מדוע אריסטוקרטיה נחוצה לחברה שלנו

בילדותי נסעתי לשהות עם משפחתי בעמק הלואר שבצרפת. אזור פסטורלי המאוכלס בטירות ובהיסטוריה עתיקה. בקיץ הטירות פתוחות למבקרים ומתקיימים בהן פסטיבלים הקשורים בהיסטוריה של המקום. מאות אנשים מתחפשים לאיכרים, לאבירים, למלכים, לנסיכות, לאריסטוקרטים, לדוכסים ולרוזנים. ברקע מתנגנת מוסיקה מהתקופה, ונערכים משחקים מסורתיים: קרבות אבירים, רכיבה על סוסים ואפילו, שלא נדע, היאבקויות בבוץ ותחרויות כלבים.

מי שמארח את האירועים האלה הם פעמים רבות אדוני המקום – אריסטוקרטים בני שושלות ארוכות בצרפת שירשו את הטירות ממשפחתם. אלו אנשים המופיעים תמיד בלבוש מדוגם ויפה, עם חיוך רחב על פניהם, מאושרים לראות שהטירה מהווה תפאורה לשימור העבר.

אולם מחוץ לאזורים הכפריים המצב שונה והאריסטוקרטיה מוזכרת לרוב בהקשרים שליליים. בישראל ובמרבית מדינות העולם היא מקור ללעג ולבוז. מילה המסמלת אדם החושב את עצמו או אחד שמנצל אחרים. “הם היו עצלנים שהרוויחו על גבם של אחרים”, היא דעה ששומעים הרבה או “הם חשבו שהעובדה שירשו משהו מקנה להם את הזכות לקבל את המשרות החשובות בחברה”.

צאצאי האריסטוקרטים שעדיין שומרים על תוארם ונאחזים במורשת שלהם נתקלים בבוז מסוג אחר שלפיו, הם מיושנים מדי בערכיהם ובדעותיהם, אפילו אולי חשוכים, וקשורים יותר לעבר מאשר לעתיד.

“כל זה נכון. האצולה מקושרת לרעיון של פריבילגיות, ומתבססת על הרעיון של ירושה”, אומר לי ההיסטוריון הצרפתי אריק מונסיון ריגו, שכתב 15 ספרים על האצולה בצרפת ונחשב למומחה עולמי בנושא. “אבל אנשים שוכחים שהיה לה גם תפקיד חשוב ביותר בחברה – האצולה שימשה כמודל ערכי ותרבותי לאנשים”. מונסיון ריגו טוען שהסיבה שהמשפחות שרדו במשך מאות שנים בהיסטוריה קשורה בשליטתן בעמוד השדרה הערכי הזה: “הם כנראה החזיקו בסוד חיי הנצח”.

כמו קפטן שמשיט ספינה

המילה “אריסטוקרטיה” נולדה, איך לא, ביוון העתיקה מהמילים היווניות “כוח” (קראטוס) ו”מצוינות” (אריסטוס). משמעותה ביוונית היא “האסיפה של הטובים ביותר”. מי היו הטובים ביותר? בתקופת יוון העתיקה נהגו לכנות כך תושבים צעירים שיצאו לקרב והובילו את החיילים בלחימה. האומץ שבלחימה נחשב כמעלה גבוהה ורעיון האריסטוקרטיה בתחילתו לא שם דגש על הון או נכסים, אלא על יכולות וביצועים.

אפלטון, הפילוסוף המזוהה ביותר עם תקופת יוון הקלאסית, דחה את המודל הדמוקרטי כאידיאל מתאים ודמיין ששלטון של “מלכים-פילוסופים” יעבוד טוב יותר. בספר “הרפובליקה” (390 לפנה”ס) הוא מתאר “מלכים-פילוסופים” בתור אנשים “שאוהבים את האמת” ובעלי כישורי הנהגה שאין לאזרחים רגילים. הוא ממחיש זאת באמצעות אנלוגיה של קפטן המשיט את ספינתו או רופא המיישם את היכולת שלו לרפא. השיוט והבריאות אינם דברים שכל אדם מוכשר לעשותם מטבעו. חלק גדול ב”רפובליקה” עוסק בשיטה החינוכית שצריכה, לפי אפלטון, ליצור “מלכים- פילוסופים” שכאלו.

