צילום: ודים ברסטצקי
הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי, מרצה מבוקש המופיע בתוכניות רדיו וטלוויזיה, לא דומה לאף דוקטור לפילוסופיה שרגילים לפגוש בשורות האקדמיה. הוא מדבר בלהט ובגובה העיניים ומחבר בין פילוסופיה לדברים שבשגרה. כשאני פותחת את השיחה ומבקשת שיספר לי מה הוא עושה כרגע בחייו המקצועיים הוא עוצר אותי ואומר: “רגע. קודם אני רוצה להגיד שאני הבן של מרים אזולאי ז”ל משיכון פאר בחדרה. עכשיו את יכולה להמשיך”.
כך אתה גם פותח את הספר שלך “קץ האושר”.
“נכון. כי זה הדבר הראשון והכי חשוב. חוץ מזה, אני מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו על יהדות וחינוך, ומלמד באוניברסיטה העברית בחוג לפילוסופיה, ובמכון מנדל. אני עוסק בשאלות החיים הגדולות ובמושג של משמעות. אני מפתח תוכניות חינוך במכון ברנקו וייס. לעתים קרובות אני אומר על עצמי שבשבילי פילוסופיה זה לתקן רעיונות חולים”.
תמונה: Shutterstock.com
למה אתה מתכוון ברעיונות חולים?
“אני מתכוון לרעיונות מקולקלים או בעייתיים. הפילוסופיה אמרה מראשיתה שמה שבונה את חייו של האדם ומה שמניע אותו, אלו רעיונות. אנחנו יצור תרבותי – עזבנו מזמן את הטבע ואנחנו לא יצורים ביולוגיים כמעט בשום צורה. לכן כל התפיסה המתייחסת לאדם כיצור ביולוגי שמונע על ידי דחפים, כמו שאמר פרויד, זו תפיסה פשוט לא נכונה.
“כל התפיסות האבולוציוניות, הרדוקציוניות המתארות את האהבה ואת הקשרים ההדדיים במונחים של הישרדות וגנטיקה – זה הכול שטויות לדעתי. האדם הוא יצור תרבותי במובן הרחב של המילה. מה שבונה את חייו זאת מערכת ערכים, רעיונות ותפיסות העוטפות אותו ואת הקהילה שלו. יש לו רעיונות על הכול: חינוך, צדק, משמעות, קפה, בית קפה, כסף, מיניות, חברה. וזה מה שמעצב את ההתנהגות. אם את כועסת על בעלך, את כועסת כי יש לך רעיון מהי זוגיות ומה זאת אבהות. אם נשנה לך את הרעיון – תכעסי פחות. זה ברמה הכי בסיסית”.
סוקרטס עסק בלהפריך רעיונות מהסוג הזה.
“נכון. סוקרטס הסתובב באתונה וניסה להראות לאנשים שהרעיונות שלהם מקולקלים ואמר ‘אין לי פתרון’. הוא היה יושב בבית קפה ואומר לך ‘מאיה, מה את עושה? למה את עושה את זה? מה זאת כתבה בעינייך? מה זו כתבה טובה?’ ולאט לאט חושף בפניך את הרעיונות שלך”.
הוא עיצבן אנשים.
“ברור, הם הוציאו אותו להורג כי מי אוהב אנשים כאלו? זה לא פשוט כל כך כמו שזה נשמע, אבל הוא המרטיר הראשון של הפילוסופיה – שמת למען האמת. עבורי התרבות היא מלחמת רעיונות אחת גדולה. את כעת עוזרת לי במלחמה הזו באמצעות הזירה שנקראת עיתון והפרקטיקה שנקראת ריאיון. להילחם במלחמת הרעיונות, זו לא מלחמה שהורגים בה. זו מלחמה שיש בה רגעים לא נעימים אבל יש לה השלכות חשובות על התרבות שלנו”.
רגע כזה היה בהרצאה שהעברת באחד האירועים שלנו. באת ואמרת, במין התגרות כזו, ש”הילדים שלנו לא צריכים להיות מאושרים”.
