חיילים אמריקנים שלחמו בווייטנאם התאגדו ב-1979 כדי להנציח את רבבות הנופלים במלחמה. הם אספו יותר משמונה מיליון דולר של תרומות פרטיות, והכריזו על תחרות לבחירת עיצוב אנדרטה. נשלחו 1,421 הצעות. צוות של אדריכלים ומומחים לאמנות בחר את ההצעה הזוכה, שאותה תכננה סטודנטית צעירה בשם מאיה לין – קיר שחור בצורת האות רי”ש שעליו חקוקים שמות הנופלים.
קריקטורה: מושיק גולסט
בעקבות הבחירה פרצה מהומה. חיילים רבים ראו בעיצוב הזה בחירה סתמית: מצבה שחורה ענקית בלי שום רמז לגבורה, לפטריוטיות או לערכים לאומיים – כאילו התביישה האומה בלוחמיה.
הפוליטיקאי ג’ים ווב, ממובילי הפרויקט, ביטל בזעם את תמיכתו. “לא העליתי על דעתי שייבנה גוש אבן ניהיליסטי שכזה”, אמר. שר הפנים סירב להעניק לאנדרטה אישור בנייה.
לאור הביקורת, פנו היוזמים למי שזכה במקום השלישי בתחרות, הפַּסָל פרדריק הארט, וביקשו שיוסיף גם פֶּסל משלו. וכך, בשולי האנדרטה הענקית והסתמית הזו, ניצב פסל נפלא של שלושה חיילים אמריקנים המגיחים מן הקרב. הנשיא רייגן הגיע ב-1984 לחנוך את הפסל, אך מבקרי האמנות לא כתבו עליו אף מילה. פסל ריאליסטי כזה פשוט לא עניין אותם.
ההתעלמות הזו אפיינה את כל הקריירה של פרדריק הארט (1943-1999). בתקופה שבה החלו להתייחס לאמנות כהפגנה אנטי-בורגנית מחוכמת, התעקש הארט על המסורת הנושנה של אמנות הדורשת מיומנות נשגבה; אמנות ריאליסטית היכולה לרגש אדם מן היישוב.
הארט היה אוטודידקט ומנותק תמיד מהממסד האמנותי. עבודתו הראשונה הייתה חזית אבן כבירה לקתדרלה הלאומית בוושינגטון. במהלך שנות העבודה הזו, כתב הסופר והעיתונאי טום וולף, התאהב הארט באישה ששימשה כמודל לאחת מיצירותיו (והתחתן איתה), והתאהב גם באלוהים (והצטרף לכנסייה הקתולית).
עבודת האמנות המשפיעה ביותר במאה העשרים הייתה אולי “המזרקה” של מרסל דושאן. קשה לתאר יצירה שונה יותר מזו של הארט. “המזרקה” היא למעשה משתנה ציבורית לבנה מחרסינה שהוצגה בתערוכת אמנות בשנת 1917. היצירה אבדה לאחר התערוכה. אפשר לתהות לאן בסופו של דבר הגיעה. למרבה הצער, תהילתה והשפעתה של “המזרקה” לא פחתו בגלל האובדן. במאה השנים האחרונות, אמנות נתפסה יותר ויותר כמחאה חברתית מגולמת בחומר, כדרך לטלטל ולזעזע את הבורגנות השבעה. כל הטלטולים והזעזועים האלו מתחוללים בדרך כלל באותו כיוון רעיוני, מתוך אותו עולם ערכים ובשם אותן סיסמאות שחוקות. בסופו של דבר, רבים חשים שהאמנות הזו משעממת יותר מאשר מזעזעת.
הפילוסוף השמרן רוג’ר סקרוטון ביכה את מחיקתו של מושג היופי מתוך האמנות. אמנים עכשוויים בזים ברובם למושג הזה. הם שומעים את המילה “יופי” ומגיבים כאילו ביקשו מהם להיות ועדת קישוט. אבל היופי אינו קישוט. הוא מושך אותנו למעלה, הוא רומז לנו שמעבר לכאן ועכשיו יש גם אין-סוף.
פרדריק הארט פיתח טכניקות של יצירה בשרף אקרילי – חומר שקוף דמוי זכוכית. הוא יצר פסלים מלאכיים, יפהפיים, נוהרים בזהרורי אור וצל. הארט יצר עותקים רבים של פסליו. בסך הכול נמכרו יצירותיו אלו ביותר מ-100 מיליון דולר. מבקרי האמנות עדיין סירבו לכתוב עליהן.
בשנותיו האחרונות חבר פרדריק הארט לקבוצה של אמנים, משוררים ופילוסופים שחלקו עמו את השקפותיו האמנותיות. טום וולף כינה אותם “דרייר-גארד” שפירושו בצרפתית: המשמר האחורי, בניגוד ל”אוונגארד” שפירושו – המשמר הקדמי. הייתה זו חבורת אמנים שרצתה להגן על המסורות הקלאסיות של האמנות: על אמנות שיש בה יופי, שדורשת מיומנות, ששואפת לנשגב. קשה לומר שהם זכו להשפעה גדולה, אבל לא בטוח שהשפעה גדולה היא המדד החשוב ביותר לאמנות גדולה.
פרדריק הארט הלך לעולמו ב-13 באוגוסט 1999. לפני עשרים שנה בדיוק. הוא לא עורר עניין רב במותו כפי שלא עורר עניין רב בחייו. היו שראו בו אחד מגדולי הפַּסלים בעולם; העולם עצמו בעיקר לא הכיר אותו. לאחר מותו, בשנת 2004, קיבל את המדליה הלאומית לאמנות. השנה קם באוניברסיטת בלמונט מוזיאון ליצירותיו. ועדיין, הארט נותר כמעט אלמוני. ולנו נותר רק לתהות האם הוא איחר את תקופתו או שמא הקדים אותה. האם אלמוניותו אומרת משהו עליו או שהיא אומרת בעיקר משהו עלינו.