תמונה: Shutterstock
השופט היכה שלוש פעמים בפטיש על שולחנו ופנה אל ראש חבר המושבעים: “אני מבין שהגעתם להסכמה פה אחד?” הנאשם, דאמון ווסט (West), בן 33, התפלא שלקח לחבר המושבעים עשר דקות שלמות להגיע להסכמה. העובדות והעדויות הרי נפרשו באופן מלא ולא היה שום ספק באשמתו: סחר בסמים קשים ושורה ארוכה של פריצות וגניבת רכוש בשכונות היוקרתיות ביותר של דאלאס שבטקסס.
“בהסכמה של פה אחד מצאנו את הנאשם אשם”, ענה ראש חבר המושבעים.
ווסט התפתל בעצבנות בכיסאו. לנגד עיניו רצו כמו בסרט התמונות של החלומות שהיו לו לגבי חייו: שחקן פוטבול, מאמן ספורט, נציג בבית הנבחרים של מדינת טקסס ואב למשפחה. אבל ברגע זה הוא התכונן לגרוע ביותר, כי עורכת דינו לחשה באזנו שחבר המושבעים שלח שאלה לשופט: האם הם יכולים להחליט על מאסר עולם ללא אפשרות של שחרור על תנאי. “הם מטורפים”, חשב ווסט. “מדובר בעבירות רכוש לא ברצח מדרגה ראשונה”, כפי שהוא כותב בספרו (The Change Agent 2019).
ווסט השאיר בליבו מקום לתקווה, אבל במוחו הוא כבר הריץ שורה של מספרים אפשריים של השנים בכלא. “הנאשם מתבקש לקום לשמיעת גזר הדין”, הוא שמע את קולו של השופט ונעמד כשרגליו רועדות וליבו הולם בחוזקה. “לאחר שמצאנו את הנאשם אשם בפשע מאורגן של גניבת רכוש, החלטנו על עונש של 65 שנה מאסר בבית הסוהר של מדינת טקסס”.
ווסט בעת המעצר (משמאל), בהשוואה לזמן השחרור
בשביל ווסט הזמן עמד מלכת. “מה הוא אמר? 65 שנה? בגילי, זה מאסר עולם”. והשופט הוסיף: “יש לך אפשרות לשחרור על תנאי אחרי 15 שנה”. כעת הכול התנהל כמו בהילוך איטי. שני שוטרים הובילו אותו אזוק לחדרון צדדי ובו חלון זכוכית שבתוכו נקב קטן – שדרכו הוא יוכל לומר שלום אחרון לבני משפחתו. אימו, אביו ואחיו הצעיר עמדו מול החלון בפנים חיוורות ומפוחדות מבלי יכולת להוציא מילה. “תגידו משהו”, התפלל ווסט בליבו. “אימי הייתה היחידה שמצאה כוח לדבר”, הוא מספר לי בריאיון, ומילותיה נחרטו עמוק בליבו.
“נתנו לנו רק חמש דקות, אז צריך לדבר מהר. אף אחד מאיתנו לא יודע איך לעכל את כל מה ששמענו במשפט הזה על המעללים שלך, אבל תזכור היטב: חובות שיוצרים בחיים צריך לשלם. מדינת טקסס הגישה לך עכשיו חשבון ענק שאתה חייב לחברה, ואתה חייב ללכת לבית הסוהר ולשלם את החוב. ובבית הסוהר אתה לא יכול לשבת סתם בבטלה. אתה חייב להתבונן עמוק אל תוך ליבך ולתוך מחשבותיך, ולעבוד קשה לשנות את האופי שלך. זו הדרך שבחרת, ואתה חייב לשלם על כך. ובבית הסוהר שלא תעז להתחבר לכנופיות הגזעניות שם, ושלא תעז למלא את הגוף שלך בקעקועים. תחזור הביתה רק אם תשוב להיות האדם עם הערכים הטובים עליהם גידלנו אותך או אל תחזור בכלל”. ווסט הרגיש שחייו הגיעו לשפל, לתחתית התהום שממנה אין יותר מקום לרדת.