“קודם כל, אני מאוד מאמין בזה. אושר, תעשיית האושר, מדע האושר, הרצאות על אושר, קורסים על אושר באוניברסיטאות, כל נושא הפסיכולוגיה החיובית, זה קשקוש גדול. היום יש שינוי ויש הבנה שזאת הייתה טעות. עוד ועוד הוגים מכל מיני כיוונים יודעים שזו הייתה טעות”.
“את צריכה לומר לה: ‘לא, זה לא מתאים’. “מה קורה ברגע הזה? היא מיד נעשית עצובה. זה רגע מאוד מכריע” | תמונה: Shutterstock.com
למה? מה הבעיה עם האושר?
“במובן העמוק של המילה, אדם לא מונע מזה. זו פשוט טעות לחשוב שהאדם מונע מאושר ושבני אדם רוצים להיות מאושרים. ברמה הכי בסיסית, זה לא במהותם”.
רוב האנשים לא יסכימו איתך – הם רוצים להיות מאושרים ומחפשים את זה.
“יש בנו שאיפה לאושר, אבל היא לא נמצאת במקום הראשון. זה לא המניע העיקרי שלנו, אלא תוצר רצוי. ההוכחה הבסיסית לכך היא העובדה שאנשים מולידים ילדים. ילדים זה לא אושר. מי שנכנס להורות בפרספקטיבה שהורות זה אושר יפגע בילד, כי הילדים יאכזבו אותו בלי הפסקה. הוא יתחיל לשאול את עצמו ‘איפה הנעורים האבודים’ או ‘חשבתי שאהיה מרוצה כל הזמן’. הוא יחשוב שהילדים הם מקור הסבל שלו.
“אבל הם לא. כי הורות זה לא אושר. אם תצליח ותבנה משפחה ראויה תגיע לאושר. ואם נכשלת איתם זה לא אושר. אם ילד אחד ברח לחו”ל, אחד לא לומד, השני בכלא, והם לא מתקשרים אליך או לא באים לארוחות שישי – זה לא אושר. לכן אני אומר שהתכלית שלי עם הילדים שלי זה לא שהם יהיו מאושרים”.
למה לי לסבול?
אני אימא לבנות ואני רוצה שהן יהיו מאושרות. חטאתי בזה?
“יש הבדל בין המילים ‘רוצה שיהיו מאושרות’ ובין החובה האמיתית שלך ביחס אליהן. ברור לי שאנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב. גם אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים. אין פה ויכוח. אבל בני אדם הם יצורים של משמעות. וחלק מרעיון המשמעות הוא שיש רגעים לא טובים, שיש בהם קושי, שיש בהם מאמץ וסבל. יש סבל בחיים, נקודה. ברגע שאתחיל לחשוב שאני יכול לעטוף את הילדים וליצור מציאות שלא יהיה בה סבל לילדים שלי – אטעה, זה לא יכול להיות”.
תן לי להקשות עליך עם דוגמה אמיתית. לילדה שלי הייתה יום הולדת. היא רצתה את העוגה הכי יפה בעולם ושנחגוג לה עם הרבה חברים. אתה בעצם מציע לי לשלוח אותה לסדנת צום במדבר במקום ליום הולדת עם מתנפחים?
“לא. אבל דרכת על נושא רגיש אצלי. בשבילי יום הולדת זו דוגמה לטירוף של האושר שכולם נכנסו אליו. לא ברור בכלל למה חוגגים ימי הולדת. מה אתה חוגג בדיוק, שגדלת? מה עשית בשביל זה?”
מה הבעיה?
