האם “היד הנעלמה”של אדם סמית’היא למעשה יד האלוהים?

תמונה: Shutterstock

לפני מספר שנים קיים הפרשן לארי קודלו – שלימים הפך ליועץ הכלכלי הבכיר של הנשיא דונלד טראמפ – דיבייט יוצא דופן בתוכניתו בערוץ CNBC. הדיבייט, שאמור היה לעסוק בכלכלה חופשית וברעיון האתאיזם שמתבטא בה, התפתח מהר מאוד לוויכוח סוער על משנתו של האיש שהשפיע אולי יותר מכל על עולם הכלכלה שלנו – הפילוסוף אדם סמית’.

סמית’ נחשב בעיני רבים בתור מייסד הכלכלה המודרנית – האיש שביסס את עקרונות הסחר ודחף את הפרט לרדוף אחר עושרו האישי והאגואיסטי. יש שאפילו מייחסים לו בשוגג את המצאת הקפיטליזם. אולם יותר מכל, הוא ידוע בתור ממציא רעיון “היד הנעלמה” – מעין כוח מסתורי וספונטני הפועל בכלכלה ומחייב את הממשלה שלא להתערב בתחום הכלכלי, אלא להותיר את השוק להתנהל באופן חופשי. כל עוד תניח הכלכלה ל”יד הנעלמה” לעשות את שלה, היא תוכל לשרת את החברה כראוי ולממש את האינטרסים של הפרטים ושל הכלל.

“סמית’ טען שהאינטרס האישי של הפרט, לצד תחרות, יכולים בסופו של דבר להוביל לתוצאה שתקדם את טובת הציבור כולו. אבל הוא האמין שהתוצאה הזו קשורה בתכנון אלוהי (היד הנעלמה) ולא באקראיות”, טען בתחילת הדיבייט כלכלן בשם ג’רי בויר, ומיד זכה לתגובה חריפה מנגד.

“זה לא מה שאדם סמית’ אמר! ג’רי, ג’רי, אתה אדם דתי ולכן ברור שתנסה לטעון את זה. אבל זה לא מה שסמית’ דיבר עליו. היד הנעלמה שהוא דיבר עליה הייתה מטאפורה. הוא התכוון שיזמים ועובדים מפיקים סחורות, כאילו יד נעלמה הנחתה אותם לעשות זאת. זאת לא יד האלוהים. בוא לא נעוות את הכתוב”.

מרבית הכלכלנים כיום שותפים לדעה האחרונה – ליד הנעלמה אין קשר לרעיון אלוהי כלשהו. להיפך – במהלך המאה ה-20 הפכה הכלכלה למדע המורכב מנוסחאות של שיווי משקל מתמטי שקיפלו לתוכן את תפיסותיו של סמית’. וכיאה למדע, היא אמורה להיות מנותקת מרעיונות מוסר גבוהים או מקשר שמימי זה או אחר.

למרבה הצער, דרך החשיבה הזו עיוותה את השקפותיו של סמית’ ואת רעיון היד הנעלמה. כפי שתראה הכתבה, תפיסותיו של סמית’ – שהן קריטיות להבנת רעיון השוק החופשי והתנהגות אתית בעסקים – רחוקות מהבנתה האתאיסטית של הכלכלה המודרנית.

דתי או נאור?

סמית’ נולד ב-1723 בסקוטלנד למשפחה חד-הורית. אביו מת לפני שנולד והוא גדל עם אימו, מאמינה אדוקה בזרם נוצרי פרוטסטנטי בשם קלוויניזם (על שם אחד ממייסדיו, התיאולוג ז’אן קלווין).

כמו מרבית הסקוטים שחיו במאה ה-18, פקד סמית’ בקביעות את הכנסייה. בגיל 14 הוא החל ללמוד פילוסופיה של המוסר באוניברסיטת גלזגו ובגיל 17 המשיך את לימודיו באוקספורד. כעבור שש שנים שב לאוניברסיטת גלזגו למשרת מרצה, לא לפני שנשא “שבועת אמונה קלווניסטית”¹ בכנסייה הפְּרֶסְבִּיטֶרְיאנית של גלזגו (כנסייה הדבקה במסורת התורה הקלוויניסטית).

