עם כל פיצול של תא, הטלומר שבקצה הכרומוזום מתקצר | תמונה: Shutterstock
עוד ועוד חוקרים מגלים בשנים האחרונות שלמחשבות שלנו יש השפעה מכריעה על קצב ההזדקנות של תאי הגוף – תאי מערכת החיסון ותאי המוח. אפילו תאי העורקים “מקשיבים” למחשבות שלנו ומגיבים להן.
הביולוגית פרופ’ אליזבט בלקבורן, כלת פרס נובל “לפיזיולוגיה או רפואה” (2009) ושותפתה הפסיכולוגית פרופ’ אליסה אפל, בדקו כיצד לחץ כרוני משפיע על הזדקנות תאים אצל אימהות לילדים פגועים, אוטיסטים או משותקים וכו’. מתברר שבהשוואה לנשים אחרות בנות גילן, כאלו המגדלות ילדים בריאים, התאים בגופן של אלו הסובלות מלחץ כרוני מזדקנים מהר יותר (Epel, Blackburn, Lin, +4, 2004).
זה לא אומר שלחץ בהכרח מזיק לתאים שלנו. “ללחצים קצרי מועד דווקא יש יכולת לעזור לנו, כי הם בונים את מנגנוני ההתמודדות שלנו ועוזרים לנו לפתח גם מיומנויות העוזרות להתמודד עם הלחצים האלו, וגם את הביטחון שאנחנו יכולים להתמודד איתם”, הן כותבות בספרן “אפקט הטלומרים” (2017). הבעיה היא בעיקר עם לחצים כרוניים, כאלו שחווים סביב השעון.
במהרה, גילו בלקבורן ואפל שמעבר ללחץ עצמו, גם התגובות שלנו למצב הלחץ משחקות תפקיד חשוב. אמנם התאים של האימהות לילדים פגועים מזדקנים מהר יותר, אבל בכל זאת, התגלו הבדלים מסקרנים בקרב האימהות האלו עצמן. “אצל אלו שדיווחו על פחות לחץ, התאים שלהן באמת נראו צעירים יותר”, סיפרה לי פרופ’ אפל בריאיון בעקבות פרסום הספר.
פרופ’ אליסה אפל, מחברת שותפה של הספר “אפקט הטלומרים”
מתברר שההבדל טמון בצורת החשיבה – האופן בו הגיבו האימהות למצב הלחץ. יש אימהות שראו בו איום, מצב מצוקה שנדרש להתגונן מפניו. דבר שהוביל למגוון תגובות פיזיולוגיות המתלוות על פי רוב לאיום ולחץ, כמו למשל הפרשת קורטיזול, מהחשובים שבהורמוני הלחץ. אימהות אחרות דווקא הצליחו לראות את הטיפול האינטנסיבי בתור אתגר. גם הן הרגישו מודאגות ומתוחות אבל כפי שהסבירה לי פרופ’ אפל, התלוותה לזה תחושה של התרגשות ואנרגיה. התאים של אימהות אלו התגלו כצעירים יותר. מה שהוביל את צמד החוקרות לשלב הבא במחקרן. עניין אותן לזהות את דפוסי החשיבה המשפיעים ביותר – אלו שגורמים לתאים שלנו להזדקן מהר או לחילופין לשמור על הנעורים. קיימים מספר דפוסי חשיבה משפיעים כאלו, חמישה מהם מזיקים.
במחקר שאפל ובלקבורן ערכו על 36 נשים (O’Donovan, Lin, Tillie, +4, 2009), הן מיפו את הנטייה של הנבדקות לפסימיות או לאופטימיות באמצעות שאלונים. בדיקות הדם שנערכו בהמשך הראו שתאי מערכת החיסון של נשים אופטימיות צעירים יותר בהשוואה לאלו של הפסימיות.
דפוס חשיבה משפיע נוסף נקרא “עוינות צינית” – אנשים הנוטים להתייחס בחוסר אמון לסובבים אותם ולחשוב שהם בכוונה רוצים לנצל אותם או לפגוע בהם. “הנהג שלפניי בכוונה נוהג לאט כל כך, הוא עושה את זה כדי לעצבן אותי”.