הרעיון של “הטובים ביותר” הופיע כבר בתקופות מוקדמות יותר של תרבות יוון, אולם אז הקריטריונים היו אחרים. “גיבורי החברה” שמופיעים בכתביהם של המשוררים הקלאסיים הסיודוס והומרוס (מהמאה השמינית לפנה”ס) לא היו המוכשרים ביותר, אלא השתייכו לשושלת משפחתית עתיקה. לפי האמונה, בני השושלת היו צאצאיהם של דמויות אגדיות, ואפילו אלים, וזאת הייתה הסיבה שבגללה זכו למעמד המיוחד.

ברומא העתיקה שלטה תפיסה דומה. משפחות כאלו כינו עצמן “אצילים” (Noble) ונקראו פטריקים. מעמדם של הפטריקים היה נחות בדרגה אחת בלבד מהקיסר. הם מילאו בחברה תפקידים של חברי מועצה, עובדי ציבור נבחרים וסיפקו לקיסרות את ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית שלה. רוב הפטריקים היו עשירים בעלי קרקעות שירשו את הונם ממשפחותיהם הוותיקות. עם זאת, הכניסה אל המעמד הייתה פתוחה גם לאלה שהקיסר רצה לקדמם, כמו למשל, המשפחות הפלאביות האמידות ברומא שבהדרגה הפכו לחלק בלתי נפרד מהאליטה הרומית.

כיוון שיועדו לגדולות, זכו אנשי האצולה ברומא לחינוך שהכשיר אותם לקריירה עתידית. הם למדו שירה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, מיתולוגיה, נאום, משפטים ושפות כמו יוונית. אך הכבוד והמעמד החלו להשתנות ככל שנקפו השנים. אז, העניקו המלכים השונים תארים ויוקרה למי שמצאו לנכון גם אם אנשים אלו לא השתייכו למעמד הגבוה אבל הפגינו, למשל, יכולות יוצאות דופן במלחמה.

הטובים לאצולה

“לאריסטוקרטים היה עבר צבאי. הם יצאו להילחם וזה גבה דם מהמשפחות”, מסביר לי מונסיון ריגו. “היו אף משפחות שלא יכלו לשמור על התואר שלהן כיוון שהתואר עבר רק באמצעות הגברים ואלו מתו במלחמה. כשהמלוכה ראתה זאת, היא החליטה להכניס למעמד האצולה משפחות נוספות. זאת הייתה דרך לגייס אנשים לצבא. ונוסף על כך, זה היה אמצעי עבור המלך לתחום את כוחו. כך הוא יצר שושלות הנמצאות מסביב לכתר ונותרות נאמנות לו. בו זמנית התקיימה גם אצולה ‘אדמיניסטרטיבית’. אלה היו משרות כמו ‘מזכיר המלך’ שניתנו לאנשים יחד עם הכתרתם לאצולה”.

עד למאה הרביעית לספירה התקבעו באירופה שני אותות הוקרה עיקריים: דוכס ורוזן. המלך, כאמור, העניק אותם לפי שיקול דעתו, והתארים עברו אוטומטית בירושה מאבות לבנים. המילה אריסטוקרטיה נעלמה בינתיים (וצפה שוב רק במאה ה-15). המילה “אצילות”, לעומתה, המשיכה להופיע והייתה שגורה בשפה.

שינוי גדול במעמד האצולה חל במאה ה-10 עם תחילתה של התקופה הפיאודלית. “בצרפת”, מסביר מונסיון ריגו, “החלו להיבנות טירות ואנשים לא התגוררו יותר מסביב לעיר, כפי שהיה נהוג בחברה העתיקה, אלא סביב הטירות”. האציל היה הבעלים של הטירה ומסביב לטירה נבנו כפרים וחיו איכרים. העסקה הייתה כזו: האיכרים עשו עבודות שונות בשביל האציל ודאגו לתחזק את הטירה, ובתמורה האציל היה אחראי לספק הגנה לאנשי הכפר מפולשים ולדאוג שמתקיימת כלכלה באזור.

מכאן הגיעה הדעה שהאריסטוקרטים לא עבדו אלא חיו על גבם של אחרים?

“האריסטוקרט מתוקף מעמדו לא היה צריך לבצע עבודות כפיים ואסור היה לו לסחור. הפעילויות היחידות שיכול היה לעשות היו עבודות בכלי זכוכית ומסחר בין-לאומי דרך הים. אך ייעודו המרכזי נותר עדיין הצבא.