“זה מעביר מסר לילד שהדבר היחיד שחשוב הוא עצם קיומו ולא הישגיו. ביום הולדת צריך לתת את המתנות להורים, את עבדת בשביל שבתך תגדל. עכשיו הבת שלך רוצה מסיבה כזאת, ובגיל 12 מה תעשי? תיקחי את כל החברים שלה ותטוסו במטוס? זה גורם לקריסה כלכלית של משפחות. לא יהיה לך מה לעשות בגיל 12. ואז היא תתחיל לעשות דברים שלא תרצי שהיא תעשה והיא תגיד לך ‘אני רק רוצה להיות מאושרת’, כמו מה שאת אמרת לה. זה פוגע בילדים. זה גם גורם לפירוק של הרבה משפחות כי הילד אומר ‘רגע אחד, ההורה כבר לא יכול לספק לי אושר. אבל הוא אמור היה להיות ספק האושר שלי, אז למה שבכלל אהיה איתו בקשר?’
צילום: ודים ברסטצקי
“יום הולדת כזה נותן לו הרגשה שכל העולם אמור להיות ספק האושר הבלתי פוסק שלו. ומנגד, שכל קושי, סבל ומאמץ מבטא כישלון מוחלט בחייו. בעוד שבחיים האמיתיים הרעיון הוא שיסבול, כי סבל זה תהליך הכרחי בהתקדמות של בן אדם. וחלק מהתהליך הוא להכשיר אותך להיות מסוגלת להתגבר.
“אני לא אוהב להשתמש בדמויות גדולות, אבל מייקל ג’ורדן פרסם פעם סרטון שבו אמר: ‘אני אשם בהרבה מאוד נזק’. במה הוא אשם? הוא מסביר: ‘ילדים ראו אותי קולע סל ניצחון בשנייה האחרונה במשחק השישי נגד יוטה. והם חושבים, הנה, זה להיות מייקל ג’ורדן’. אבל, הם לא ראו את כל הכישלונות שלי, הוא אומר, את כל האימונים. אנשים לא יודעים שמייקל ג’ורדן היה שחקן הגנה מבין הטובים בעולם עוד לפני שהיה שחקן התקפה. כשילד אומר ‘אני רוצה להיות מייקל ג’ורדן’ הוא לא רואה את תהליך האימונים המטורף שעבר ואת הכישלונות שהיו בדרך”.
כלומר אם ילד בא ואומר “בא לי”, דבר המקובל מאוד היום, אתה לא עסוק בלממש את הרצונות שלו.
“זה ברור. יש פה שתי נקודות חשובות. ראשית, הבן שלי קורא לי ‘אבתיד’ – הרכב של המילים ‘אבא’ ו’עתיד’. למה? כי אני תמיד אומר לו שבניגוד למה שחושבים שהורים זה העבר, ההורים דווקא לא מייצגים את הדור של אתמול, אלא מחזיקים את דור העתיד. ‘אתה הילד, וככזה, אתה לא מסוגל להחזיק. אני מחזיק לך. לכן אני תמיד אייצג נקודת מבט שאתה לא רואה וחלק מזה יהיה משהו שלא נעים לך’.
זיגמונד פרויד | תמונה: Hulton Archive/Getty Images
“במילים אחרות, אם הילדה שלך אומרת שהיא רוצה לבחור את העוגה, ואת באה ורואה שיש עוגה שעולה עשרים שקל ויש עוגה שעולה 500 שקל שאינה מתאימה לתקציב, בטח שלא לילדה בת חמש, את צריכה לומר לה: ‘לא, זה לא מתאים’.
“מה קורה ברגע הזה? היא מיד נעשית עצובה. זה רגע מאוד מכריע. את מרגישה כישלון. למה? כי אם התפקיד שלך הוא לעשות אותה מאושרת, אז נכון לרגע זה, זה לא קורה. אם את לא יכולה לשאת את העצב שלה, התוצאה היא שאת לוקחת את העצב שלה, את הסבל שלה והוא הופך להיות המניע לפעולה. ואת מיד אומרת: ‘אוקיי שתהיה העוגה הזאת’.
