דב חנין בטקס של בנק”י | תמונה: חשבון הפייסבוק של בנק”י תל אביב
יום רביעי, 19:50, אני מחנה את הרכב ברחוב אחד העם בתל אביב ועושה את דרכי ברגל למפגש של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, סניף תל אביב. שלטים של מפלגת חד”ש התלויים על גדר תיל רומזים על כיוון הכניסה לבניין. אני נכנס, עולה קומה אחת ומולי נגלה לוח מודעות גדול עשוי מתכת. “פועלי כל הארצות התאחדו”, נכתב באדום בראש הלוח לצד סמל הפטיש והמגל. מתחת תלויה בגאון תמונתו של צ’ה גווארה. למטה יותר הזמנה למסיבת גאווה בוטה. ועל שולחן קטן מונח בערימה עיתון המפלגה הקומוניסטית (“זו הדרך”) שכותרתו זועקת “ברית דמים” על קשרי נתניהו וטראמפ.
התחושה בכניסה לא טובה. בפנים מספר מתנדבים מסדרים כיסאות במעגל. בערך 15 איש צפויים להגיע. אני מתיישב וממתין שיתחילו. אבל יש מאחרים. “איך יכול להיות שעופר כסיף הוא הנציג שלנו בכנסת?” רוטנת אישה שהתיישבה לידי, “פגשתי אותו בסניף רחובות והוא לא השאיר עליי רושם טוב”. “לדב [חנין] היו כל התכונות הטובות שלנו”, משיב לה מישהו, “אבל גם לכסיף יש כל התכונות והוא ראש המפלגה”.
לוח המודעות בכניסה למקום | צילום: אפוק טיימס
בינתיים מצטרפים אלינו המאחרים – החבר’ה מבני הנוער הקומוניסטי או שאולי עדיף לכנותם “חברים” או “קומרדים” כמנהג המקום. רובם לובשים חולצות אדומות שעליהן פטיש ומגל עם הכיתוב בנק”י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי). הם לא מגיעים מטיול שנתי בוונצואלה, אלא מ”פעילות” בקומה למעלה, סביב נושא הלהט”ב. דגל הגאווה שמגיע איתם נראה מוזר: במרכזו, על רקע צבעי הקשת המוכרים, כוכב אדום שעליו פטיש ומגל עם הכיתוב בנק”י.
כמה מהם אני מזהה מהפייסבוק. בעמוד האישי שלהם הם מזדהים ללא חשש בתור “פעילי שמאל רדיקלים מהפכנים”. מרביתם סרבני גיוס “בצבא הכיבוש” ומצהירים על כך בגלוי. אם מתמזל מזלם מתלווה אליהם ללשכת הגיוס “החבר” איימן עודה שגדל במפלגה וכיום מכהן כיו”ר מפלגת חד”ש. חבר נוסף שגדל כאן הוא עזמי בשארה – משת”פ החיזבאללה. בשארה היה קומוניסט מוצהר ופעיל פוליטי במפלגה הקומוניסטית לפני שעזב אותה והקים את בל”ד.
בינתיים הגיע המרצה והוא מנסה לסדר באמצע המעגל שולחן ועליו מצלמת וידאו, אבל השולחן מתנדנד. מישהו עוזר לו ומביא נרות זיכרון קטנים שאותם הוא תוקע מתחת לרגלי השולחן בניסיון לייצב אותו. האירוניה זועקת לשמים. לנין הוא דמות נערצת בחוג שאני מתארח בו. רבים מהקומרדים מפרסמים בגדול את תמונתו בפרופיל הפייסבוק שלהם ומצטלמים בעודם מניפים דגלים קומוניסטיים (דגל אדום עם פטיש ומגל) שתחתם נרצחו מיליונים. צ’ה גווארה, שכלא הומוסקסואלים במחנה מעצר והוציא להורג אנשים בלי משפט, גם הוא כאמור נערץ פה ותמונתו תלויה גם על לוח נוסף בפנים. אני מחליט בכל זאת להיות סבלני ולהמתין להרצאה.
