איך יודעים שאלוהים קיים

תמונה: Shutterstock

שני חוקרים יצאו לטייל בג’ונגל והגיעו לקרחת יער. שם הם הבחינו בגינה שצומחים בה פרחים ועשבים רבים. חוקר אחד אמר לשני: “אין לי שום ספק שגנן טיפל בגינה הזאת”. השני לא הסכים עם ההבחנה ואמר: “אין שום גנן. הפרחים והעשבים גדלו כך באופן טבעי”. כדי ליישב את המחלוקת, החליטו שני החוקרים להקים אוהלים ולתצפת על קרחת היער. הם חיכו וצפו, צפו וחיכו, במטרה לראות אם הגנן יגיע.

אך הגנן לא נראה בשום מקום. “אולי הוא גנן בלתי נראה”, הציע החוקר הראשון. אז הם הקימו גדר תיל וגדר חשמלית, וסיירו עם כלבים שיריחו ויגעו בדמות הבלתי נראית. אולם שום צעקות חשמול לא נשמעו, אף תנועת חוט לא זוהתה והכלבים לא ייללו. עם זאת, המאמין היה משוכנע: “יש גנן. הוא רק בלתי נראה, בלתי מוחשי, בלתי מורגש, כזה שעומד בפני זעזועים חשמליים. אין לו ניחוח והוא אינו משמיע צליל. זה גנן שבא בסתר לדאוג לגן שהוא אוהב”.

“הבנתי”, אמר חברו, “אז מה נותר מהטענה המקורית שלך?” שאל. “האם גנן בלתי נראה, בלתי מוחשי וחמקמק הוא גנן השונה מגנן דמיוני או אפילו מגנן שלא קיים בכלל?”

המעשייה הזאת, הנקראת “המשל על הגנן הבלתי נראה”, נהגתה במקור על ידי הפילוסוף הבריטי ג’ון ויסדום (1993-1904). היא אומצה אחר כך על ידי הפילוסוף האנגלי אנתוני פלו (2010-1923) שהשתמש בה בדיונים אקדמאיים כמטאפורה הממחישה את הדיון הנצחי על קיומו של אלוהים. המאמינים יגידו שעל אף שהוא אינו נראה על פני השטח – אלוהים קיים, והספקנים יחפשו הוכחות.

הפילוסופיה (“אהבת החוכמה” ביוונית) עסקה בשאלת האלוהי משחר קיומה. לאילו מסקנות מרחיקות לכת היא הגיעה? והאם יש דרך להוכיח באמצעות טענות לוגיות את קיומה של ישות אלוהית?

הדבר הגבוה ביותר

את תחילתו של הדיון הפילוסופי באשר לקיום האל אפשר למקם במאה ה-11 אצל הפילוסופים המערביים שעל אף שהיו אנשים מאמינים, החליטו שהם צריכים למצוא הוכחה לקיומו של אלוהים. הפילוסוף והתאולוג האיטלקי אנסלם מקנטרברי מהמאה ה-11 טען שאפשר להוכיח את קיום האלוהים. בספרו “פרוסלוגיון” הוא מצטט מספר תהילים את המשפט הבא: “אמר נָבָל בליבו אין אלוהים”, ואז הוא כותב: “ואולם איך יכול הנָבָל לאמור בליבו מה שאינו יכול להעלותו על הדעת; או איך אין הוא יכול להעלות על הדעת מה שאמר בליבו, שעה ש’לאמור בלב’ ו’להעלות על הדעת’ היינו הך הם?”. כלומר, בין אם מאמינים שיש אלוהים ובין אם לא, לטענת אנסלם, יש לנו יכולת לדמיין את אלוהים מעצם חשיבתנו עליו. ואם זה כך, טוען אנסלם, אלוהים הוא בהגדרתו הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לדמיין.

האם יש ישות המכוונת את כל הדברים שבטבע למטרתם | תמונה: Shutterstock

בשלב הבא אנסלם משתמש בשרשרת טיעונים כדי להוכיח שאלוהים קיים: 1. אלוהים הוא הדבר הנפלא והגדול ביותר שאנחנו יכולים לחשוב עליו. 2. דברים יכולים להתקיים רק בדמיוננו או שהם יכולים להתקיים הן בדמיון והן במציאות. 3. דברים המתקיימים במציאות הם תמיד טובים יותר מאלו המתקיימים בדמיוננו. 4. אם אלוהים מתקיים רק בדמיוננו הוא לא יהיה הדבר הנפלא והגדול ביותר שאפשר לחשוב עליו, בגלל שאלוהים במציאות יהיה טוב יותר. 5. לכן – אלוהים קיים (במציאות).

