תמונה: Shutterstock.com

בתחילת שנות ה-2000 סרטים כמו “הסמוראי האחרון” או “גוסט-דוג: דרכו של סמוראי”, זכו לפופולריות עצומה והפכו את הסמוראים למושא הערצה בתרבות המערבית. הסמוראים הצטיירו בתור לוחמים קשוחים מההיסטוריה של יפן שפיתחו את אמנות הלחימה “בושידו” – הכוללת אגרופים, בעיטות ומעט עבודה על הקרקע – והפכו למודל לחיקוי. לא רק בקרב חובבי אמנויות לחימה, אלא גם בקרב הציבור הרחב.

אולם מתברר שבעוד שבסרטים הסמוראים מתוארים כלוחמים קשוחים, חמורי סבר ואף אכזריים, ההפך הוא הנכון. ספר בן 400 שנה שכתב יאמאגה סוקו, מלומד קונפוציאני ובן למשפחה של לוחמים, הנקרא “דרך האביר” (Way of the Knight) חושף את טבעם ומטרתם האמיתית של הסמוראים.

תמונה: Getty Images

הסמוראים הראשונים היו בעלי קרקעות ביפן. הם התארגנו, בעידודם של בני מעמד האצולה היפנית, להגן על אדמתם מברברים ומשודדי ים. רכובים על סוסים, הם הצטיינו בשימוש בקשת ובמיומנות הלחימה “נינג’יטסו”. כך התחזק בהדרגה מעמדם החברתי, עד שבמאה ה-12 הם הפכו לאצילים ואף למנהיגי האומה היפנית במשך מאות שנים. במאה ה-19 הנסיבות השתנו. השלום ששרר בין יפן למעצמות המערב והמסחר המתגבר עימן, הפחיתו את הצורך בלוחמים מיושנים מסוג הסמוראים.

האחריות להנהיג אומה הביאה את הסמוראים לאמץ קוד התנהגות נוקשה ששמו “בושידו” – שמשמעו ביפנית “דרכו של לוחם”. “דרך” במובן של קוד התנהגות ושיפור מתמיד של האופי.

התבוננות קפדנית פנימה

את השיפור העצמי השיג הסמוראי באמצעות התבוננות קפדנית פנימה לתוך לבו ומחשבותיו. “אדם העשוי ללא חת (הכוונה לסמוראי, ד”ג) בוחן תמיד היכן אופיו חסר, מתי העדפותיו האישיות גורמות לו להחזיק בדעות קדומות, ומדרבן את עצמו להשתפר בנקודות שבהן אופיו עדיין אינו מפותח”, כתב המלומד הקונפוציאני, סוקו, בספרו. המטרה בהתבוננות הפנימית היא להגיע לאופי מושלם הכולל “שילוב של מוסר ואינטלקט, אצילות באופי ובהתנהגות, יושרה, אדיבות וכבוד”.

דיוקן של לוחם מסוף המאה ה-16. אמן לא ידוע | תמונה: Public Domain

“אצילות באופי” מושגת, לפי סוקו, קודם כל על ידי הרגעת הלב והרגשות. כאשר הרגשות והלב רגועים, גם המחשבות יירגעו. “המחשבות תלויות במצב הרוח. כאשר הרגשות רגועים, גם המחשבות רגועות”. המדיטציה הייתה דרך להשיג זאת. “אסור להזניח אף פעם ישיבה שקטה במדיטציה”, כותב סוקו ומסביר שהמדיטציה עוזרת להרגיע גם את הלב וגם את המחשבה.

רק כאשר הסמוראי מצליח לשמור הן על המחשבות והן על רגשות שיהיו רגועים ויציבים בכל מצב, יוכל הסמוראי “לעמוד נחוש במצבים של חיים או מוות, לצעוד יחף על להבים מושחזים, להעיף חרבות ורמחים, להפגין משמעת קפדנית, לעמוד מול עניינים רציניים ולקבל החלטות חשובות – כל אלה בלא כל הפרעה בקולו או בהתנהלותו”, כותב סוקו.

סמוראי יידע לשמור על יציבות במזגו ובמחשבתו גם כאשר הוא סובל הפסדים, קשיים, בדידות או אסונות, או להפך, כאשר הוא נהנה משפע או ממזל טוב. “זו המשמעות של לא להיות מושפע מעושר ומדרגה או מעוני וממעמד נמוך. וזו המשמעות של האמרה שאדם בעל אופי אציל יודע להתפייס עם גורלו”, כותב סוקו.

