צילום ממבנה האו”ם, דצמבר 1948 | תמונה:Stringer/AFP/Getty Images
בפברואר 1954 נאם הסנטור וויליאם ג’נר בפני הסנאט האמריקני וסיפר על איש צעיר שעבד במפעל לייצור עגלות לתינוקות בגרמניה בתקופת המשטר הנאצי. האיש חסך כסף כדי לקנות את אחת העגלות שהוא סייע לייצר במפעל, אבל מסיבה כלשהי, המשטר הנאצי סירב לאפשר לציבור לרכוש אותן.
מאוכזב, החליט האיש לאסוף בסוד את כל חלקי העגלה מהמחלקות השונות במפעל, ולהרכיב אחת בעצמו בבית. כשכל החלקים היו ברשותו, הוא ישב עם אשתו להרכיב את העגלה. אולם להפתעתם הגמורה, מה שהרכיבו לא נראה כמו עגלת תינוק, אלא כמו מקלע. “השבלונה… פוצלה לחלקים נפרדים, שכל אחד מהם נראה תמים ומוכר”, סיפר הסנטור. “המנהיגים לא התכוונו להרכיב את החלקים עד שלא יצטרכו מקלעים… הם תכננו את זה שנים מראש. הם ידעו שהם לא מייצרים עגלות לתינוקות”.
באופן דומה תוכננה “עגלת תינוק” אחרת, שתוארה בפני העובדים שבנו את חלקיה השונים במילים “שלום”, “ביטחון”, “אחווה עולמית” ו”שיתוף פעולה בין-לאומי”. אולם מטרתה הסופית הייתה שונה. ב-1945 הוצגה גרסתה הסופית לעולם. משלחות ממדינות מרחבי העולם הגיעו להשתתף בכינוס בסן פרנסיסקו שיציין את הקמתו של ארגון שייקרא “האומות המאוחדות”.
מזכ”ל האו”ם הראשון, טריגווה לי מנורווגיה. מעריץ מושבע של מהפכת אוקטובר שתמך בחזון הקומוניסטי הבין-לאומי | תמונה:STF/AFP/Getty Images
אחת ההיסטוריות המפורטות ביותר של האו”ם נכתבה על ידי הסופר אדוארד גריפין ב-1964. ספרו The Fearful Master חושף כי האו”ם היה מטרה ארוכת טווח של סטלין ושל התנועה הקומוניסטית הבין-לאומית (הקומינטרן). לפי גריפין, לקומינטרן הייתה תוכנית (מ-1928 ושוב מ-1936) שאפשר לסכם בארבע נקודות: 1. להטעות, לבלגן ולנטרל את כוחות הקפיטליזם מסביב לעולם; 2. לקבץ את כל מדינות העולם תחת מערכת כלכלית עולמית אחת; 3. לחלק את העולם לאזורים, כדי שאנשים יפסיקו להיות נאמנים ללאומיות שלהם, ויהיו נאמנים לאזור שלהם (כמו האיחוד האירופי) ואז לבסוף נאמנים לסמכות עולמית אחת (האו”ם); 4. להכריח את המדינות המפותחות להעביר כספי סיוע רבים למדינות לא מפותחות.
מדוע להעביר כספי סיוע למדינות לא מפותחות (מאפיין שהאו”ם מאמץ ולכן חשוב להזכיר אותו)? לנין התייחס לכך בקונגרס השביעי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית (1918)1: “ככל שמדינה מפגרת יותר… קשה לה יותר לעבור מיחסים קפיטליסטיים ישנים ליחסים סוציאליסטיים [חדשים]”. במילים אחרות, כאשר מדינה רוצה להרוס את המערכת המפגרת שלה, ולהיהפך למדינה סוציאליסטית, “מתווספות משימות חדשות וקשות, משימות ארגוניות… חשבונאות של שליטה על ארגונים גדולים, שינוי כל המנגנון הכלכלי של המדינה לכדי מכונה עצומה אחת”. לשם כך צריך סיוע כספי.