אך נזיר שקראו לו גואנילו, בן זמנו של אנסלם, לא היה מרוצה מהטיעון של חברו. הוא טען שההיגיון של אנסלם יכול להתאים כמעט לכל דבר אחר. הוא משתמש בדוגמה הבאה כדי להמחיש זאת: בואו נדמיין את האי המושלם ביותר שאפשר לדמיין, אומר גואנילו. האי הזה, הוא טוען, חייב להתקיים גם במציאות, כי אחרת הוא לא יהיה האי המושלם ביותר (האי הוא מושלם ביותר כשהוא מתקיים גם במציאות ולא רק במחשבה). ברגע הזה, אם נדמיין אי עוד יותר מושלם, אבל שלא קיים במציאות, הוא לא יוכל להיקרא האי המושלם ביותר.

גואנילו למעשה טוען שהעובדה שאנחנו יכולים לחשוב על מקום כזה, לא הופכת אותו בהכרח לקיים. נצטרך הוכחה אחרת לקיומו. ההתנגדות לאנסלם קשורה בהנחה המשתמעת שלו שאם אפשר להגדיר משהו הוא בהחלט גם יכול להתקיים.

תומאס אקווינס | ציור: קרלו קריוולי (1435-1495)

אבל הטיעון של אנסלם לא תוכנן לעסוק ב”דברים אחרים” מלבד אלוהים. אנסלם מסביר, כתגובה לביקורת, שזה לא לגיטימי להשוות את אלוהים עם דבר כמו אי. לא ניתן להשוות אובייקטים בני חלוף ל”ישויות הכרחיות” כפי שהוא קורא להן. אנסלם משיב לביקורת של גואנילו ואומר שהטיעון עובד רק כשמדובר ב”ישויות הכרחיות”, וכזאת יש רק אחת – והיא אלוהים.

הפילוסוף האמריקני אלווין פלנטינגה (1932) מוסיף התנגדות נוספת לטענותיו של גואנילו וטוען שתמיד אפשר להוסיף לאי עוד עץ דקל, עוד מפל או כל פרט אחר, ועל כן, הוא לא יכול להיות מושלם, ואין גבול למה שאתה יכול לעשות כדי להפוך את האי לטוב וליפה יותר. אבל באשר לאלוהים – “ישות הכרחית” – אי אפשר להוסיף לה דבר. אתה תמיד יכול לדמיין אי גדול יותר, אבל לא להוסיף אלמנטים לאלוהים.

אולם גם בהתנגדויות האלו ישנה הסתייגות. מי קבע שאלוהים זאת “ישות הכרחית”? אנסלם מניח ש”ישות הכרחית” ככינוי לאלוהים זה דבר מובן מאליו בניסיונו להוכיח את קיומה, אך בעודו עושה כך הוא משתמש בהגדרה (“ישות הכרחית”) שגם אותה צריך להוכיח. אבל הוא לא מוכיח אותה.

מאות שנים לאחר מכן, הפילוסוף עמנואל קאנט (1804-1724) יצא גם הוא נגד הטיעון של אנסלם בטענה שאי אפשר לדעת בוודאות אם משהו יכול להתקיים. לדוגמה, טען קאנט, למשולש, אם הוא מתקיים – יש בהכרח שלושה צדדים, אבל יכול להיות שלא מתקיים שום משולש כיוון שרעיון הקיום לא קשור לדרך שבה אנחנו מגדירים את המשולש. אם אלוהים קיים, אומר קאנט, הוא באמת יהיה הדבר הכי גדול וטוב שאנחנו יכולים לדמיין, אבל זה לא אומר שהוא באמת קיים.

ארבע הדרכים

התאולוג והפילוסוף האיטלקי תומאס אקווינס (1274-1225) שחי כ-150 שנה אחרי אנסלם, האמין גם הוא באלוהים, אך חשב שהטיעון של אנסלם לא משכנע מספיק והציע חמש דרכים, חמש הוכחות, לקיומו של אלוהים. אקווינס לא התכוון שחמש הדרכים יהיו הדגמה של אל נוצרי ייחודי ויחיד. למעשה, הוא התריע מפני ניסיונות להוכיח, למשל, כי אלוהים הוא שילוש (שלוש פנים לאל אחד, כפי שאומרים הנוצרים).

ארבעת הטיעונים הראשונים שלו ידועים כ”טיעונים הקוסמולוגיים”, והם עוסקים בהיבטים מדעיים הקשורים בעולם הפיזי. מטרתם הייתה לאסוף עובדות אודות היקום.

