תמונה: Shutterstock
לשכות “הבונים החופשיים” היו נפוצות מאוד במערב אירופה במאה ה-18. תחת שם הגג של “אגודות סתרים”, נערכו מפגשים חברתיים שבהם שוחחו על עניינים שברומו של עולם ודנו ללא חשש ברעיונות חדשים, לעתים אף מהפכניים. “עידן הנאורות” היה באותה תקופה בשיאו והיו שפע של רעיונות לדון בהם. ז’אן ז’ק רוסו, למשל, הציע באותה תקופה מודלים לחברה אזרחית שאינה כפופה למוסדות המונרכיה והדת. וולטר ביקר בחריפות את ההגמוניה הדתית ועמנואל קאנט קרא לציבור לרכוש ידע כדי שיוכל להשתמש בשכלו ללא תלות בזולת, וכך יוכל להשתחרר מכבליו.
במקור, לשכות הבונים החופשיים נוסדו באנגליה של ימי הביניים כאיגוד של בעלי מקצוע מתחומי הבניה, בדומה לאדריכלים ולמהנדסים של ימינו, במטרה להעמיק את הידע המקצועי שלהם. מעבר לעיסוק המקצועי הם ככל הנראה עסקו גם בנושאים הקשורים לעולם הנסתר, ודנו בקשר בין ארכיטקטורה לסודות השמים, לדוגמה, בסודות הצפונים במבנה בית המקדש הראשון שבנה שלמה (ניוטון עצמו דן בכך בכתביו).
במהלך המאות התפשטו הלשכות האלו מאנגליה לצרפת ולמדינות נוספות ביבשת אירופה, ונפתחו לכלל בעלי המקצועות. כך הן משכו אליהן אנשים מובילים מתחומים רבים, כמו מנהיגים, פילוסופים, מדענים, אמנים ועוד. לאורך השנים הלשכות פיתחו קודים חברתיים, שמו דגש על ההתנהגות המוסרית של חבריהן ואף נדרשו להיות מעורבות בפעולות צדקה. אך במאה ה-18 התחולל בהן שינוי נוסף כאשר החלו לדון בתוכן בענייני דת ופוליטיקה.
יצירה המציגה את רשימת לשכות הבונים החופשיים בלונדון ובסביבותיה מהמאה ה-18 | תמונה: Hulton Archive/Getty Images
פרופ’ ג’ון רוביסון, פיזיקאי ומתמטיקאי סקוטי בן המאה ה-18, היה שנים רבות חבר בבונים החופשיים. בספר שפרסם ב-1797 (Proofs of a Conspiracy)1 הוא מצר על השינויים הדרמטיים שהתחוללו בלשכות הבונים החופשיים מאז שעברו מאנגליה לצרפת ולמדינות נוספות באירופה: “בניגוד לכלל הקבוע לפיו אין לדון בלשכה בכל נושא הנוגע לדת או לממשל, מדינות אחרות הלכו בעקבות צרפת והלשכות שבהן הפכו למקום מפגש לחידושים בתחומי הפוליטיקה והדת. ראיתי שבארצות רבות, תחת המעטה של לשכת בונים חופשיים, הופצו דעות פוליטיות ודתיות שלא היו מופצות בציבור מבלי שהדובר יסכן בכך את חייו”.
השינויים האלה קשורים גם באיש מיוחד בשם אדם וייסהאופט (Adam Weishaupt) ונאמניו, שהפיצו בכמה לשכות מרכזיות באירופה את מסדר “האילומינטי”. בספרה “אגודות סתרים והמהפכה הצרפתית” (1911), הסופרת וההיסטוריונית הבריטית אונה בירץ’ (Birch), שהתפרסמה מאוחר יותר בשם אונה פופ-הנסי, מקשרת את פעילותן של “מסדרי האילומינטי” לאירועי המהפכה הצרפתית.