ב-1944, שנה לפני שנוסד האו”ם, אוירל בראודער, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של ארה”ב, כתב בספרו Victory and After כי “הקומוניסטים האמריקנים עבדו באופן נמרץ וללא לאות כדי להניח את היסודות לאו”ם”. מלאכת תכנון האו”ם אמנם הופקדה בידי צוות ממשרד האוצר וממחלקת המדינה האמריקנית, אולם במסמך שהתפרסם חמש שנים לאחר שהאו”ם נוסד שכותרתו: “Post-War Foreign “Policy Preparation, 1939-1945 מופיע נתון הקושר את הצוותים האלה לקומוניסטים האמריקנים. גריפין כותב בספרו כי המסמך שפרסמה מחלקת המדינה האמריקנית תיאר לפרטים את התהליך שהוביל להקמת האו”ם, ומנה 17 אנשי מפתח שסייעו בכך. רובם עבדו בתוך מחלקת המדינה ובמשרד האוצר.
מה שבמחלקת המדינה לא יכלו לדעת, זה שבשנים הבאות יחשוף בהדרגה האף-בי-איי ש-16 מ-17 האנשים ברשימה היו סוכנים סובייטים. אחד מהם, למשל, אלג’ר היס, ניהל את הוועידה בסן פרנסיסקו ב-1945, שבה נכתבה ונוסחה מגילת האומות המאוחדות. הוא היה אחראי על המשלחת האמריקנית ומילא גם את תפקיד “המזכיר הכללי” של הוועידה. באותם ימים כבר חשד האף-בי-איי בהיס והחל לעקוב אחריו ולהאזין לשיחותיו. ניתן לכתוב ספר שלם על השפעותיו של היס על האו”ם, אבל היס היה רק אדם אחד.
דמות נוספת ברשימה היא הארי דקסטר ווייט, עוזר מזכיר האוצר של ארה”ב (תפקיד המקביל לשר האוצר בישראל). ווייט שימש כאיש הקשר בין משרד האוצר למחלקת המדינה ובשלבים מסוימים שר האוצר אף הנחה להעביר לווייט את האחריות על כל ענייני הכספים הקשורים במדיניות החוץ של ארה”ב. מתברר שווייט פעל בהנחיית הסובייטים. הוא היה קומוניסט שניהל את ההתקשרויות בקרב קבוצות ריגול שונות שפעלו בוושינגטון.
אלה רק שני אנשים מתוך רשימה ארוכה של קומוניסטים שתכננו את “עגלת התינוק” שנקראת האו”ם. ב-1953, קולונל יאן בורקה, שהיה קצין מודיעין בצבא צ’כוסלובקיה, סיפר בפני ועדה בסנאט האמריקני שחקרה פעילויות של זרים, על הרצאה שהעביר גנרל סובייטי בשם פנטליי בונדרנקו בפני סטודנטים באקדמיה צבאית במוסקבה. הגנרל אמר לחיילים לעתיד כי “ממבנה האו”ם, אנחנו צריכים לשכנע את ילידי הקולוניות והקולוניות למחצה, לשחרר את עצמם ולהפיץ את התיאוריה הקומוניסטית בכל העולם. אנחנו מכירים בכך שלאו”ם אין שום סמכות על בריה”מ, אבל האו”ם משמש כדי להסיט את הקפיטליסטים ואת מחרחרי המלחמות בעולם המערבי”2.
מאז שהוקם, רבים מתפקידי המפתח באו”ם נשלטו על ידי קומוניסטים או סוציאליסטים-מרקסיסטים. גריפין כותב כי בעשרים השנים הראשונות, למשל, תפקיד תת המזכיר הכללי של האו”ם לנושאי פוליטיקה וביטחון, שתפקידו לייעץ ולסייע למזכ”ל האו”ם, תמיד ניתן לפקידים מבריה”מ. לתפקיד אחר, מזכ”ל האו”ם, הייתה אמורה להתמנות דמות ניטרלית. לכן המזכ”ל הראשון של האו”ם היה טריגווה לי מנורווגיה. אבל טריגווה לי, מתברר, היה סוציאליסט, מעריץ מושבע של מהפכת אוקטובר ברוסיה, שתמך בחזון הקומוניסטי הבין-לאומי.