פורטרט של התיאולוג ז’אן קלווין, מייסד הקלוויניזם, ומקור ההשראה של סמית’ | תמונה: French School

היו אלה שנות ה-50, והרצאותיו של סמית’ בנושא הפילוסופיה של המוסר נפתחו ב”תיאולוגיה טבעית” – המנסה לספק טיעונים הגיוניים לקיומו של אלוהים – בניגוד לתיאולוגיה המתבססת על כתבים או על חוויות אישיות. אחד הסטודנטים של סמית’ באותם ימים, אדם בשם ג’ון מילר (Millar), דיווח כי “קורס ההרצאות שלו […] הועבר בארבעה חלקים. הראשון הכיל תיאולוגיה טבעית שבו הוא שקל את ההוכחות לקיום ואת הקשר לאלוהים, ואת עקרונות המחשבה שעל בסיסם יוסדה הדת”².

הרצאותיו יצרו את הבסיס לספרו “התיאוריה של הרגש המוסרי” שיצא בסוף אותו עשור (1759), טוען הכלכלן פול אוסלינגטון מאוניברסיטת סידני במאמר אקדמי שחקר את היד הנעלמה של סמית’³. לדבריו, הספר הקנה לסמית’ מוניטין רב וסיפק לו רוח גבית וביטחון לכתוב את ספרו הנוסף “עושר העמים” ב-1776.

“בציבור היה סמית’ מאופק בנושאי דת, כפי שהיה מאופק גם בנושאים אחרים שעלולים היו לעורר מחלוקת לא נחוצה”, כותב אוסלינגטון. “זה נכון שהוא היה חבר קרוב של הפילוסוף דיוויד יום (שהציג תפיסות אתאיסטיות, א”ל), אבל אנחנו לא יכולים לקפוץ מכך למסקנה שההשקפות הדתיות של חבריו היו זהות או אפילו דומות [לשלו]”.

האם מלבד הקלוויניזם היו רעיונות דתיים נוספים שהשפיעו על סמית’? ייתכן. פרשנים מסוימים הצביעו על האסכולה הסטואית שמקורה ביוון, וציינו כי דמויות רבות באותה תקופה המכונה תקופת “הנאורות הסקוטית” התעניינו ברעיונות סטואים, בהם סמית’ עצמו שנחשב כיום בעיני רבים לחלק מאותה תנועת נאורות. “הפילוסופיה הסטואית היא ההשפעה העיקרית על החשיבה האתית של סמית’. היא גם משפיעה ביסודה על התיאוריה הכלכלית שלו”, כתבו הפילוסוף ד’ ד’ רפאל וההיסטוריון אלכסנדר ל. מקפי בהקדמה לספרו של סמית’ “התיאוריה של הרגש המוסרי” שפורסם בהוצאה מחודשת ב-1975 (אוקספורד)⁴.

ההוצאות הראשונות לספריו של סמית’: עושר העמים והתיאוריה של הרגש המוסרי | תמונה: Bart Maat/AFP/Getty Images

בין אם האסכולה הסטואית השפיעה עליו ובין אם לא, אי אפשר להתווכח עם העובדה שסמית’ הושפע מתפיסות תיאולוגיות. הוא הזכיר את המילה אלוהים (God) 42 פעמים בספרו הראשון “התיאוריה של הרגש המוסרי”; פעמיים בספרו השני “עושר העמים” ועשר פעמים במאמרים פילוסופיים נוספים שפרסם.

במדע ראה סמית’ תחום המתמקד קודם כל בדברים שכולנו רואים בעיניים: אנשים, כסף, בתים, חוזים וכו’, ובאינטראקציות שביניהם. אך בניגוד לכלכלנים המודרניים, העוסקים רק ביחסים בקרב פרטים ובאינטרסים שלהם, הוא האמין שמדע אמיתי צריך לחדור עמוק יותר, אל הבלתי נראה לעין, ולחפש אחר אמת אחת – אובייקטיבית. “עבור סמית’, קיימת אמת אובייקטיבית, אבל בני אדם, [שהם] מוחות מוגבלים, אינם יכולים לתפוס אותה או אפילו לגשת אליה. רק המוח האין-סופי של ‘אלוהים’ יכול לתפוס את כל זה”, כותב ד”ר אנדי דניס מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת סיטי בלונדון⁵ במחקר שערך על אודות ספריו ומאמריו של סמית’ (The Invisible Hand of God in Adam Smith, 2005).