אובדן התמימות
דאמון ווסט עם אשתו קנדל רומרו, וביתו החורגת קלרה רומרו
ווסט נולד למשפחה טובה ומבוססת כלכלית והעתיד שלו נראה מבטיח. כך לפחות כולם חשבו. אביו היה כתב ספורט מפורסם ואימו הייתה אחות. ההורים גידלו את שלושת הבנים באמונה הקתולית ובכיבוד ערכים ומסורת. אבל בגיל תשע חווה ווסט התעללות מינית מידי הבייביסיטר שכולם אהבו והייתה כמו בת משפחה. “באותן שנים, שנות ה-80, אף אחד לא ידע איך להתמודד עם מקרים כאלה ופשוט ניסו לטאטא את כל הסיפור מתחת לשטיח”. במשטרה יעצו להורים שלא להגיש תלונה כדי לא לתת למקרה פומביות. אובדי עצות, לקחו ההורים את ווסט לפסיכולוג, ובעיקר הירבו להתפלל למענו בבית. “אבל בנפש שלי נפער בור שחור ענק של בלבול וכאב”, הוא אומר, ומהמקום הזה החלו החיים להתדרדר למסלול אחר. בגיל עשר הוא התחיל לגנוב את פחיות הבירה של אביו, אחר כך עבר למשקאות אלכוהוליים. בהמשך הוא גנב משקאות אלכוהוליים בבתים של חבריו. בגיל 11 הוא התחיל לעשן סיגריות, בגיל 12 עישן מריחואנה ועבר לפעילות מינית מלאה.
על פני השטח אף אחד לא הבחין באיזשהו דבר יוצא דופן בהתנהגותו. הוא המשיך להיות תלמיד טוב, כוכב פוטבול בבית הספר, אהוב ומקובל בחברה. אבל הוא למד לשקר יותר ויותר ולהסתיר מהוריו, מחבריו ומהמורים בבית הספר את המדרון החלקלק שבו הוא החל להתדרדר. בסוף התיכון הוא קיבל מילגת לימודים לקולג’ בטקסס בתור שחקן פוטבול מצטיין. אבל אחרי שהקריירה שלו כשחקן פוטובול נקטעה, בגלל פציעה קשה, הוא התחיל להשתמש בקוקאין, באקסטזי ובכל סם אחר שהצליח לשים עליו את ידו. איכשהו הוא הצליח לסיים את הקולג’ ואפילו לעבוד מספר שנים כמגייס כספים בקמפיינים פוליטיים, ובהמשך במשרה מבטיחה ויוקרתית בבנק הבין-לאומי יו בי אס, כברוקר. וכאן התחילה התפנית האחרונה בהתדרדרות של ווסט.
“אחד העובדים בבנק נתן לי לנסות מת’ (הסם מתאמפטמין, מכונה גם ספיד או קריסטל. ד”ג). זה הסם הכי שטני והכי הרסני שבני אדם ייצרו. כבר אחרי הפעם הראשונה הייתי מכור לגמרי. עזבתי את העבודה בבנק, והשקעתי את כל מה שהיה לי: בית, מכונית וחסכונות במרדף אחרי הסם. הפכתי לחסר בית, נודד ממאורת סמים אחת לשנייה, ואיבדתי לגמרי את השפיות שלי. כשנגמר לי כל הכסף, התחלתי יחד עם מכורים נוספים כמוני לפרוץ לבתים, למכוניות, למחסנים ולגנוב כל דבר שאפשר להחליפו בסם”. אחרי שלוש שנים של חיים כאלה בשוליים, נתפס ווסט על ידי המשטרה, הורשע במשפט ונידון למאסר עולם.
גרגיר קפה שמשנה את הסביבה
ווסט נשלח לאגף השמור ביותר והאלים ביותר בכלא – האגף של אסירי עולם. האסירים היו אפרו אמריקנים, היספנים, אסייתים ומיעוט של לבנים – כולם מאורגנים בכנופיות אחידות בני אותו גזע. מבוהל עד עמקי נשמתו, ניסה ווסט להבין איך יוכל לשרוד את החיים בכלא. העצות שקיבל, בימים הראשונים, מאסירים אחרים היו כולן דומות: “אתה חייב להתחבר לאחת מהכנופיות בני הגזע שלך. לבד לא תוכל לשרוד”. ווסט זכר את דברי אימו ואת ההבטחה שחרט בליבו: לא להתחבר לכנופיות ולא למלא את גופו בקעקועים. ואז, הוא פגש את “מר ג’קסון”.
ג’קסון היה אסיר מבוגר, אפרו אמריקני, “אינטליגנט במידה יוצאת דופן מבין כל האסירים האחרים. ג’קסון היה אדם חיובי. כל יום הוא היה בא אליי עם חיוך גדול לשאול מה שלומי. יום אחד הוא אמר לי: ‘למה אתה שואל את כל הטמבלים האלה איך לשרוד בכלא. מהעצות שלהם תגיע רק להיות חבר בכנופיה, בדיוק כמוהם. אני רוצה לתת לך עצה אחרת'”.