האסטרטגיה הקומוניסטית
ההרצאה מתחילה. המרצה הוא עמרי אברון, בכיר בחינוך הרעיוני של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בסניף תל אביב. הנושא הוא החידושים במרקסיזם העכשווי במאה ה-21. “בשבוע הבא”, הוא מזכיר למשתתפים, “נקרא טקסטים מרקסיסטיים נבחרים סביב כמה סוגיות”. עתה כבר ברור לי שכולם מכירים זה את זה מלבד אותי. רובם כאן פעילים פוליטיים רדיקליים. המטרה: לחולל מהפכה קומוניסטית בחברה. לא רק במובן הכלכלי שלה – ביטול הרכוש הפרטי באמצעות הלאמתו (על ידי המדינה או על ידי דיקטטורה כלשהי) וחלוקתו מחדש באופן שוויוני. אלא בעיקר במובן הערכי שלה: חתירה תחת המבנים החברתיים הקיימים – משפחה, לאום, דת ומדינה – ופירוקם. כך ניתן יהיה ליצור חברה חדשה – קומוניסטית.
איך עושים זאת בפועל? “הסוגיה המרכזית היא סביב תפיסת המעמד”, פותח אברון. “איך התיאוריה המרקסיסטית העכשווית רואה מי הם המדוכאים, ואיך הפעילות שלהם יכולה לחולל שינוי בחברה”. אברון לא מחדש לי. החל משנות ה-70 הבינו המרקסיסטים שלא יוכלו להביא למהפכה במדינות המערב באמצעות מושג המעמד או “המאבק המעמדי” של העובדים נגד הבורגנים הנצלנים – כפי שגרס מרקס. בחברות החופשיות במערב “מעמד” הוא מושג גמיש ולא מספיק אמין היכול להשתנות בתוך דור – אינדיבידואל אמביציוזי יכול להפוך מקבצן למיליונר בתקופת חיים אחת. נוסף על כך, התיעוש, שהיה בבסיס כעסיו של מרקס, עבר מהמדינות המתועשות לאסיה. “זה הצריך חשיבה פוליטית ותיאורטית שונה”, אומר אברון.
מקצת מחומרי התעמולה המחולקים במקום | צילום: אפוק טיימס
כך נמצא קש חדש להיאחז בו לצרכי המהפכה – “פוליטיקת זהויות” – שבמקום להתמקד ב”מעמד” (העובדים נגד הבורגנים) מתרכזת בכל “המדכאים נגד המדוכאים”. המטרה היא לזהות קבוצות מדוכאות (הומואים, נשים, אתיופים ופלסטינים למשל) ולנצל אותן כדי לנהל מאבקים בחברה. כמה שיותר מאבקים – יותר טוב. לפי התיאוריה של מרקס, החברה מתקדמת באמצעות מאבק, באמצעות ניגודים וקונפליקטים – מה שכינה מטריאליזם דיאלקטי. זה היבט קריטי בדרך המהפכה הקומוניסטית לה הם מייחלים. “האתגר הוא השאלה מיהו הסובייקט המהפכני. מי הם האנשים המדוכאים ביותר בחברה? – אלה שיש להם הכוח הגדול ביותר להפיל את הסדר החברתי הקיים ולבנות סדר אחר. מי הם? על מי מדברים?” מבהיר אברון. “בואו נמצא קומבינציה אחרת של אובייקטים, שהם אינם מעמד העובדים, שייאבקו למען המהפכות בעולם”.
האסטרטגיה ברורה: ראשית מאתרים קבוצה מדוכאת – למשל נשים – ומצטרפים אליה. לאחר מכן יוזמים הפגנות, כותבים מאמרים וספרים וממציאים תיאוריות חדשות. לא מדובר באמפתיה לחלש, אלא בניסיון לצבור כוח. כך נוצר הפמיניזם המרקסיסטי המשלב בין מאבק הנשים לקבל יותר הכרה בחברה לבין רעיונות מרקסיסטיים שאין להם קשר לכך. “רצוי ששני המאבקים האלה ילכו יד ביד”, אומר אברון. “השאלה היא איך מחברים את שני אלה”. כהמחשה הוא מציין את פועלה של תמר גוז’נסקי הקומוניסטית “שכתבה מספר ספרים על איך הדיכוי המגדרי בארץ נובע מהמבנה הכלכלי של ישראל”.