“במשך כל תקופת ימי הביניים אנשים לא חשבו שהאצילים מנצלים אותם, מכיוון שמעמד האצולה לחם בשירות המלך ללא להפסקה. צריך להבין שגם חוסר העבודה התאזן עם המחויבות של האצולה לשרת אחרים באמצעות מתן צדקה באמצעות הכנסייה. ערכיו של האציל היו לעמוד בשירות האחר, לעזור כמו מתוך רפלקס לאלמנה, ליתום ולעניים. הם ראו בזה חלק מהשליחות הרוחנית שלהם. לדעתי התפיסה שהאצילים חיים על גבם של אחרים נוצרה כמה מאות מאוחר יותר”.

עם דעיכת התקופה הפיאודלית במאה ה-12 חל שינוי נוסף, כאשר החלו להתפתח מעמדות חדשים בהם הבורגנות. כך הגיח לעולם המאפיין הבולט ביותר של האצולה המוכר לנו מסרטים: רכישת השכלה וקוד התנהגות הכולל נימוסי חברה ושולחן ייחודיים. בני האצולה פיתחו אותו לאחר שחיפשו דרכים שיבדילו אותם מהמתעשרים החדשים. גם בינם לבין עצמם פיתחו האריסטוקרטים נוהג שנועד להבחין בין האצולה הישנה (“אצולת החרב”) – משפחות שהקריירה שלהן נטועה בהיסטוריה צבאית מרשימה, לבין האצולה החדשה (“אצולת הגלימה”) הכוללת משפחות שאינן נטועות בעבר צבאי אלא במשרות מנהליות המקורבות למלך.

בוא נקפוץ קדימה למהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 ולנפילת המלוכה. כיום מלמדים שהאריסטוקרטיה הייתה מושחתת, ושהיא אחת הסיבות למהפכה הצרפתית. מה דעתך על כך? 

“קודם כל בואי נשים דברים בפרופורציה. בליל המהפכה האצולה הצרפתית ייצגה רק כ-0.5 אחוזים מהאוכלוסייה הצרפתית, כלומר 9,000 שושלות. כיום יש רק 3,500-3,000 שושלות וכ-100 אלף אנשים. כלומר, האצולה מעולם לא הייתה יותר מדי משמעותית בצרפת.

“במהלך המאות ה-17 וה-18 קרו שלושה דברים משמעותיים. הראשון היה תהליך הנקרא ‘Curialisation’ שהתחיל כבר בתקופת המלך לואי ה-14. לואי החליט ‘לביית’ את האצולה ולדרוש ממנה לחיות בחצר המלך. כשעשה זאת הוא ניתק את האצולה מהעוגנים המסורתיים שלה ומהציבור הרחב, ונתן לה תפקידים בממלכה. האצולה איבדה כך את האוטונומיה שלה ובחלק מהמקרים גם את תפקידה הצבאי. כך האנשים החלו לראות באצולה מעמד שלא תורם מספיק לחברה (כאן נוצר כנראה הרעיון שהאצולה מושחתת, מ”מ).

“השני היה שמשפחות מהאצילות הגבוהה החלו לתמוך ב’תנועת הנאורות’ – פילוסופים מחוגים שונים שמחו נגד המלוכה וחיבקו את תחילת המהפכה. הן לא תיארו לעצמן שהמהפכה תידרדר מהר מאוד לאלימות ולטרור.

“והשלישי היה שהאריסטוקרטיה הושפעה מאוד מהמהפכה האמריקנית. צרפת, באמצעות המרקיז דה לה פאייט, נטלה חלק במלחמת העצמאות האמריקנית נגד האנגלים – מהפכה שהובילה לרפובליקה הדמוקרטית הראשונה בעולם. המודל האמריקני והתפקיד שמילא לה פאייט השפיעו מאוד על האצילות הגבוהה בצרפת. לכן חלק נכבד מהאצילות באותה תקופה היה בעד מלוכה חוקתית (המלך כפוף לחוקה הקובעת את סמכויותיו ואת קיומם של מוסדות שלטון שונים, מ”מ). לואי ה-16 עשה טעות גדולה, שנבעה מחולשתו הפוליטית, כשלא הוביל בעצמו את המהפכה תוך שהוא נשען על האצולה הגבוהה כדי ליצור מונרכיה כמו המונרכיה החוקתית האנגלית. מהלך כזה יכול היה למנוע את האלימות של המהפכה ב-1792”.