“אבל היא לעומתך, מיד תשכח את זה. לכן אחד הדברים הכי פרקטיים שאני מציע להורים הוא עיקרון ה-24. חכו 24 שעות. כי הרבה מאוד החלטות נובעות מהעצב של הילד כרגע, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד שאם תמתיני 24 שעות – העצב הזה ייעלם. מה שאת צריכה הוא לאמן את עצמך להיות מספיק חזקה כדי לשאת את הסבל שלו במשך 24 שעות. אבל הורים לא יכולים לשאת את זה כי הם חושבים שהם כישלון.
“הם חושבים עוד דבר, וזה, שהילדים לא יאהבו אותם. וזה הדבר הכי מטומטם. הרבה פעמים הורים חושבים שאם עכשיו הילד עצוב אז הוא לא יאהב אותי או לא יאהב אותי בעתיד. הם שטופים באסון גדול שברנארד ראסל דיבר עליו. ראסל דיבר על הנזק העצום שעשה פרויד. פרויד הוא איש אדיר. אני אוהב אותו מאוד ואת החשיבה שלו. הוא היה הוגה מבריק ופורץ דרך. אך הוא גם גרם לנזק, שלא באשמתו, כי אנשים לא הבינו אותו. פרויד מיקד את התיאוריה שלו על כך שליבת ההתפתחות האנושית מתרחשת בגיל צעיר, וכל מה שחשוב להתפתחות שלך קורה בגילים הצעירים. מה קרה? הורים נמצאים בחרדה שהם פוגעים בילדים שלהם. הם אומרים, ‘אם אפגע בעוגת יום ההולדת שלה בגיל חמש, איזו טראומה זה יעשה לה'”.
אני לא בטוחה שהם חושבים כך.
“בוודאי שכן. כל הזמן אנשים אומרים: ‘תראי מה קרה לי בילדות’. פרויד צדק, דברים בילדות משפיעים. אבל כשפרויד דיבר הוא לא דיבר על זה שלא נתנו לו עוגה. הוא גדל בווינה, את יודעת איזה חינוך נוקשה היה שם? הוא לא חשב על ילד שביקש עוגת יום הולדת ולא נתנו לו. הוא לא דמיין אפילו שזו תהיה בעיה. הוא חשב על דברים דרמטיים כמו התעללות מינית. אבל אנחנו לקחנו את התיאוריה שלו לכיוון כזה שכל מעשה שאנו עושים בבית ישפיע על הילד בעתיד. שום דבר זה לא עושה לילד. אין מה לדאוג, הוא לא יצטרך פסיכולוג בגלל זה”.
הבעיה במערכת החינוך
בניין משרד החינוך בירושלים | תמונה: Hoshvilim/CC-BY-SA-4.0
בוא נדבר רגע על מערכת החינוך. נראה שהיום, הרבה יותר מבעבר, מנסים להקל על הילדים.
“כן, זה הדבר הכי גרוע. המורה פוחד לתת לך משימה קשה כדי שזה לא יפגע באושר שלך. המורה חושש שהאימא של הילד תגיע ו’תשרוף’ את בית הספר, אז הוא נותן משובים לא אותנטיים, ואומר על עבודות לא טובות שהן טובות.
“נוסף לכך, הורים מנסים לשנות או ליצור מסגרות שלא יהיה בהן קושי או סבל או מאמץ. הם מנסים להנדס את בית הספר ובהמשך את הצבא. הם מתבוננים במצב מנקודת המבט של הסבל של הילד שלהם, ולכן מספיק שהוא לא יושב ליד הילד שהוא רוצה בבית הספר, כדי שהם ינסו להנדס מחדש את כל מבנה הישיבה בבית הספר. ואלו עוד הבעיות הקטנות. ברמה הכי עמוקה הנדסה מהסוג הזה היא פגיעה בילד עצמו, כי זה הופך אותו ליצור פאסיבי באופן מתמיד, ופוגע בעולם הערכי שלו”.
תסביר איך זה פוגע בעולם הערכי שלו.