ד”ר אנדי דניס מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת סיטי בלונדון

ד”ר דניס, המתמחה בחקר ההיסטוריה והפילוסופיה של הכלכלה, מסביר כי סמית’ ראה ביקום ובעולם שלנו מערכת הרמונית המופעלת על ידי “השגחה אלוהית” (Providential deity, במילותיו של סמית’). “הרעיון הזה עולה לראשונה ומוצג בבהירות רבה בספרו ‘התיאוריה של הרגש המוסרי’; לאחר מכן הוא משמש בתור בסיס [לתיאור] העולם החברתי שהוא מציג בספרו ‘עושר העמים'”.

סמית’ מספר על יקום שהוא מעין מכונה המופעלת על ידי בורא או אלוהות (Deity) ומטרתה למקסם את האושר שלנו. כל חלקי המכונה, הכוללים אנשים, משחקים תפקידים שהוקצו להם. הרעיון, הוא כותב, הוא ש”הישויות השמימיות, שלהן נדיבות וחוכמה, [המגיעות] מכל האין-סוף, מכוונות ומנהלות את המכונה העצומה של היקום, כך שבכל עת תפיק את הכמות הגדולה ביותר האפשרית של אושר”⁶.

כמות האושר המוקצית לאינדיבידואלים, מבהיר סמית’, היא במובן מסוים “הוגנת”. מדוע היא הוגנת? האם ייתכן שאדם עני הסובל מרבית חייו זוכה לכמות הוגנת של אושר כמו אדם עשיר הנהנה מחייו? לפי סמית’ בהחלט כן, כיוון שהמנה שקיבלו השניים – שהיא מנה שונה אבל הוגנת – היא תוצאה של גמול על מעשיהם הטובים או הרעים בחיים האלה או בחיים הקודמים. “סמית’ כותב במפורש שכל הטוב והרוע שאנו עושים בחיינו יתוגמלו בהתאם [למעשים שלנו], אם לא כאן (בעולם הזה, א”ל), אז בעולם הבא”, מסביר ד”ר דניס. סמית’ כותב: “אם נשקול את החוקים הכלליים שלפיהם הצמיחה והצרה החיצוניים מופצים בדרך כלל בחיים האלה, נגלה שאף על פי שנראה שכל הדברים בעולם הזה נמצאים באי-סדר, למרות זאת, אפילו כאן כל סגולה נענית באופן טבעי בגמול המתאים לה, בפיצוי שמתאים ביותר לעודד ולקדם אותה”.

בניגוד למה שנהוג להניח כיום, סמית’ לא עודד אנשים לרדוף אחר עושר או אחר אינטרסים אישיים. הוא לא עודד אותם להיות אנוכיים, אלא בדיוק להיפך – הוא ראה ברדיפה מהסוג הזה “אי סדר גדול” במוסריות של האדם והבהיר את הנזק שנגרם לנו כאשר אנו מתפתים לעשות כך במהלך חיינו⁷: הוא השתמש במילה Deception (הטעיה) כדי להמחיש את ההטעיה הקיימת בעולם, הטעיה המובילה אנשים להגשים את מה שהם חושבים שהיא מטרתם, אף על פי שהם למעשה מגשימים את מטרתו של כוח עליון יותר. “לפי סמית’, כל מבנה הרגש המוסרי נבנה על אשליה”, מסביר ד”ר דניס. “האלוהים של סמית’ מכניע את בני האדם האינדיבידואלים לכל מיני סוגים של אשליות והטעיות, וחולשות אחרות והשפלות”.

השור של וולסטריט, המסמל בין היתר את המסחר החופשי | תמונה: Shutterstock

סמית’ מסביר כי אנו, בני האדם, עושים את מה שאנו עושים כי זה מה שהובלנו לעשות באמצעות התחושות שהושתלו בטבע שלנו על ידי הישויות השמימיות. אפילו טיפשות אנושית וחולשה המופיעות אצלנו הן חלק מהתכנון של אותן ישויות וניתנו לנו מסיבה מסוימת⁸. לפי סמית’, הבעיות שלנו הגלויות לעין נובעות מהראייה המוגבלת, החלקית שלנו, של העולם, ומאי יכולתנו לראות את כל “הקשרים והתלות של הדברים”.