הטיעון הראשון הוא של “התנועה” או “השינוי” – בתנועה אקווינס מתכוון לשלושה סוגים של שינויים שניסח אריסטו: השינוי במיקום (לנוע לאורך החדר); השינוי במצב צבירה או איכות של משהו (לדוגמה, התחממות); ושינוי בכמות (לדוגמה, השמנה).

המתמטיקאי והפילוסוף בלז פסקל. “עדיף להאמין באלוהים” | תמונה:Public Domain

אקווינס טען שכל דבר המשתנה באחת מהדרכים האלו, משתנה בגלל משהו שגרם לשינוי. הדבר שגרם לשינוי יכול בעצמו להשתנות בעקבות זאת ויכול שלא. אקווינס חשב שהייתה חייבת להיות התחלה להשתלשלות השינויים של הדברים. אקווינס רצה להגיע לגורם ההתחלתי הזה והבין שזה שהתחיל את הכול הוא לבטח גורם שאינו נמצא בתנועה, משהו שאינו זז ושמניע את הכול – והגורם הזה הוא אלוהים.

הטיעון השני של אקווינס הוא סיבתיות. בעוד שהטיעון הראשון מתמקד בשינויים לא תמיד צפויים, הטיעון השני מתמקד בסדרה של סיבות המייצרות תוצאות. כל תוצאה נגרמת על ידי סיבה כיוון שדבר לא גורם לעצמו. המלחין הוא הסיבה להיווצרות הסונטה, האש היא הסיבה לחום של הקומקום. אם האש מחממת את הקומקום והקומקום מחמם את המים אז מתקיימת סדרה של סיבות ותוצאות. אקווינס טוען שלא יכולות להיות סיבות אין-סופיות. אם הולכים אחורה חייבת להיות סיבת התחלה, וסיבת ההתחלה שגרמה להכול – היא אלוהים.

הדרך השלישית של הפילוסוף היא “הארעי וההכרחי”. בפילוסופיה מפרידים בין ישות הכרחית לישות ארעית. אתה קיים, אבל יכולת שלא להתקיים והעולם היה ממשיך. אך אם כל הישויות היו ארעיות, ולא היו מתקיימות, אז העולם לא היה מתקיים. לכן, טוען אקווינס, חייבת להיות לפחות “ישות הכרחית” אחת. ישות שתמיד התקיימה, שתמיד תתקיים, ושלא יכולה שלא להתקיים – והיא אלוהים.

הטיעון הרביעי הוא “טיעון הרמות”. לערכים יש רמות מסוימות, למשל, יש מישהו שהוא סובלני יותר ומי שסובלני פחות, יש מישהו שהוא רע יותר ומי שרע פחות. כדי לקבוע את הרמות האלה, טוען אקווינס, יש למדוד אותן מול רמה אחת מושלמת. אלוהים הוא הדבר המושלם הזה.

הטיעון החמישי

הטיעון החמישי של אקווינס הוא למעשה הטיעון הטלאולוגי שקיים עוד מימי יוון העתיקה. הטיעון אומר שבגלל המורכבות של העולם ושל היקום שלנו, מישהו היה חייב לתכנן אותו. איך תוכנן הגוף האנושי? איך העולם שלנו מאפשר לנו לחיות ולגדול בו? אם העולם היה שונה מעט ממה שהוא, לא היינו יכולים להתקיים בו. עם יש כל כך הרבה סדר, לבטח יש גם מעצב.

המילה טלאולוגי מגיעה מהמילה היוונית “טלוס”, שמשמעותה “מטרה”. וזה העיקרון המנחה של הטיעון הטלאולוגי. לכל דבר יש מטרה. ואם למשהו יש מטרה, משמעות, הוא כנראה תוכנן כדי שתהיה לו המטרה הזאת.

אקווינס טוען שלכל דבר לא אינטליגנטי בעולמנו יש משמעות, מטרה שהוא ממלא. הפרח, בעזרת שמש ומים, צומח תמיד בצורה אנכית. הוא פועל לפי חוקי הטבע – תמיד יש לו את אותה מטרה, את אותו טלוס.

“אנו רואים כי דברים נעדרי אינטליגנציה, כמו עצמים שבטבע, פועלים למטרה מסוימת […] דבר שאין לו אינטליגנציה אינו יכול לחתור למטרה, אלא אם כן הוא מכוון על ידי ישות המחוננת בידיעה ובאינטליגנציה; כמו שהחץ נורה למטרתו על ידי הקשת”, כותב אקווינס בספרו “סומה תאולוג’יקה” (מהשנים 1274-1265).