תעודת הזיהוי של דאמון ווסט בבית הסוהר
ג’קסון הזמין את ווסט לדמיין שהכלא הוא כמו סיר עם מים רותחים שכל דבר שמכניסים אליו ישתנה בגלל החום והלחץ של המים. “אני אשים בסיר שלושה דברים: גזר, ביצה וגרגיר קפה ונראה מה יקרה להם. ראשית נשים את הגזר. מה יקרה לו?” ווסט ענה מיד: “הוא יהפוך להיות רך”. ג’קסון חייך והנהן בראשו “נכון. הגזר נכנס לכלא קשה וחזק, אבל הכלא שינה אותו מהר מאוד והוא הפך לנמושה. היכו אותו, שדדו אותו, אולי אנסו אותו ואולי אפילו הרגו אותו. אתה לא רוצה להיות גזר בכלא. מה לגבי הביצה?” ווסט ענה שוב: היא מתקשה”. ג’קסון חייך והוסיף: “יש לה עכשיו שריון מבחוץ, אבל גם הנוזל הצהבהב הרך בפנים, החלמון, גם הוא התקשה. הלב שלו עכשיו קשה כמו אבן. הוא לא מסוגל לתת או לקבל אהבה. עם לב אבן לעולם לא תוכל לצאת מהכלא ולהיות האדם עם הערכים שההורים שלך לימדו אותך. מה לגבי גרגיר הקפה?”
ווסט שתק במבוכה. “אני לא יודע”, הוא אמר. “הגרגיר הקטן הזה יהפוך את המים בסיר לקפה”, אמר ג’קסון. “הדבר הקטן הזה, קטן יותר משני האחרים, רק אותו המים בסיר לא שינו, אבל הוא שינה את המים. ואתה, קטן כמו גרגיר הקפה. אם אתה רוצה לשרוד בכלא, אתה חייב לשנות את עצמך לגרגיר קפה ולשנות את כל האווירה סביבך, לשנות את המים שבתוכם אתה נמצא”.
ווסט התרשם עמוקות מהמשל של ג’קסון, בעיקר משום שנראה היה שג’קסון עצמו מיישם באישיותו ובאופן התנהלותו את גרגיר הקפה. אבל איך הופכים להיות גרגיר קפה?
אפשר לפרוח בכל סביבה
“בימים הראשונים בכלא כל האסירים האחרים בוחנים את כוח העמידות שלך”, מספר לי ווסט בראיון. “בהתחלה מגיעים בני הגזע שלך, במקרה שלי, חברי כנופיות הלבנים”. הם אורבים בכל פינה, פשוט מתנפלים עליך במכות לראות כיצד תגיב. ואתה חייב להגן על עצמך ולהיכנס לקרב אגרופים. אתה לא חייב לנצח, אבל אתה חייב להגן על עצמך. אם אתה נכנע מבלי שניסית להילחם, יחסלו אותך מיד. סביבה כזאת מקשיחה אותך. אתה יוצר שריון מבחוץ ומבפנים, ואני התחלתי להיות כמו הביצה במשל של ג’קסון”.
דאמון ווסט עם אשתו קנדל רומרו, וביתו החורגת קלרה רומרו
אבל אחרי כחודשיים שבהם הפסיד ווסט ברוב קרבות האגרופים, אבל אף פעם לא ויתר מבלי להילחם – הניחו לו. והוא התחיל לעבוד על עצמו להפוך להיות גרגיר קפה המשנה את הסביבה.
איך הופכים להיות גרגיר קפה המשנה את הסביבה?
“אין שום ספר הדרכה או הוראות איך להפוך לגרגיר קפה. אני בעצמי הייתי צריך לגלות בהדרגה איך להפוך לגרגיר קפה. וזה הכול מתחיל בבחירה. בחרתי לשנות את המחשבה שלי ולראות את הכלא לא כעונש, אלא כהזדמנות לשנות את עצמי. וגם בחרתי להאמין, באופן מלא, שהכוחות הנמצאים בתוכי, במחשבה ובנפש שלי, חזקים יותר מהכוחות שבסביבה החיצונית שבה אני נמצא”.
האינטואיציה של ווסט אמרה לו שבשלב הראשון הוא צריך לשנות את עצמו, להיות בעצמו אדם טוב יותר. והשינוי צריך להיות במישור הפיזי, המנטלי והרוחני.
בשעה שרוב האסירים ניצלו את הזמן לישון כמה שיותר, כי ממילא אין להם למה למהר, החליט ווסט לנצל את הזמן לעבודה פנימית עם עצמו על עצמו. השכם בבוקר הוא התחיל את היום בתפילה ובקשה לעזרה מהאל. “לא חייבים להיות בעלי אמונה דתית. אבל, חייבים לדעת שיש ממד רוחני בחיינו, ולהאמין שיש איזשהו כוח ביקום, גבוה יותר מאיתנו, שיכול לעזור לנו בשעות של מצוקה קשה”. לאחר התפילה באה המדיטציה שהיא הכרחית כי “היא משקיטה את המחשבות ואת הלב”. ולבסוף עבודה על הגוף: ריצה בחצר, אם אפשר, ואחר כך תרגילי כושר”.