איך לחנך כמו אריסטוקרט

תוצאות המהפכה ידועות. האצולה ספגה מחיר כבד על התפקיד שמילאה בשירות המלך וגם על הקשר ששימרה במשך שנים עם הכנסייה. מאז השתנו דברים ומדינות רבות הפכו לדמוקרטיות. דבר זה אילץ את המשפחות להתאים עצמן לעולם החדש והלא מוכר שבו מעמדן החוקי והחברתי הוא אחר. נוסף לזה, התחזקה בחברה הסלידה מהקבוע ומהמסורתי. בעוד חלקים הולכים וגדלים בחברה פנו לעבר אתיאיזם ורדיפה אחר קידמה, המשפחה האריסטוקרטית המשיכה לעשות בדיוק את מה שעשתה לאורך כל ההיסטוריה – לשמור באדיקות על המורשת ועל הערכים שלה.

“הם שמו דגש חזק עוד יותר על חינוך השושלות שלהם”, מסביר מונסיון רגו. “לחינוך של האריסטוקרטים יש מטרה, כמעט אובססיה – להטיל על מי שירש בהולדתו סיטואציה חברתית פריבילגית והון של תהילה ואצילות, להיות ברמה הגבוהה של הדורות הקודמים לו. וכך, כשהשושלת עומדת במבחן הזמן, כשהיא ממשיכה לשרוד בעידן המודרני לאורך מאות שנים, זה מתאפשר כי היא נשארה נאמנה לערכים ולהתנהגות שבנו אותה”.

כלומר אתה מקשר את ההתנהגות והערכים ליכולת עמידה במבחן הזמן.

“כמובן. תדמייני משפחות שקמו במאה העשירית וממשיכות להתקיים כיום. זה לא אפשרי בלי ערכים. בצרפת יש היום בקירוב 12 משפחות הקיימות משנת 1000 שמכנים אותן ‘האצולה הקדומה’; 315 משפחות שהתחילו ב-1450; וכ-1000 משפחות שהתחילו ב-1550. כמובן שכדי שהמשפחות יוכלו להמשיך להתקיים היום הן צריכות להתאים את עצמן לזמן הנוכחי.

“המסר המרכזי של האריסטוקרטיה זה להוריש, לחנך לערכים כמו: אומץ, עבודה קשה, ביצועים גבוהים, שאיפה לרוחניות ולמצוינות, קודים חברתיים, ולהסתגל לזמן הנוכחי. אלה המפתחות להמשכיות המשפחות”.

איך האריסטוקרטים מחנכים כיום את ילדיהם בעידן הטכנולוגי המודרני? 

“הם שמים דגש על ערכים משפחתיים. מצד אחד הם שולחים את ילדיהם לבתי הספר הטובים ביותר כדי שיקבלו מטען אינטלקטואלי ותרבותי שיאפשר להם להצליח במכינות הגדולות ובבתי הספר הגבוהים. מצד שני הם מעבירים להם ערכים משפחתיים כמו כבוד להורים, רוחניות, חשיבות המאמץ והסבל, משמעות העזרה לאחר וצדקה. זה העמוד הערכי של האצולה”.

נשמע דומה מאוד למה שיכולות לעשות משפחות רגילות בחברה. מה אם כן ההבדל בין החינוך של האליטות הפוליטיות ושל המתעשרים החדשים מהייטק, לבין זה של האריסטוקרטים?

“לאורך ההיסטוריה היו כל הזמן אנשים שהצליחו בזכות כישרונם והמזל הטוב שלהם, ויצרו הון רב. השאלה היא האם הם מעבירים את מה שלמדו לילדיהם ומתייחסים לכך במובנים ערכיים. רבים התעשרו בזכות טכנולוגיות שפיתחו או באמצעות עסקים שעשו, אבל האם הם יהפכו לשושלות? הזמן והתפיסה של הזמן קשורים לחינוך ולראייה של ערכים, ויש בזה אחריות לעתיד”.

ולמרות זאת, גם לאריסטוקרטים לא הולך הכי טוב היום. רבים מהם עוזבים את טירותיהם ונראה שהשושלות שלהם בסכנה. 