ללא ישות אינטליגנטית שתירה בקשת, זאת רק מסגרת עץ וחוטים. “על כן, ישות אינטליגנטית כלשהי קיימת”, קובע אקווינס, “והיא המכוונת את כל הדברים שבטבע למטרתם – ישות זו מכונה על ידינו אל”.

מטוסים זורקים פצצות על הירושימה ב-1945. אם אלוהים קיים אז למה יש רוע? שאלו האתאיסטים | תמונה: Shutterstock

התיאוריה הטלאולוגית פותחה שנים אחר כך על ידי התאולוג והפילוסוף האנגלי ויליאם פיילי (1805-1743) שהולך לטייל יום אחד ומבחין בסלע קטן על האדמה. הוא תוהה, מאיפה הסלע הזה בא? ועונה לעצמו שלבטח הוא בא מהטבע ואולי היה מונח שם מאז ומעולם. אבל אז הוא מתקדם עוד כמה צעדים ורואה שעון על האדמה. הוא מרים את השעון ומבחין באיזו גאונות הוא עוצב, ומבין – האובייקט הזה נוצר עם מטרה – לקבוע מה הזמן. פיילי שוב שואל, מאיפה מגיע השעון הזה? אך הוא אינו מגיע לאותה מסקנה כמו עם האבן. המורכבות של השעון והמטרה הברורה שלו מעידים על כך שמישהו בעל תבונה יצר אותו. “היקום שלנו מורכב בהרבה הרבה יותר מהשעון הזה, אז למה שלא נחשוב שליקום הזה יש מעצב? מסביר צ’רלס ג’ורג’יו, מחבר הספר Does God exists? (2017).

“פיילי טוען שהיקום שלנו מכוון טוב כל כך, שחייבים היו לתכנן אותו. אם כוח הכבידה היה חזק מעט יותר, היקום שלנו לא יכול היה להתקיים. אם כדור הארץ היה קרוב יותר לשמש, בני אדם לא היו יכולים לשרוד”.

אחת הבעיות בטיעון הזה, מסביר ג’ורג’יו, היא ההשוואה בין שני רעיונות, שאחד מהם קשור לתהליך שאנחנו מכירים – תכנון והרכבת שעון שמאחוריו יש כמובן מעצב, לבין יצירה ותכנון היקום – תהליך שאנחנו לא מכירים ולא יכולים להניח שיש מאחוריו מעצב. כמו כן, ההשוואה בין בן אדם לאלוהים גם היא בעייתית. “הפילוסוף דיוויד יום אמר שמחשבות כאלו מובילות אותך לתיאוריות אנתרופומורפיות של אלוהים, כאילו נתנו לאלוהים איכויות אנושיות”, אומר ג’ורג’יו.

שאלת הרוע

אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני ההוכחה לקיומו של אלוהים, זאת שאלת הרוע. אם אלוהים קיים, אז למה יש כל כך הרבה רוע?

הכוונה ברוע היא לא רק לקיומם של אנשים כמו היטלר או רצח העם ברואנדה, אלא גם למגפות, מלחמות, אסונות טבע, מוות מוקדם, רעב וכו’. התאיסטים מאמינים שאלוהים שולט בכול, שהוא כל יודע, כל יכול וטוב. והאתאיסטים טוענים שזה יוצר ניגוד: אם רוע הוא בהגדרתו משהו רע, ואלוהים יודע עליו, אולי אפילו לפני שהוא קורה, אז הוא יכול למנוע אותו. ואם הוא באמת טוב אז הוא גם ירצה לעצור את זה. והוא לא עושה את זה.

בספרו “דיאלוגים על הדת הטבעית”, מגדיר הפילוסוף דיוויד יום את הבעיה בסדרה של שאלות: “אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך הוא אינו מסוגל? – אזי הוא חסר אונים. אם הוא מסוגל, אך הוא אינו רוצה? – אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה? – אז מאין בא הרוע?”

תאיסטים ניסו לאורך ההיסטוריה לספק הסבר מדוע שאלת הרוע לא פוסלת את קיומו של אלוהים. הדיון ההתחלתי בנושא עוסק בשאלה האם אלוהים הוא גם מקור הרוע או שיש שני כוחות בריאה של טוב ורע. הגישה הדואליסטית גורסת שאלוהים הוא טוב והוא עוסק בלהיטיב עם האדם, אבל שיש גם רע המגיע ממקור אחר.

מול הגישה הזו עומדת התפיסה שבה האל אחראי גם על הטוב וגם על הרע, ושהרוע קורה בגלל חטאיו של האדם. כאן נכנס הרעיון של “תורת הגמול” – האדם סובל כיוון שהוא משלם על מעשים שעשה בחייו הנוכחיים ובחיים הקודמים.

