מארי אנטואנט בפרוטרט שציירה אליזבט ויגה לברון ב-1783 | תמונה:Public Domain
מי המלכה שאמרה “אם אין לחם תאכלו עוגות”? אם עולה ברוחכם דמותה של מארי אנטואנט (1793-1755), מלכת צרפת בימים שקדמו למהפכה, אתם ככל הנראה טועים. הציטוט, בוודאי כפי שהוא מוכר בעברית, אינו מדויק. הראשון שהעלה אותו על הכתב היה הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, ז’אן ז’אק רוסו בספרו האוטוביוגרפי “וידויים”. שם הוא מספר על נסיכה אדירה, מבלי לציין את שמה, שכששמעה שלאיכרים אין לחם אמרה: “אז שיאכלו בריוש” (Brioche) – שהוא סוג של לחם, עשיר במיוחד בביצים ובחמאה.
כאן עולה הבעייתיות הראשונה של ייחוסה המקובל של האִמרה למארי אנטואנט: רוסו כתב את “וידויים” בשנים 1769-1765. באותם ימים מארי אנטואנט, שנקראה עדיין מריה אנטוניה, הייתה נסיכה אוסטרית שלא היה לה שום קשר לצרפת. רק ב-1770, בהיותה בת קצת יותר מ-14, הוסכם בהליך דיפלומטי בין אימה הקיסרית האוסטרית מריה תרזה, לבין מלך צרפת באותם ימים, לואי ה-15, על נישואיה העתידיים עם מי שלימים הפך ללואי ה-16. למעשה, כלל לא ברור לאיזו נסיכה התכוון רוסו בדבריו. יש הטוענים שבדומה לפרטים אחרים בספרו האוטוביוגרפי, גם את הציטוט הזה הוא בדה בדמיונו.
אחרים מייחסים את הציטוט לאמצע המאה ה-17, כלומר כ-100 שנים קודם לכן, וקושרים אותו לרעייתו של לואי ה-14, הנסיכה הספרדית מריה תרזה (1683-1638). חיזוק לטיעון הזה אפשר למצוא בזיכרונותיו של בן המשפחה, לואי ה-18 (אחיו הצעיר של לואי ה-16) שציין כי המשפט הזה הוא אגדה עתיקה ושבתוך המשפחה תמיד האמינו שמי שאמרה אותו הייתה מריה תרזה, שהצטרפה לבית המלוכה הצרפתי ב-1660.
אבל מעבר לפרטים הטכניים, היכרות מעמיקה קצת יותר עם דמותה של מארי אנטואנט מלמדת שאמירה כזו אינה מתאימה לה כלל. אמנם לקראת ימי המהפכה דבקה בה תווית של מלכה זרה, נהנתנית ומנוקרת האדישה למצוקותיהם של נתיניה הצרפתיים, אבל בפועל המציאות הייתה מורכבת הרבה יותר.
אמנם, היא ובעלה אכן נהנו מחיי עושר בתקופה בה הציבור הצרפתי הרחב התמודד עם עוני ומחסור. מדיניותו של בעלה גם לא עזרה לשפר את מצבה הכלכלי של הממלכה. אולם מנגד, התבוננות בהתנהלותה מראה שמארי אנטואנט כלל לא הייתה אטומה למצוקות העם או שהתעלמה מהן.
מעט לאחר שהגיעה לצרפת, במסגרת חגיגות הנישואין, מופע זיקוקי דינור הסתיים בתאונה קשה. זיקוק תועה גרם לשריפה חמורה, ובהמשך גם למנוסה המונית וקטלנית ואלו הביאו למותם של 132 צופים. מארי אנטואנט הקפידה לטפל באופן אישי במשפחות הקורבנות ואף תרמה להן את קצבתה החודשית.
עם הכתרתה למלכה ב-1774 היא דאגה להקל על נטל המסים כשביטלה את מס “חגורת המלכה” בטענה שמלכות כבר לא לובשות חגורות. שנה מאוחר יותר, כשפרצו ברחבי הממלכה מהומות קשות בעקבות עליית מחירי החיטה והלחם (“מלחמת הקמח”, אפריל ומאי 1775), היא כתבה למשפחתה שבאוסטריה: “ודאי שכשאנחנו רואים אנשים המתייחסים אלינו טוב כל כך למרות מזלם הרע, אנחנו חייבים, יותר מתמיד, לעבוד קשה למען אושרם”.
במשך השנים היא ובעלה היו לפטרוניה של קרן פילנתרופית שתמכה בקשישים, בעיוורים ובאלמנות. היא גם ייסדה בית מחסה לאימהות לא נשואות. כשבמסגרת סיור מחוץ לפריז אחד ממשרתיה דרס חקלאי בשוגג, היא טיפלה בפצוע בעצמה ובהמשך אף הקפידה לשלם על טיפוליו ותמכה במשפחתו עד שהחלים וחזר לעבוד.
הייתה לה גם חיבה מיוחדת לילדים, אולי בגלל שלקח שמונה שנים מיום נישואיה עד שזכתה ללדת את בתה הבכורה, מארי תרז. לאורך השנים היא אימצה מספר יתומים שגדלו לצידם של ארבעת ילדיה. במספר מקרים נתקלה בסיוריה בילדים עניים, והחליטה לממן את השכלתם ובהמשך גם לתמוך כלכלית במשפחותיהם. את החינוך האצילי הזה היא גם הקפידה להנחיל לילדיה: עודדה אותם לתרום את מתנות חג המולד שלהם לילדים נזקקים ולהעניק סלסלות אוכל לחולים.
אז איך בכל זאת דבקה במארי אנטואנט תדמית של מלכה מנותקת העיוורת למצוקות העם? סביר שמקצת מזה קשור לחיי העושר מהם נהנתה בימים בהם קופת הממלכה הלכה והצטמקה. גורם נוסף קשור בתעמולה הקשה נגד משפחת המלוכה בשנים שקדמו למהפכה ובמהלכה. מבחינת מנהיגי המהפכה, לתעמולה הזו היה תפקיד חשוב. היא נועדה להכשיר את לבבות ההמונים ולשלהב אותם כדי שיתמכו בשלטון הטרור האכזרי של ימי המהפכה – שלטון שגבה את חייהם של עשרות אלפים. יותר מ-16,000 איש הוצאו להורג באמצעות הגיליוטינה.