כיוון שאיננו יכולים לראות את הקשרים האלה, חושב סמית’, “אדם חכם ומוסרי יהיה מוכן תמיד שהאינטרס הפרטי שלו עצמו יוקרב עבור האינטרס הציבורי או החברתי, שלו יש סדר ייחודי משלו. הוא גם מוכן תמיד שהאינטרס של הסדר הזה (הסדר החברתי, א”ל) יוקרב למען אינטרס גדול יותר של המדינה או הריבון… הוא צריך, לכן, להיות מוכן להקריב באופן שווה את כל האינטרסים הנחותים האלה עבור האינטרס הגדול [עוד] יותר של היקום, לאינטרס של החברה הגדולה של כל הישויות התבוניות שאלוהים עצמו הוא המנהל שלה”⁹.

ללא כל ספק סמית’ משתמש במילים ובעקרונות ששורשיהם בדתות כדי להסביר את הלך הדברים בעולם הזה. עבור אנשים שמזלם לא שפר עליהם, כותב סמית’, “דת לבדה יכולה להציע ניחום יעיל. היא לבדה יכולה לומר להם שיש חשיבות קטנה למה שאדם עשוי לחשוב על מעשיהם, בעוד ‘השופט הכול רואה’ של העולם מאשר את מעשיהם”¹⁰.

במילים אחרות, היגיון בלבד אינו השיקול היחיד שסמית’ נשען עליו. “הרטוריקה של סמית’ משלבת ביחד אלמנטים של היגיון ואמונה, פילוסופיה ודת”, מסביר ד”ר דניס. “ולתוך העולם הזה הוא יצק את הצעותיו הכלכליות”.

תמונה: Shutterstock

היד הנעלמה

מתוך תפיסת העולם הזו, “היד הנעלמה” מתפרשת באופן שונה לחלוטין מכפי שפירשו אותה כלכלנים מודרניים. למעשה בקרב היסטוריונים עכשוויים שחקרו את סמית’ שתי וערב, קיימת הסכמה כי ליד הנעלמה יש קשר שמימי, דתי אפילו, רק שאין להם קונצנזוס לגבי מהותו המדויקת של הקשר.

ההיסטוריון אלכסנדר ל. מקפי (Macfie) שערך במשותף את מהדורת יובל ה-200 של עבודותיו של סמית’ (גרסת גלזגו), כתב בספרו כי “היד הנעלמה היא רק שם אחד משמות רבים שניתנו לבורא” בספרו של סמית’¹¹. היסטוריונית עכשווית נוספת שחקרה את סמית’, גלוריה ויונזה (Vivenza), הגיעה למסקנה לאחר שניתחה את היד הנעלמה כי “כמעט בלתי נמנע לתת לה פירוש טלאולוגי (הסבר תופעות לאור המטרה שהן משרתות ולאו דווקא לאור סיבותיהן, א”ל) אם לא תיאולוגי”¹².

סמית’ משתמש בביטוי “היד הנעלמה” בשלושה מקומות שונים: בקובץ מאמריו על פילוסופיה, בהם הוא מדבר על “היד הנעלמה של יוּפִּיטֶר” כדי להעביר ביקורת על מעשי בני האדם (לא נעסוק בכך); ובשני ספריו – “התיאוריה של הרגש המוסרי” ו”עושר העמים”.

ההוצאות הראשונות לספריו של סמית’: עושר העמים והתיאוריה של הרגש המוסרי

ב”תיאוריה של הרגש המוסרי” כותב סמית’ כך¹³: “העשירים… מובלים על ידי יד נעלמה כדי ליצור כמעט את אותה תפוצה [של דברים] הכרחיים לחיים, [תפוצה] שהייתה נעשית, אם כדור הארץ היה מחולק לחלקים שווים בין כל דייריו, ולכן מבלי להתכוון, מבלי לדעת, [הם] מקדמים את האינטרסים של החברה, ומספקים אמצעים להכפלתם של המינים”.

בשורה נוספת סמית’ מבהיר את עניין החלוקה של כדור הארץ לחלקים שווים בין כל דייריו: “כשההשגחה האלוהית חילקה את כדור הארץ בין כמה אדונים אדירים מעטים, היא לא שכחה וגם לא נטשה את אלה שנראה היה שהוזנחו בחלוקה. אלה האחרונים נהנים גם הם מחלקם מכל מה שהיא מייצרת”.