“זה למעשה הורס שני ערכים יסודיים בחיי האדם: ‘סבלנות’ ו’סובלנות’ – מושגים מאוד חשובים. ‘סבלנות’ פירושה שאני יכול לעשות תהליכים ארוכי זמן. בשניהם ישנה המילה סבל. ואנחנו רואים את התוצאה של זה. ילדים וסטודנטים לא מסוגלים היום לשאת תהליך של יותר מעשר דקות. אני בא היום להרצות ואומרים לי: ‘שמע אחי, אנחנו רוצים רק עשרים דקות’. למה? כי הרסו להם את היסוד הזה שמסוגל להבין שגם אם משהו קשה, הוא משרת מטרה.
“דבר שני, אם אין לי סובלנות, זה הורס את היכולת שלי לשאת את ‘השטויות’ שלך. כי למה לי לסבול? אם יש ילד בעל צרכים מיוחדים בכיתה זה לא נעים כי לפעמים הוא צועק, ולפעמים צריך לשחק איתו כדורגל. אמרתם לי שאני אמור להיות מאושר והוא גורם לי סבל עכשיו, אז למה שאני אהיה איתו. אם הילד לא מאושר כל הזמן והוא סובל, להורים זה מרגיש שהם לא מממשים את תפקידם. הם יהפכו עולמות בשביל זה”.
תמונה: Shutterstock.com
אז לדעתך ההורים והאושר גורמים נזק די רציני למערכת.
“נכון. אבל זה לא נגמר בזה, כל המעטפת של החינוך היא זאת שהרסנית והיא לא מאפשרת למורים לעבוד. יש מערכת לחצים פוליטית של פיקוח ושינויים בלי הפסקה בתוכניות הלימודים. מערכת החינוך חולה וזקוקה להחלמה מהיסוד. יש לנו בעיה של מנהיגות חינוכית בישראל. משרד החינוך נמצא בסטגנציה אדירה של המון שנים, משום שהוא תמיד נשאר משרד שוליים בחלוקה הפוליטית. בסוף מישהו מקבל את התיק הזה אבל זה לא מעניין אותו. אין לנו מנהיגות חינוכית.
“התלמידים שאנחנו מייצרים עוברים את הבגרות, אבל כשהם מגיעים לאוניברסיטה הם לא מספיק ברמה. אני לא מאשים את המורים. לדעתי המורים ממש מצילים אותנו. אני כל הזמן אומר למורים ולהורים שלא משנה איך תסתכלו על בית הספר, בסוף היום זירת בית הספר היא זירה פדגוגית שבה אתה בונה את עצמך דרך היסטוריה, ספרות, תנ”ך, מתמטיקה, אנגלית, כימיה ופיזיקה”.
כלומר, אתה לא מהאנשים שחושבים שהבעיה היא במודל המיושן של בית הספר.
“ממש לא. אני תמיד צוחק על כל השטויות האלה. כי זה ניסיון ליצור פדגוגיה חדשה. הם מנסים להמציא ילדים ואנשים חדשים. אבל בני אדם לא ישתנו. מבנה הלמידה לא השתנה ולא ישתנה. זה תמיד יהיה כרוך בקושי, בסבל ובמאמץ”.
כלומר, החדרת טכנולוגיה לכיתות או פיתוח פדגוגיות חדשות לא עוזרים לדעתך לשפר את ביצועי התלמידים.
“המטרה של השיטות האלו היא לספר סיפור למורים ולהורים ולהגיד להם שיכולה להיות למידה כיפית. זה לא יקרה גם בעוד מיליון שנים. וכל מי שימכרו לו את הסיפור הזה יישאר בצד”.
מה דעתך על הטרנד של בית ספר בלי שיעורי בית?
“התווכחתי עם הבן שלי על הדבר הזה – זה פשוט שטויות. מצד אחד ברור שצריך לדעת איך נותנים שיעורי בית. לא צריך לתת סתם שיעורי בית. אבל מצד שני אני יכול להבטיח לך שהמקומות שבהם התקדמת הכי הרבה בחיים שלך הם אלו בהם ישבת מול חומר לימודי לבד והיית צריכה איכשהו לעבד אותו. הבעיה הגדולה בשיעורי הבית היא לא שנותנים אותם, אלא שלא בודקים אותם. שהם לא הופכים להיות חלק מסדר היום, שהם לא הופכים להיות חלק ממשוב, חלק ממשחק המשמעות”.
