מזה עשרות שנים טוענים מובילי דעה בקרב ערביי ישראל כי הטרור הפלסטיני מוצדק מכיוון שהוא דומה לטרור של האצ”ל, לח”י וגם ה”הגנה” לפני קום המדינה. “האצ”ל, לח”י וההגנה יצאו לרחובות אל מול המנדט הבריטי וחייליו כדי לחולל את מדינתכם הנהדרת, אז למה לפלסטינים אסור?” אמר זוהיר בהלול ב-2016. למרבה הצער, גם חוגים, בעיקר מקרב השמאל הציוני, העלו טענות דומות לגבי האצ”ל ולח”י. לאחרונה אף הובא לידיעתי כי בספר לימוד במערכת החינוך הישראלית: “עולם לאומי ב’ – בונים מדינה במזה”ת” (מאת מ. בר הלל, ש. ענבר לילך, 2014, עמ’ 48), מוגדרים אצ”ל ולח”י כ”ארגוני טרור”. לגבי לח”י נכתב: “דגלה בטרור קיצוני כלפי הבריטים בהם ראתה האויב העיקרי של היישוב”. המציאות כמובן שונה לחלוטין.
קריקטורה: מושיק גולסט
מוסר הלחימה של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (אצ”ל) – מחתרת שקמה משורות ה”הגנה” באפריל 1931 בירושלים – מקורו במורשת האמונה בנכסי הרוח ובמעיינות הגבורה של עם ישראל לדורותיו. “על קרקע זו אנחנו ניצבים”, קבע זאב ז’בוטינסקי, לימים “מצביא האצ”ל” (5 בדצמבר 1936 – 4 באוגוסט 1940), “כאשר אנו דורשים מן העולם למסור לידינו את ארץ עתידנו, בשם כל ההיסטוריה שלנו, בשם כל הייסורים שלנו, בשם אותה אשמה שאין לה מצרים, הרובצת על מצפונו של העולם”.
את תפיסת עולמו ביחס לערביי ארץ ישראל הגדיר כבר בנובמבר 1923 במאמרו המכונן “על קיר הברזל (אנו והערבים)”. יחסו אל אותה אוכלוסייה נקבע על ידי שני עקרונות: גירושם מארץ ישראל הוא בלתי אפשרי בהחלט. וכן, שיווי זכויות. משמע, “אני מאמין” האומר כולו שלום. אולם יישום שלום זה מותנה לא רק ביחסינו אל הערבים (הפלסטינים), אלא גם ביחסם אלינו. ומן הראוי לדון, אם אפשר להגיע לשלום בדרכי שלום.
מכול מקום, בשנים שלאחר מאורעות הדמים של 1929 ובמאורעות 1939-1936, בהן מיקד האצ”ל את פעולותיו נגד ארגוני הטרור הערביים (“הכנופיות”), הן היו בעיקר פעולות להגנת היישוב היהודי. לוחמי האצ”ל נאלצו לעשות שימוש בנשק מסיבה אחת: כוחות הביטחון של שלטון המנדט הבריטי גילו אזלת יד בהגנה על היישוב העברי הקטן בארץ ישראל ולא מנעו מעשי טבח והרג. כך קרה בחברון, בצפת, בירושלים, ביפו, בחולדה, בבאר טוביה, בעין זיתים, בחפציבה, בבית אלפא, בעקרון, בבית שאן ועוד.
בניגוד לקו ה”הבלגה” של ה”הגנה”, אימץ האצ”ל מדיניות אקטיבית של תגובה. פעולות שהיו ממוקדות נגד הפורעים הערביים ובסיסיהם. פעולות אשר מעולם לא היו פעולות טרור כיוון שנועדו, בראש ובראשונה, למטרות הגנה תוך הטלת מגבלות לגבי השימוש בנשק והפנייתו, אך ורק, כנגד פורעים או הטלת פחד בקרב האוכלוסייה שסייעה בידיהם.