זה לא שהמרקסיסטים זנחו לגמרי את מושג ה”מעמד” ואינם משתמשים בו לצרכי המהפכה. הם לא. יש ביניהם הוגים עכשוויים המנסים להבין אותו מחדש. “הם מנסים להבין מהם הממדים השונים שלו, להרחיב אותו, להתייחס אליו בצורה מורכבת יותר”, אומר אברון. כך הגיחו לעולם פרשנויות מרקסיסטיות הטוענות, למשל, שלא מעמד העובדים הוא המנוצל, אלא “ההמון” – המאופיין על ידי מגוון אנשים המנהלים אורח חיים שונה, בהם יש כאלה שאפילו אינם עובדים כלל כמו עקרות בית ופנסיונרים (הפילוסופיה של מיכאל הארדט ואנטוניו נגרי). אויבם היא “האימפריה” או “המערכת”. אלה תאגידים בין-לאומיים, פיננסיים השולטים בעולם. פילוסופיות דומות מצביעות, איך לא, על הממסד בתור אויב ההמון והעם.
לאורך ההרצאה מככב שמו של אנטוניו גראמשי, הקומוניסט האיטלקי שהאמין כי כדי לשנות את המבנה החברתי כולו ולחולל מהפכה צריך גם לחדור למוסדות המובילים בחברה. זו גם התוכנית של הקבוצה שבה אני יושב. “בארץ, כשמדברים על המרקסיזם המודרני, מדברים על דברים שנכתבו החל מאנטוניו גראמשי ואילך. וגם על אסכולת פרנקפורט”, מבהיר אברון. היום האסטרטגיה הזו מיושמת דרך מפלגת חד”ש שהיא מפלגה קומוניסטית לכל דבר ועניין המקדמת קומוניזם – זאת בניגוד לתדמית שנוצרה לה בתקשורת המיינסטרים, כאילו מדובר במפלגת שמאל המשלבת בין יהודים לערבים ומעוניינת בשלום, בשוויון ובאחווה.
פה נשברתי
השעה כבר 9 וחצי והמרצה עשה עבודה טובה בהרעלת מוחותיהם של המשתתפים. אני מתחיל להתעפץ על הכיסא כשברקע ממשיכות להיזרק שוב המילים מעמד וכוח. הדבר העצוב בכל הסיפור הוא שהאנשים היושבים לידי והוטעו להאמין שהקומוניזם יוביל את האנושות לעתיד טוב יותר – עשויים להיות הראשונים להירצח אם יהיה כאן קומוניזם אמיתי. ככה זה במהפכות קומוניסטיות. אחרי שאין יותר צורך באידיאליסטים מבית – משליכים אותם למחנות עבודה או לגולאגים, ומתפנים “לטפל” בכל היתר.
אני מחליט לקום וללכת. צמא ורעב אני עושה דבר שלא יעשה ופונה ליהנות מבית קפה “נצלני”. אחרי הכול, איך אמר מרקס? החברה מתקדמת באמצעות ניגודים.
ולסיום, אזהרה: מי שיחפש בגוגל את המקום, הנקרא “הגדה השמאלית”, לא יוכל לדעת שמדובר בבסיס פעולה של המפלגה הקומוניסטית בתל אביב. בעיתון הארץ הוא מתואר בתור “מוסד חשוב בחיי התרבות האלטרנטיבית בתל אביב”. כמובן שיש בכך גם אמת. במשך שנים המקום נותן במה לאמנים הפועלים בשוליים. המקום שימש גם כמקום מושבה של אגודת הידידות ישראל-בריה”מ. לפעמים הוא מתואר בתור “משרדי חד”ש”. אך אף פעם לא נכתב במילים ברורות שזהו בסיס פעולה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וברור למה – המילה קומוניזם לא תתקבל יפה בקרב הישראלים. “הגדה השמאלית” היא כמובן לא הבסיס היחיד. למפלגה הקומוניסטית הישראלית יש היום כ-30 סניפים ברחבי הארץ, בעיקר בכפרים ערביים, אבל גם בערים גדולות כמו ת”א וירושלים.
האם מדובר בתנועה רדיקלית שולית? סקרים שנערכו בחדשות 12, בידיעות אחרונות ובישראל היום ופורסמו באמצע יולי העריכו כי לו הבחירות היו נערכות היום, המפלגה השלישית בגודלה הייתה “הרשימה המשותפת” עם 11 מנדטים. הרשימה המשותפת מורכבת מהקומוניסטים (חד”ש) ומהמפלגות הערביות. כך עשויה לקום ממש מתחת לאף מחתרת קומוניסטית שתהפוך לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.