החוקרות גילו דבר מעניין נוסף – גם נדידת מחשבות היא נטייה שעלולה להביא להזדקנות מהירה של התאים. מתברר שחלק ניכר מזמננו המחשבות הרצות במוחנו בכלל אינן קשורות למה שאנחנו עושים באותו רגע. החוקרות גילו שדווקא כשהמחשבות אינן נודדות, ברגעים שאנחנו שקועים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר.
והנה נטייה בעייתית נוספת – כשאנו חוזרים ומהרהרים שוב ושוב בבעיות העומדות בפנינו ובאירועים השליליים שקרו לנו, ההרהורים מחיים את הדברים השליליים. “הפעולה הזאת לא עוזרת לנו לפתור את הבעיות, אלא גורמת לנו להרגיש נורא”, מסבירה פרופ’ אפל, “כשאנחנו שקועים בהרהורים שכאלו הם גורמים ללחץ להידבק לגוף הרבה אחרי שהגורם ללחץ כבר חלף”.
מי שרוצה להפסיק לחשוב על אותו אירוע שלילי, לדכא מחשבות מסוימות שעולות או “למחוק אותן” צריך לדעת שזהו דפוס החשיבה החמישי שאפל ובלקבורן מזהירות מפניו: כנראה שלא תצליחו לדכא את המחשבות האלו ואף חמור מכך, מאבק פנימי כזה עלול להוביל לדיכאון ולחרדה.
נשמע עגום? החוקרות גילו גם שני דפוסי חשיבה חיוביים שיכולים לעזור לתאים שלנו לשקם את עצמם ולהאט את תהליכי ההזדקנות. הראשון קשור לתחושת שמחה ונחת, אבל שמחה מהסוג היציב, הנשמרת לאורך זמן. “כשאנחנו מבקשים להשיג הנאה מיידית, למשל באמצעות מאכל טעים או חפץ חומרי חדש, ההנאה תחלוף מהר”. תחושת הרווחה המתלווה לתכלית גדולה יותר בחיים, למשל כשנהנים מקשרים בין אישיים מספקים או מעבודה המעניקה תחושת משמעות – זו השמחה שתעזור לתאים לשמור על צעירותם.
וגם חשיבה מצפונית עוזרת לתאים שלנו, כזאת שיש לאנשים השואפים לעשות את מה שנכון. “אלו אנשים מאורגנים, מתמידים ומכווני משימה. הם נוטים לעבוד קשה למען מטרות ארוכות טווח, והתאים שלהם צעירים יותר”, כותבות החוקרות בספרן.
כיצד נראה תא מזדקן
כדי להבין זאת נצטרך להסתכל עמוק בתוך התא, אל הגרעין שלו, היכן ששוכנים הכרומוזומים – אותם סלילים ארוכים הנושאים את המידע התורשתי שלנו. למעשה מה שקובע את מצב ההזדקנות של התא הם הקצוות של הכרומוזומים – “טלומרים” שמם.
כפי שגילתה כלת פרס הנובל פרופ’ בלקבורן בשנות ה-70, הטלומרים מגנים על הכרומוזומים, קצת כמו הפלסטיק הקטן שבקצה שרוך הנעל. בכל פעם שתא מתחלק בסוף חייו לשני תאים צעירים, הכרומוזומים, שעוברים שכפול, מתקצרים מעט. וכאן הטלומרים נכנסים לפעולה כמגנים חשובים של הכרומוזום: במקום שהכרומוזום, עם המידע הגנטי היקר שבתוכו יתקצר בעצמו, מי שמתקצר זה הטלומר.
אבל מה קורה אחרי דורות רבים של תאים, כשהטלומר כבר התקצר עוד ועוד ולא יכול יותר להגן על הכרומוזום? בשלב זה נחרץ גורלו של התא – הוא לא יוכל עוד להתחלק לשני תאים צעירים ורעננים אז הוא מתנוון ומת, ואין אפשרות להחליף אותו. כך שבעצם, כמות הפעמים שתא יכול להתחלק ולחדש את עצמו מוגבלת, ותלויה באורך הטלומר. בשנות ה-80 פרופ’ בלקבורן אף גילתה אנזים מסוים, טלמוראז שמו, הפועל לעזור ולהאריך מעט את הטלומר.
פרופ’ אפל מסבירה שבמצבים של לחץ מופרשים סוגים שונים של מסרים ביוכימיים המשפיעים הן על אורך הטלומרים, והן על כמות האנזים טלמוראז, כך שהם משחקים תפקיד חשוב בקביעת אורכו של הטלומר.