“נכון. יש הרבה טירות למכירה בצרפת כי הן יקרות מאוד לתחזוקה. לשמר טירה זה גם מאמץ של ניתוק מהחיים המודרניים, כי זה מצריך לבלות שם זמן רב. רבים מהאנשים המצליחים עובדים שעות רבות וכאשר יש להם חופש הם מעדיפים לצאת לחופשת סקי או לבלות ליד הים מאשר לשהות בטירה בכפר. אז הטירה, המשמרת את הזיכרון של שושלות המשפחה, את הארכיונים ואת הציורים הגדולים, נמצאת בסכנת הכחדה. לעומת זאת, חינוך הילדים נשמר במצב די טוב. רבות מהמשפחות נותרו קשורות מאוד לדת המשמשת בתור מנעול לכמה מהערכים”.

הקשר בין דת לאריסטוקרטיה הוא בסיסי אני מבינה.

“בהחלט. למעשה המשפחות העתיקות ביותר היו אלה שתרמו הכי הרבה למנזרים הגדולים. הן ליוו את הכנסייה מאז ומעולם”.

האם יש הבדלים בין האריסטוקרטיה הצרפתית לזו האמריקנית? 

“החברה האמריקנית היא חברה היררכית שיש לה גבולות חזקים בין המעמדות החברתיים. הכסף הוא שיוצר את הגבולות בקרב שכבות החברה. לעומת זאת, באירופה הישנה, ובמיוחד בצרפת, מה שהבדיל את השכבות בחברה היה החינוך והתרבות, יותר מכסף. גם המשחק ההתנהגותי היה חשוב מאוד. באיזו דרך אומרים שלום, איך מתנהגים ליד השולחן וכו’. ולמרות זאת, בארה”ב יש משפחות המכונות ווספ (לבנים אנגלו-סקסים פרוטסטנטים). אלה משפחות ותיקות המתגוררות בחוף המזרחי ומהוות סוג של אריסטוקרטיה אמריקנית. הן קשורות לקובץ ערכים. אבל קשה מאוד להשוות בין הארצות. אפילו באירופה, לאריסטוקרטיה האנגלית יש היסטוריה שונה מאוד מזו של צרפת. לאריסטוקרטיה האנגלית יש גם הרבה כסף וגם זכויות חוקתיות מכיוון שאנגליה היא מונרכיה”.

אתה חושב שאנו זקוקים היום לאריסטוקרטיה? 

“אני חושב שכל חברה זקוקה למספר מודלים מסורתיים שעליהם היא נשענת – המביעים קביעות, המשכיות ושורשים”.

רבים מתנגדים לזה. 

“אני חושב שהסלידה נובעת מכך שאנשי עסקים ממשפחות ידועות התגלו כמושחתים. וגם בגלל פוליטיקאים או דמויות מובילות אחרות בחברה. יש היום שחיתות גדולה. קיימת תחושה שלפוליטיקאים אין באמת הכוח לשנות ועם זאת הם נהנים מכל הפריבילגיות שמגיעות עם המעמד שלהם. זה יוצר סלידה מאנשים בעמדות כוח. שחיתות היא בעיה וצריך למגר אותה”.

“החיים פינקו אותן”

בתוכנית מיוחדת ששודרה בערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית (FRANCE 2)הופיעו שני אורחים יוצאי דופן. הראשון הוא שארל הנרי דה לובקוביץ’ המחזיק בתארים נסיך, דוכס ורוזן – בהתאם לשטחים שהחזיקה בהם משפחתו. האורחת השנייה היא קמילה קרוצ’יאני – נסיכה מנישואיה עם יורש של משפחת המלוכה “בורבון-שתי הסיציליות” ששלטה בעבר בחלקים ממרכז אירופה וספרד. שני האורחים מכירים היטב זה את זה מאחר שאימו של שארל הנרי גם הייתה “בורבון”.

קמילה, העומדת היום בראש כמה ארגונים הומניטריים, קיבלה חינוך בין-לאומי. היא הייתה בפריז, ברומא ובניו יורק. את בעלה הנסיך היא הכירה בסעודה מלכותית באמצעות שידוך של אלבר הנסיך ממונקו. “נכנסתי למשפחה הזאת מודעת למחויבויות, לנסיעות, לקודים, איך צריך להתלבש, איך לא צריך להתלבש”, היא מספרת למראיינת. “אבל אני לא עושה מכל זה סיפור. הכי חשוב להישאר פשוטה וטבעית”.