עם הפילוג הראשון בשורותיו (אפריל 1937), הגביר האצ”ל את פעולות התגובה שלו נגד הפורעים הערביים ובה בעת יזם פעולות נגד שלטונות המנדט, כגון פעילות במבצעי ההעפלה (עליית “אף-על-פי”) ורכישת אמצעי לחימה וייצורם, תוך הפרת חוקים ואיסורים של השלטונות הבריטיים. איסורים שהיו בעיני מפקדת האצ”ל (והחל מ-17 במאי 1939 גם לפי מועצת חבר הלאומיים) בלתי חוקיים. האצ”ל בהנהגת מפקדו דוד רזיאל שיתף פעולה עם השלטונות הבריטיים במלחמת העולם השנייה. אלפים מחבריו שירתו ביחידות הצבא הבריטי, לרבות בחטיבה היהודית הלוחמת (“הבריגדה”). רזיאל אף יצא עם חבריו למשימת מודיעין וחבלה בשליחות שלטונות הצבא הבריטי לעיראק ונפל בעת מילוי תפקידו (20 במאי 1941).
עם הכרזת המרד בשלטונות המנדט על ידי מנחם בגין (1 בפברואר 1944), לימים ראש ממשלת ישראל וחתן פרס נובל לשלום (דצמבר 1978), הקפיד האצ”ל הקפדה יתירה שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית – לא בערבים, לא בבריטים וגם לא ביהודים שעשו להצרת צעדיו ולהסגרת אנשיו לשלטונות (ה”סזון”).
נכון, היו גם תקלות. למשל, בהתקפה על מרכז השלטון הבריטי ומפקדת הצבא שלו במלון “המלך דוד” בירושלים (22 ביולי 1946). פעולה שנעשתה על פי הוראה (בכתב) מיום 1 ביולי 1946 של ראש המפקדה הארצית של ה”הגנה” ובמסגרת “תנועת המרי העברי”, בה פעלו בתיאום הארגונים: “הגנה”, אצ”ל ולח”י. ובכיבוש (יחד עם לח”י) של הכפר הערבי העוין דיר יאסין, ממערב לירושלים (9 באפריל 1948). גם במקרה זה, הכיבוש נעשה לפי אישור בכתב של מפקד ה”הגנה” במחוז ירושלים (7 באפריל 1948). בקרב זה נהרגו אנשים, נשים וילדים. הקרב נערך בשטח בנוי כאשר הערבים משתמשים בילדים ובנשים כ”חומת מגן” – שיטה הקיימת אצלם עד עצם היום הזה. לדברי בגין: “למרבה כאבנו וצערנו, כפי שקורה במלחמה שהיא תמיד אכזרית וארורה, נפגעו גם נשים וילדים. אבל זה היה מקרה אחד ויחיד” (הוועידה ה-5 של תנועת החרות 26 בנובמבר 1958).
נכון, אומרים על האצ”ל שהיה ארגון טרור. מי אומר? משמיד גטו ורשה, הגנרל יורגן שטרופ שהיה ראש המשטרה וה-SS במחוז ורשה, תיאר ביומן המבצעים שלו את לוחמי ארגון צבאי יהודי (אצ”י) שניהלו קרבות נואשים במשמיד הגרמני כ”טרוריסטים” ו”בריונים”. לדבריו, “עתה מתברר והולך כי עקב הימשכות ימי המבצע נפגעים הטרוריסטים והאקטיביסטים האמיתיים” (ורשה 28 באפריל 1943, הסימן: 1607,- יומן מס’ 562/43, סודי).
בספרו What is History? הגדיר פרופ’ א.ה. קאר (E.H. Carr) את תפקידו של ההיסטוריון בתור מי שאמור לשלוט בעבר ולהבינו כמפתח להבנת ההווה. מכאן, כפי שציין מנחם בגין את אותם לוחמים: “בדמם הצמיחו את עץ החופש לעמם, ובגופם סללו בפניו את הדרך אל ראש ההר”.
* יוסף קיסטר הוא לשעבר מנהל המוזיאונים של האצ”ל במשרד הביטחון ומחבר ספר “האצ”ל” – הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל בהוצאת משרד הביטחון (מהדורה רביעית 2005).