אחרי שלי התפטר, מונה הדיפלומט השוודי דאג המרשלד, סוציאליסט נוסף שתמך בגלוי ברעיון הקומוניזם העולמי. המרשלד אף סירב לתמוך בהחלטה המגנה את פלישתה של סין הקומוניסטית לטיבט. אחרי שנהרג בהתרסקות מטוס, מונה לתפקיד או תאנט (U Thant) ממיאנמר. תאנט היה מרקסיסט ולניניסט, כפי שניתן ללמוד מכתבה בסוכנות הידיעות איי.פי מאפריל 1970: “מזכ”ל האו”ם או תאנט שיבח את לנין, מייסד בריה”מ, כמנהיג פוליטי שהאידיאלים שלו השתקפו באמנת האו”ם”. תאנט מצוטט באומרו כי “רעיונותיו של לנין, של שלום ודו-קיום בשלום בין מדינות, זכו להכרה בין-לאומית רחבה, והם עולים בקנה אחד עם מטרות אמנת האו”ם”.
בשנות ה-60, כ-15 שנה לאחר שהוקם, השפעתו של האו”ם על ארה”ב החלה להניב פרי, ומטרתה הסופית של “העגלה” כמעט הושלמה, כשפקידים מתוך הממשל האמריקני הציעו לפרק את ארה”ב מנשקה ולהקים במקום את צבא האו”ם. בספטמבר 1961 הקונגרס האמריקני יצר סוכנות חדשה שאמונה על פירוק שליו של ארה”ב מנשקה. כלומר, העברת השליטה על ארסנל הנשק הגרעיני לידי האו”ם, והגבלת צבא ארה”ב תוך יצירת צבא או”ם בין-לאומי חזק (מחלקת המדינה נתנה לכך ביטוי במסמך 7277 שפרסמה). המטרה הייתה להשלים את התוכנית עד 1972. במשך שמונה שנים נערכו שיחות בין ארה”ב לרוסיה לפירוק מנשק, שהובילו, אגב, להסכמי סאל”ט שהגבילו את מירוץ החימוש בין ארה”ב לבריה”מ. למרבה המזל, הרעיון הקומוניסטי המקורי – להפוך את האו”ם לכוח החזק בעולם – לא צלח.
בשנים שחלפו המשיך האו”ם להישלט על ידי מנהיגים שנמצאו על “הספקטרום הקומוניסטי”. כלומר, מנהיגים שאין להם קשר מרקסיסטי מובהק, אבל עדיין מושפעים ממנו בדרגות כאלה ואחרות ומאמינים בגלובליזם, בהחלשת רעיון הריבונות הלאומית של מדינות ובחיזוק כוחו של האו”ם ככוח עולמי גלובלי. הבולט שבהם הוא מזכ”ל האו”ם הנוכחי אנטוניו גוטרש, פוליטיקאי פורטוגלי שכיהן כראש ממשלת פורטוגל וכנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי – כיסוי לברית של מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות ברחבי העולם, בהן מפלגות קומוניסטיות ותיקות מתקופת המלחמה הקרה שעברו מיתגו מחודש של שמן.
בתווך עושה האו”ם גם דברים שנראים חיוביים, כמו שליחה של כוחות “שמירת שלום” לאזורים רוויי קונפליקטים, תיווך הסכמי שלום, ניקוי מוקשים מאזורי מלחמה, שליחת רופאים וסיוע במזון לאזורי רעב באפריקה והגדרה של טריטוריות ימיות. מנגד, במועצת זכויות האדם של האו”ם מככבות מדינות לא חופשיות. עד לפני עשור היה זה הרוצח מועמר קדאפי, שניסה לומר לנו, הדמוקרטיות, איך להפוך את העולם למקום טוב יותר. מאז הקמת הוועדה ב-2006 כמחצית מהודעות הגינוי שהוציאה התמקדו בישראל. אולי זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שבשנות ה-70 בחר האו”ם להציב בראשו את קורט ולדהיים האוסטרי – קצין לשעבר ביחידות הוורמאכט שביצעו פשעי מלחמה. זאת למרות שב-1948 שמו עלה באו”ם בתור אדם שצריך לחקור על תפקידו בשורות הנאצים.
- https://www.marxists.org/archive/lenin/works/1918/7thcong/01.htm
- Testimony of Jan Bukar before the House Committee on Un-American Activities (May 13, 1953), committee report entitled SovietSchedule for War–1955, p. 15