“היא הייתה יוצאת דופן”, משלים אותה שארל הנרי, “להיכנס למשפחת מלוכה זה לא תמיד קל, אבל היא הבינה משהו: היא הבינה שיש חוק אחד – להיות מי שאתה. והיא תמיד נשארת כמו שהיא. אז נכון, יש קודים. אבל את זה אפשר ללמוד. קמילה תמיד הייתה עצמה, ספונטנית, חכמה, אישה עובדת, והיא חינכה את הבנות שלה כמו שתי נסיכות”.

שתי הנסיכות מעידות על עצמן בתוכנית “החיים פינקו אותן”. “גדלנו לזוג הורים החוגגים 20 שנה יחד. קיבלנו חינוך נוקשה מאוד, ואנחנו דוברות באופן שוטף שש שפות”, אומרת האחות הגדולה, מארי קרולין בת ה-15. “אני חושבת שזאת מתנה לחיים שההורים נתנו לי. אחותי ואני לומדות בבית. ולעומת מה שאנשים יכולים לחשוב יש לנו הרבה חברים. זה משום שאנחנו עושות פעילויות אחרי הלימודים וגם ספורט, וזה מאפשר לנו לפגוש צעירים רבים בגילינו. לעתים זה לא קל כל כך שקוראים לך ‘בורבון’ (בנותיו של שארל דה בורבון, מ”מ) כי החברים שלנו לא מבינים באמת את האחריות שיש לנו”.

מארי קארה, הבת הקטנה, מספרת בריאיון שהיא מתעניינת בהיסטוריה, מגיל צעיר אוהבת לנגן בפסנתר, ומציירת ורושמת כמעט בכל יום. “בגיל 13 יש לי הרבה מחויבויות ואני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות טעויות”, היא מדגישה מספר פעמים בריאיון. “אני כל הזמן מנסה להיות מושלמת גם אם אני יודעת שאף אחד אינו מושלם, כי זה דבר חשוב מאוד מאוד”.

קמילה מסבירה שאת חינוך הילדות הוביל בעלה. “בהיותו ראש המשפחה, ואדם חזק בכל מה שקשור בחינוך, הוא חושב שמה שאנחנו לומדים כשאנחנו צעירים יישאר איתנו לכל החיים. לכן, כדי להרגיל אותן [למעמדן], מאז שהן צעירות מאוד הן הצטרפו אלינו לנסיעות רשמיות, לטקסים רשמיים, למסות בכנסייה שנמשכות שעות ולראיונות לתקשורת. לא תמיד הסכמתי לזה אבל אני חושבת שבסופו של דבר בעלי צדק. כי כשאתה מתרגל מגיל צעיר לעשות דברים, אתה מרגיש שזה נורמלי מאוד. לדוגמה הריאיון הזה לטלוויזיה נעשה מרצון ומבלי שיגידו להן”.

משפחת דה בורבון ססיל גרה בין רומא לנפולי לסיציליה – האזור שבו מלכו בעבר. “אפילו אם אנחנו לא מולכים יותר על נפולי ועל סיציליה אני חושבת שאנחנו מולכים באיזשהו אופן על הלבבות שלהם”, מסבירה קמילה. “בדרום איטליה אפשר בהחלט להרגיש שהרבה מאוד אנשים משייכים את הזהות שלהם לממלכה של “בורבון – שתי הסיציליות”. למרות זאת, המשפחה בחרה לחיות בדירה ולא בטירה. “אני לא יודעת איך אנשים מנקים טירה בת 150 חדרים”.

“אני אספר לך”, אומר בצחוק שארל הנרי. את ארבעת הטירות שלו משמר שארל הנרי באמצעות הכפריים במקום שמכירים בערך התרבותי של הנכס ורוצים לעזור לשמור על הרלוונטיות שלו לאזור. “בהתחלה זה הכביד עליי. ירשתי אותן והתפקיד שלי זה להעביר אותן הלאה. הטירות האלה תמיד מילאו תפקיד באזור: בהגנה על האנשים, ותמיד השתתפו בחיים הכלכליים. כעת הן צריכות למצוא את מקומן מחדש. עבורי, לעשות זאת זה להיות מודרני”.