למה כוונתך במשחק המשמעות?
“בגדול, זה להיות שחקן משמעות במשחק הרעיונות הגדול שדיברנו עליו בתחילת הריאיון”.
איך אני יכולה ללמד את הילדה שלי להיות שחקנית משמעות שכזאת?
“קודם כל, אם את מודעת לכך שיש סבל ומאמץ ושחלק מהתהליך זה כישלון, את לא תמדדי רגעים שקורים בהווה, אלא לאורך ציר. למשל, כשאת מבינה שהילדה שלך יושבת בכיתה ליד ילד שלא נעים לה לשבת לידו, זה בגלל שהמורה שלה חשבה שזה דבר נכון. לכן, בואי לא נדבר על זה ברגע שבו היא מדווחת על הרגשות שלה, אלא בעוד שלושה חודשים. למה? כי זה שיפוט אחר, שיפוט של משמעות. הילדה מתפתחת כשהיא יושבת שם והמורה יודעת מדוע היא עשתה את זה. הייתה לה מטרה עם משמעות. לכן תשאירי לה את האוטונומיה לעשות את זה.
“בבית, בבית הספר ובכל קהילה שתבחרי, קטנה או גדולה, אפשר ליצור קהילת משמעות, שגם מעודדת את הילד לקחת יותר יוזמה וליצור דברים ייחודיים משלו במקום שיצרו אותם עבורו. אני תמיד אומר בהרצאות שלכל אדם יש את המוסיקה הייחודית שלו. הבעיה היא שלא תמיד היא מפותחת אצלו. אנחנו הרבה פעמים נכשלים בחינוך בגלל שאנחנו לא מאפשרים לאחרים, לנו, לילדים שלנו, לתת למקום הזה להתבטא”.
לקראת סיום הראיון אזולאי חוזר לדבר על אימו ועל תובנה חשובה שלימדה אותו. “בתחילת הריאיון דיברתי על אימא שלי. כל מה שאני אומר עכשיו למדתי מאימא שלי. אישה אלג’יראית, עולה יהודייה, דתייה, לא יודעת לכתוב, אבל היא הבינה משהו על חינוך – על האתוס של הלמידה במובן העמוק שלו. למדתי ממנה שכל הפדגוגיה בעולם היא למעשה פדגוגיה יהודית. זה משהו ידוע, אני לא ממציא את זה. אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה שלנו”.
כלומר, אתה טוען שהתשובות לבעיות החינוך שלנו אולי נמצאות כאן בתרבות ובהיסטוריה שלנו.
“אנחנו התרבות הכי אוריינית בהיסטוריה. העם הכי אורייני מאז ומעולם הוא היהדות. אנחנו מדברים אוריינות וחינוך. זה הרעיון הראשון ביהדות”.
זה האבא שמספר לבן.
“והולכים לחדר, ולומדים קרוא וכתוב, והולכים ללמוד תורה ביחד. אנחנו הראשונים שלאורך השנים גם מתמידים בזה. יש לנו כל כך הרבה דברים נכונים. אבל במקום להבין את זה פונים לכל מיני מחקרים ושיטות כמותיות שעשו באיזו עיר באוסטרליה או באסטוניה? זה מה שעצוב לי. מה קרה לנו? לא כל דבר צריך להמציא מאפס. יש הרבה דברים שעשו לפנינו והם לא כל כך רעים. הרי העבר מעצב אותנו, ההיסטוריה מעצבת אותנו ואלו דברים עמוקים, שחזקים יותר מכל מחקר אקדמי ומכל תבונה. הם החיים עצמם, שם יש הרבה מאוד חכמה. זה מה שלמדתי מאימא שלי”.