שתי המבחנות (באמצעות סליל מתכתי שהקיף אותן ושזרם בו זרם חשמלי) גם המים הטהורים שבמבחנה השנייה “נדבקו” בתדר – הם החלו לרטוט באותו תדר התואם לנגיפי האיידס. נשמע לא אמיתי? השלב הבא במחקר היה מפתיע לא פחות.
אבל כדי שנבין אותו, כדאי שנכיר קודם את טכנולוגיית ה-PCR (Polymerase Chain Reaction), שהחל משנות ה-80 משמשת במעבדות רבות בעולם לשכפול מהיר של מקטעי די-אן-איי. אנזים מיוחד (Taq polymerase) במכשיר ה-PCR יכול לאסוף נוקלאודיטים – אבני בניין של די-אן-אי – ולהרכיב מהן העתקים רבים של מקטעי די-אן-איי קיימים.
באותו מחקר מ-2011, הצליח פרופ’ מונטנייה להשתמש במכשיר כזה בווריאציה שונה מהמקובל – במקום לבצע העתקה מדי-אן-איי קיים, הוא הכניס למכשיר את המים הטהורים, ש”נדבקו” קודם לכן בתדר של נגיפי האיידס. והתברר שהתדר הספיק כדי שהאנזים במכונת ה-PCR ילקט מבין הנוקלאודיטים שעמדו לרשותו את הנוקלאודיטים הנכונים, וירכיב שלב אחרי שלב מקטע די-אן-איי כמו זה של נגיפי האיידס, אף על פי שהם בכלל לא היו שם.
כשהחוקרים השוו את מקטע הדי-אן-איי החדש שהופק במכונת ה-PCR לקטעי הדי-אן-איי המקוריים של נגיף האיידס, אלו שמלכתחילה יצרו את התדר במבחנה הראשונה, הם ראו שהתקבל העתק כמעט מדויק – מבין 104 הנוקלאודיטים שמהם הוא מורכב, רק בשניים נמצאה טעות בהעתקה. מדובר על הצלחה של כמעט 98 אחוז.
ב-2014, פרופ’ מונטנייה התקדם צעד נוסף והדגים את תהליך ה”טלפורטציה של די-אן-איי” בשלמותו. כך למעשה הוא גם שיחזר את הניסוי המפתיע של ד”ר בנווניסט מ-1997. במקום לקרב את שתי המבחנות זו לזו, כדי שזו עם המים הטהורים “תידבק” בתדר של התמיסה המדוללת, הוא נעזר בקובץ מחשב ובו הקלטה של התדר, ואת הקובץ הזה הוא שלח באמצעות אי-מייל למספר מעבדות בגרמניה ובאיטליה. בכל אחת מאותן מעבדות מרוחקות הייתה מבחנה ובה מים טהורים “שהאזינה” (שוב, באמצעות שדה אלקטרו-מגנטי) לתדר המוקלט בקובץ.
וכך למעשה, בדומה לניסוי “ההזוי” של ד”ר בנווניסט מ-1997, גם פרופ’ מונטנייה הצליח לשדר למעבדה מרוחקת את התדר של התמיסה המדוללת, ובעזרתו ליצור העתק לקטעי הדי-אן-איי המקוריים. במחקר מהשנים האחרונות פרופ’ מונטנייה מציע הסבר פיזיקלי לתופעה המבוסס על תהליכים קוונטיים (Montagnier, Aïssa, Capolupo, +7, 2017).
ובנקודה זו עולה שאלה חשובה: אם החיידקים והנגיפים שמעוררים מחלות מסוגלים להעביר דרך מים חלקים מהמידע הגנטי שלהם, מה זה אומר על היכולת שלנו להתמודד מולם ולרסן את התפתחותם? לכך אין עדיין מענה.
באותו זמן, בקצה השני של העולם, חוקר אחר ערך ניסויים מסוג שונה לגמרי שתוצאותיהם מפתיעות לא פחות.
המים מרגישים?
היפני מזורו אמוטו (Masaru Emoto 2014-1943) התפרסם בזכות סדרה של ניסויים, שביצע במשך 20 שנה, הרחוקים מלהיות מדעיים וקונבנציונליים. בסדרת ספרים, ובהם רב המכר שלו, “מסרים מהמים” (1999), הוא מציג טענות מפתיעות ולא רגילות. אולם מניסיון העבר עם הניסויים “הלא מדעיים” של ד”ר בנווניסט על מים – שבסופו של דבר הוכחו כמדעיים בהחלט – לא נשלול את הניסויים של אמוטו ונציין אותם כאן.
מזורו אמוטו, טען שהמים קולטים את הרגשות שלנו ומושפעים מהם
אמוטו חשף מים טהורים למסרים שונים שכתב. את המים שם בבקבוקונים סגורים שעליהן כתב מסר והדביק אותו כלפי פנים הבקבוקון. המסרים היו מילים כמו “כנות”, “אהבה והכרת תודה” או מסרים שליליים כמו “אני לא יכול לעשות את זה”.
תודה ומילות תודה
תודה לך
הוא הקפיא את המים למשך שלוש שעות וכשהטיפות הלכו וקפאו, התחילו להיווצר בהן גבישי קרח שאותם צילם באמצעות מיקרוסקופ. להפתעתו הוא גילה שכל מסר יצר גביש בעל מבנה ייחודי משלו. מים שהוצמדו אליהם מסרים כמו “כנות” או “אהבה והכרת תודה”, ולא משנה באיזו שפה נכתבו, יצרו גבישים סדורים והרמוניים להפליא, יפהפיים. לעומתם, מים שנחשפו למסר של “אני לא יכול לעשות את זה” יצרו גביש שבור וחלקי.
אמוטו גילה שגם למוסיקה המושמעת למים יש השפעה על מבנה הגביש. בעוד שמים שנחשפו למוסיקה קלאסית יצרו מגוון סוגים שונים של גבישים סדורים וסימטריים, רוק כבד דווקא גרם לטיפות לקפוא בצורה חסרת סדר לחלוטין.
אתה טיפש!
שטן
גם למקור שממנו הגיעו המים יש תפקיד, טוען אמוטו. לכל אגם יש גבישי קרח ייחודיים משלו, ומתברר שמי מעיינות מפיקים גבישים סדורים הרבה יותר ממי סכרים או מי נהר מזוהם. כשלקח אמוטו מים מלוכלכים יחסית מהצנרת העירונית של טוקיו, הם התגבשו בצורה חסרת סדר. אך לאחר ש-500 אנשים שלחו לעבר המים האלו אהבה, המים כבר התגבשו לגמרי אחרת – לגבישים סימטריים והרמוניים.
מכל אלו הגיע אמוטו למסקנה המסקרנת שאנרגיות רגשיות יכולות להשפיע על המבנה הפיזי של מים. לטענתו, מים משקפים לנו את העולם הפיזי שלנו, כמו מראה הנשקפת אלינו במי האגם הצלולים. באותו זמן הם גם משקפים את התודעה של אלו שבסביבתם כשהם מגיבים לתדרים הרגשיים המקיפים אותם.