בתור אנשים מאמינים, הושפעו הסמוראים לא מעט מהזן בודהיזם. הם היו משכילים ותרבותיים, והעריכו ידע ויופי. הם עסקו בשירה ובאמנויות המסורתיות של יפן כגון איקבנה וטקס התה, ושמרו על גינוני נימוס מדוקדקים מאוד. “הסטנדרט הבסיסי של אדיבות ונימוס מתבטא כולו במילים: ‘אל תהיה גס-רוח'”, כותב סוקו בספרו. “כאשר אתה לא מתחשב וחסר אכפתיות בגינוני הנימוס, אתה הופך לרשלן, מאבד שליטה על המחשבות שלך ונותן לרגשות ולתשוקות לשלוט בך”.

אומץ לב וחמלה

בספר הדרכה לסמוראים הנקרא “האגקורה” (שתורגם בחלקו לעברית) כותב הסופר יאמאמוטו טסונטומו, סמוראי ובודהיסט שחי בשנים 1659-1719, על החשיבות של חמלה אצל סמוראים. טסונטומו מסביר שאותה שליטה של הסמוראים ברגשותיהם ובמחשבותיהם אינה מעידה שהם אנשים חסרי חמלה, אלא להפך. “החוכמה ואומץ הלב הנובעים מחמלה, הם חוכמה ואומץ לב אמיתיים”, הוא כותב בספרו. “אם עוטפים הכול עם לב של חמלה, לא נתקלים בקונפליקטים עם אנשים… אפילו כאשר מענישים אדם אחר או חותרים להישגים גדולים, אם מתנהלים עם לב של חמלה – מה שעושים יהיה גדול לאין שיעור בעוצמתו ובאמיתות שלו”.

מנקודת הראות הזאת, גם כאשר מעבירים ביקורת על אדם, מתוך רצון כן לעזור לו לתקן פגמים באופיו או בהתנהלותו, יש לעשות זאת מתוך שיקול דעת קפדני ולב רחב. “כדי להביע דעה על אדם אחר, חייבים ראשית לשקול היטב האם אותו אדם הוא במצב שיכול לקבל את דעתך או לא”, כותב טסונטומו, “יש להתקרב אליו ולהבטיח שהוא נותן אמון בדבריך. דבר איתו על נושאים הקרובים ללבו, חפש את הדרך הטובה ביותר להיות מובן. שבח את מעלותיו והשתמש בכל דרך לעודד אותו, אולי לדבר על הפגמים שלך עצמך, מבלי להזכיר את הפגמים שלו, בדרך שתאפשר לו להבחין בהם בעצמו. אפשר לו לקבל את דבריך באותו אופן שאדם צמא שותה מים כאשר גרונו יבש, ובאופן זה הדעה שתביע תאפשר לו לתקן את פגמיו. אם מביישים את האדם בפגמיו, איך אפשר לצפות ממנו להשתפר?”

במערב ידוע שהסמוראים התייחסו בחומרה רבה לכישלונות או לטעויות, ואפילו נהגו להרוג את עצמם על ידי חיתוך הבטן בפגיון (חרקירי) כאשר טעו או נכשלו. אבל לא תמיד זה היה כך. הסיפור הבא מתוך ה”האגאקורה” מדגים נקודת ראות אחרת בהתנהלות של סמוראים: “יום אחד התכנסה ועדה לדון בקידומו של אדם מסוים בתפקידו. חברי הוועדה היו קרובים להחלטה שלא לאשר את הקידום משום שאותו אדם היה מעורב פעם בקטטה של שיכורים. ואז אחד מחברי הוועדה אמר: ‘אם היינו פוסלים כל אדם שטעה פעם אחת, סביר שלא היינו מוצאים אנשים מועילים בעלי כישרון. אדם שטעה פעם אחת, יהיה הרבה יותר זהיר ומועיל, משום שהוא מלא בחרטה. אני חושב שצריך לקדם אותו’. אחרים שאלו אותו: ‘האם אתה יכול לערוב לו?’ והוא ענה: ‘בוודאי שכן’. האחרים שאלו: ‘כיצד תערוב לו?’ והוא ענה: ‘אני יכול לערוב לו בגלל העובדה שהוא אדם שטעה פעם אחת בלבד. אדם שלא טעה אף פעם, הוא מסוכן’. לאחר שחברי הוועדה שמעו את דבריו, הם הסכימו לקדם את אותו אדם”.