בשעות הארוכות שנותרו בהמשך היום, החליט ווסט לנצל להרחבת ההשכלה והידע שלו. “בהקפדה מודעת איזה חומרים אני מכניס למחשבה שלי, בלעתי ספרים מספריית בית הסוהר וספרים שבני משפחתי הביאו לי. כל יומיים סיימתי ספר במגוון גדול של נושאים: פילוסופיה, היסטוריה, דת, ביוגרפיות ורומנים”.
ככל שהתקדם בתהליך של שיפור עצמי, הבין שיש רק ארבעה דברים בחיים שיש לו, ולכל אדם, שליטה עליהם: “מה שאתה חושב, מה שאתה אומר, מה שאתה מרגיש ומה שאתה עושה. אתה צריך להתמקד בנחישות בעבודה על הדברים האלה בתוך עצמך כל יום, להשתפר בהם כל יום, להפוך אותם ליותר ויותר חיוביים. כל הדברים האחרים שקורים לך או בסביבתך הם לא בשליטתך”.
הדבר האחרון שווסט גילה הוא מהו סוד החיים. “סוד החיים הוא לעזור לאנשים אחרים. בצניעות ובענווה לעזור לאחרים להתקדם לעבר המטרות החיוביות שיש להם בחיים. להיות דוגמה של מנהיג-משרת הפועל לפני הכול למען אחרים. זה היה מהפך ענק בשבילי כי קודם הייתי אנוכי מאוד, מונע רק מתוך האגו שלי, למען עצמי בלבד”.
איך העבודה הזאת על עצמך שינתה את האווירה סביבך בכלא?
“המהפך שאני עברתי בפנים, שינה את כל מה שהקרנתי החוצה. כל שפת הגוף שלי והאנרגיה שהקרנתי שינו את הסביבה. הסתובבתי בכלא זקוף עם חיוך מזמין על הפנים ושמחה פנימית שהקרינה החוצה. והאסירים האלימים בעלי האנרגיה הרעה לא רצו להיות בסביבתי, הם פשוט התרחקו ממני. יותר מכך, סיפרתי לאסירים נוספים בכלא את המשל על גרגיר הקפה, ועם האסירים הנוספים שהתחברו למשל הזה התחלנו ליצור בכלא עוד ועוד קבוצות של גרגרי קפה”.
בהמשך, התחיל ווסט ללמד אסירים בכלא קרוא וכתוב, להכין לבחינות בגרות (GED) וללמד נושאים שונים אותם למד בקורסים בקולג’. הוא הצליח להצטרף לקבוצת שחקני הכדורסל בכלא, שכולם היו אפרו אמריקנים, וליצור איתם קשרי ידידות, אף על פי שבעבר הם מעולם לא הסכימו לקבל לשורותיהם שחקן לבן. בחדר האוכל בכלא, קבוצת ההיספנים הסכימה שיישב לאכול בשולחן יחד איתם, והעריכו את המאמצים שלו ללמוד ספרדית. בהמשך הוא מונה להיות אחראי על מחסן האספקה בכלא והצליח למזער את הגניבות מהמחסן, שהיו תופעה נפוצה לאורך שנים, מבלי להיגרר לקרבות עם האסירים שניסו לגנוב.
לאחר שבע שנים בכלא, הגיש ווסט בקשה לשחרור על תנאי. הבקשה התקבלה, והוא שוחרר בנובמבר 2015, על תנאי עד 2073.
מה אתה עושה היום?
“הקמתי משפחה. אני עובד במשרד של עורכי דין כמתמחה ולומד לתואר שני במשפט פלילי. ולא פחות חשוב מכל זה, אני מסתובב בכל רחבי ארה”ב ומספר את המשל של גרגיר הקפה בארגונים, בבתי ספר, במועדוני נוער, במועדוני אמונה נוצרים ויהודים, בקבוצות ספורט ובבתי סוהר”.
הגעת גם לבית הסוהר ששם היית כלוא?
“כן, גם לשם הגעתי”.
איזה תגובות אתה מקבל?
“כשאנשים שומעים שהם יכולים לפרוח בכל מקום שבו הם נמצאים, זה נותן להם תקווה. אנשים בכל מקום מתחברים למשל הזה כי בשביל כולם החיים הם סיר של מים רותחים. ולכל אחד יש בחירה האם החיים יכריעו אותך ותהיה רכרוכי כמו גזר מבושל או עם לב אבן כמו ביצה קשה, או שתבחר לשנות את הסביבה שלך, לא משנה מהי, ותעשה את העולם למקום טוב יותר בזכותך. מרגש אותי במיוחד לשמוע מהורים שגרגיר הקפה הפך לנושא השיחה שלהם עם ילדיהם, ושבבתי ספר שונים מקימים עוד ועוד מועדונים של גרגיר הקפה”.