גישה שלישית אומרת שהאל הוא כולו טוב ושבני האדם לא יכולים להבין מדוע הדברים קורים, וגם להבחין בין טוב או רע. התחום האחרון הפך לנפוץ כל כך שקראו לו בשם: “תאודיציה”.

תחת התחום הזה יש מספר טיעונים היכולים להסביר את קיומו של הרוע: הראשון הוא רעיון “הבחירה החופשית” שפיתח לראשונה הפילוסוף והתאולוג הנוצרי אורליוס אוגוסטינוס (430-354). אוגוסטינוס דוחה את הרעיון שהרוע קיים בפני עצמו, וחשב עליו במונחים של התדרדרות מהטוב כתוצאה מהשימוש לרעה של האנושות בעיקרון הבחירה החופשית. התיאוריה אומרת שאלוהים יצר אותנו כיצורים חופשיים. ככאלה, יש לנו אפשרות לבחור אם לבצע מעשים רעים או לא. אוגוסטינוס האמין בקיומו של גיהינום פיזי כעונש על חטאים, אבל טען שאלו הבוחרים לקבל את הצלתו של ישוע ילכו לגן העדן. הטיעון אינו מסביר את הסבל שנגרם מאסונות טבע למשל.

טיעון נוסף המסביר את קיומו של הרוע בעולם, הוא שטוב לא יכול להתקיים בלי ההיפך שלו. בלי טוב לא נדע מהו רע, בלי קור לא נדע מה זה חום וכו’. הפילוסוף ג’ון היק, בן המאה ה-20, מאמץ את הטיעון הזה ומסביר שזה לא מקרה שאנחנו חיים בעולם שאינו מושלם כיוון שזאת הדרך של אלוהים לעזור לנו להשתפר ולהתחשל.

“היק טוען שעולם שבו אין כאב או סבל, יהיה מקום שבו אין החלטות מוסריות, ואין אפשרות לצמיחה ולהתפתחות מוסרית”, כותב צ’רלס ג’ורג’יו בספרו. היק מפרט זאת בספרוPhilosophy of Religion (1970). “בסיטואציה שבה אף אחד לא יכול לעולם לסבול מפציעה ולא חייב להרגיש כאב, לא תהיה הבחנה בין נכון ולא נכון. לא תהיה פעולה אסורה מבחינה מוסרית, כיוון ששום פעולה לא תסתיים בתוצאות מכאיבות. באופן דומה שום פעולה לא תהיה נכונה מוסרית, בניגוד לזאת שמוטעית”.

להאמין או לא להאמין

לאורך המאות האחרונות, השחיתות שהופיעה במוסדות הדת, כניסתה של המדעיות לחיינו וההכרזה המפורסמת של הפילוסוף פרידריך ניטשה ש”אלוהים מת”, דחקו הצידה את הדיון על קיומו של אלוהים. לעומת חברות העבר, החברה שלנו איבדה עוד ועוד את הקשר שלה עם האלוהי במחשבה שאין לה יותר צורך בו כדי להצמיח את הכלכלה, להוריד גשם או כדי שאנשים יחיו חיים ארוכים יותר.

למרות זאת, מבחינה אינדיבידואלית, לפי נתונים של מכון הסקרים Pew משנת 2010, 84 אחוז מאנשי העולם עדיין מגדירים את עצמם כמשתייכים לדת או לאמונה כלשהי. לפי מחקרים שערך המכון, המספרים רק יגדלו עד שנת 2050, בהתבסס על נתוני ילודה. נוסף לכך, מי מאתנו לא הרהר בנושא האלוהי באירועים משמעותיים בחיים כמו כשקרוב משפחה נפטר, כשנולד תינוק, או כשאנחנו חוששים לגורלו של העסק החדש שהקמנו?

המתמטיקאי בלז פסקל (1623-1662) דילג על הניסיון להוכיח אם אלוהים קיים או לא והתמקד בשכלול ההסתברות שבה אלוהים קיים. הוא הגיע למסקנה שהוא מניח כי קיים סיכוי חיובי (גדול מאפס) לכך שהאל קיים. לאחר מכן חשב על שני מקרים: שהאל קיים ושהאל לא קיים. במקרה שהאל קיים, אם האמנת בו – אתה תגיע לגן עדן, ואם לא תאמין בו תגיע לגיהינום. לעומת זאת, אם האל אינו קיים והאדם מאמין בקיומו, ההפסד מאמונת שווא הוא לדעת פסקל זניח. ואם הוא אינו מאמין אז הרווח גם הוא זניח. לכן, עדיף להאמין באלוהים. “אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו – אתה מפסיד”, הוא כתב.