בניגוד לכך, בספר “עושר העמים” כותב סמית’ על היד הנעלמה מבלי להזכיר רעיון שמימי כלשהו¹⁴: “כל פרט עמֵל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו”.

ייתכן שמכיוון שסמית’ לא הזכיר כאן עיקרון שמימי, והספר “עושר העמים” נחשב בעיני כלכלנים כיצירה האמפירית והסופית אליה הגיע, קל היה עבורם לטעון כי ליד הנעלמה אין קשר ליד האלוהים.

ג’ורג’ סטיגלר, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 1982, הוא אחד מהם. במאמר שפרסם ב-1976 הוא כתב¹⁵ כי “היד הנעלמה” – שהיא מבחינתו “היהלום שבכתר” בספרו של סמית’ – מבטאת ניתוח מערכתי שביצע הפילוסוף לגבי אופן הפעולה של אינדיבידואלים השואפים להשיג אינטרס אישי תחת תנאי תחרות. לתפיסתו מדובר בעיקרון ארצי ותו לו.

“הטענה הזו מתעלמת מהעובדה שהחומרים בספר מושתתים על תפיסת עולם שלפיה קיים סדר שגובש מראש על ידי כוחות גבוהים יותר”, טוען מנגד ד”ר דניס. “צריך כבר להיות ברור כעת שצירוף הלשון ‘יד נעלמה’ הוא רק ביטוי נוסף של הפילוסופיה הדאיסטית (הדוגלת ברעיון האלוהות, א”ל) של סמית’… מכונת היקום מנוהלת על ידי אל המחליט על הקצאת האושר. רגשותינו והמניעים שלנו נקבעו מראש על ידו כדי להוביל אותנו להתנהג באופן התואם לתוכנית האלוהית… אבל כמובן, איננו יכולים לראות הכול: ידיו בלתי נראות, נעלמות”.

טענה נוספת שרווחת כיום היא כי “היד הנעלמה” היא מטאפורה או דימוי לתחרות. זוהי “יד התחרות”. “כמובן, יש בכך מן האמת. כל טיעונו של סמית’ הוא שחוכמתו של אלוהים מתבטאת בתהליכים ספונטניים, כמו תחרות”, מסביר ד”ר דניס. “אבל תחרות בפני עצמה אינה ממצה את רעיון היד הנעלמה, אלא כפופה לו”.

האם התערבות אלוהית מנוגדת לתהליכים הספונטניים שעליהם דיבר סמית’, כמו כוחות השוק של היצע וביקוש? אצל סמית’, מסביר ד”ר דניס, אין פה ניגוד. “אלוהים, אצל סמית’, לא מתערב ישירות, מיידית, בענייני בני האדם. האושר האנושי הוא תוצאה דיסטלית (מרוחקת) ולא פרוקסימלית (הקרובה ביותר) של רצון האל”, הוא כותב. ובמלים פשוטות: תחרות, כמו גם היצע וביקוש, הם התגשמות בלתי ישירה של רצון האל. תחרות יכולה לשמש בתור מכניזם מאזן, לפי סמית’, רק מכיוון שמה שיש לאזן יֻשַּׁב על ידי ישות עליונה המנהלת את היקום.

1.  Calvinist Westminster Confession
2. מתוך הספר Account of the life and writings of Adam Smith, Dugald Stewart, 1795
3. God and the Market: Adam Smith’s Invisible Hand, 2011
4. Smith, A. (1975). The theory of moral sentiments. (D. D. Raphael &A. L. Macfie, Eds.). Oxford
5. Andy Denis
6. תרגום מאנגלית מתוך הספר “התיאוריה של הרגש המוסרי”, Section 2, Chapter 3
7. התיאוריה של הרגש המוסרי: TMS IV.1.8–10
8. TMS VI.iii.30
9. TMS VI.ii.3.3
10. TMS III.2.12
11. Macfie, The Individual in Society, 1967
12. Vivenza, The agent, the actor, and the spectator, 2005
13. TMS IV.1.10
14. WN IV.ii.9
15. Journal of Political Economy, “The successes and failures of professor Smith”, 1976.