הספר, שעבר עריכה מחדש2 ב-2005 ונקרא Secret Societies, סוקר כיצד למסדרי האילומינטי הייתה השפעה ישירה ועקיפה על המוטיבציה של ההמונים לפעול בזמנים קריטיים שעברו על צרפת, זאת בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב היסטוריונים המתעלמים מהשפעתם. “כמעט כל ההיסטוריונים התעלמו מהשפעותיהן של אגודות הסתרים האוטופיסטיות שפרחו לפני פרוץ המהפכה, או שהם הסכימו שלא הייתה לאגודות האלו השפעה, ישירה או עקיפה על השתלשלות האירועים החתרניים”, כותבת בירץ’ בספרה.
באיזה אופן השפיעו אגודות הסתרים על אירועי המהפכה הצרפתית ועל השינויים שחלו בחברה המערבית לאחר מכן?
מזימה בבוואריה
היו אלה שנות ה-70 של המאה ה-18. פרופ’ אדם וייסהאופט (1830-1748) הרצה על תאולוגיה ומשפט באוניברסיטת אינגולשטאדט שבנסיכות בוואריה, דרום גרמניה של ימינו. וייסהאופט, שהתחנך בילדותו בבית ספר ישועי, השלים לימודי דוקטורט כבר בגיל 20, וארבע שנים מאוחר יותר כבר היה לפרופסור. לאורך השנים הוא התרחק מהעולם הישועי, והתעניין מאוד ברעיונות החדשניים שהביא עמו עידן הנאורות – תנועה אינטלקטואלית שעסקה בביסוס מודלים מהפכניים של מוסר וחברה שיוכלו להחליף את המודל המלוכני ואת הדת.
אדם וויסהופט, מייסד האילומינטי של בוואריה
בירץ’ מסבירה בספרה כי מקובל לטעון שווייסהאופט שאף לעזור לתלמידיו לעבור תהליך רוחני כדי להשתחרר מאחיזתם בממשל ובדת. הרעיון היה שלאורך התהליך התלמידים ישתחררו מהאמונות הטפלות שמגבילות וכובלות אותם, כדי להפחית את ההשפעות החיצוניות עליהם. אך רבים טוענים ששאיפותיו של וייסהאופט היו גדולות יותר; שהוא רצה לפעול בקנה מידה רחב יותר, של החברה בכללותה, ולעזור לציבור כולו לעבור תהליך חשיבתי שיוביל בהמשך למהפכה חברתית ופוליטית. לא רק כזו שתוביל לנפילת המלוכה. “השאיפה שלו הייתה לממש את התיאוריות של רוסו. הוא חלם על היום בו ביטול הרכוש הפרטי והלאומיות יהפכו לעובדה מוגמרת”, כותבת בירץ’.
ההיכרות של וייסהאופט עם שיטות העבודה הישועיות ועם המסדר ההיררכי שלהן, הובילו אותו לחשוב על הפוטנציאל הטמון ב”אגודות הסתרים”, שהיו באותה תקופה מפוזרות בכל אירופה, בהפצת בשורתו ובהוצאה לפועל של אותו “תהליך רוחני קולקטיבי” מהפכני. “וייסהאופט פיתח תוכנית שנועדה לאמץ, ובסופו של דבר גם לספוג לתוכה את כל הלשכות [של אגודות הסתרים]”, מסבירה בירץ’ בספרה.
ב-1 במאי 1776 ייסד וייסהאופט את “מסדר האילומינטי של בוואריה”, כשאת השם הוא לוקח מהמונח הלטיני “Illuminati”, שמשמעותו “מואר”. במסדר, שהיה היררכי מטבעו, הוגדרו לאורך הזמן מספר דרגות שונות. היו את שלבי “ההכנה” (Preparations) והיו את רמות “המסתורין” (Mysteries). כל אחת מהדרגות חולקה למספר דרגות משנה, וכל דרגה קבעה את רמת סיווג המידע שאליה נחשף כל תלמיד. כך, מסבירה בירץ’, המצטרפים החדשים שהשתייכו לשלב “ההכנה”, יכלו לדעת רק שהם תומכים בתנועה אורתודוקסית שתומכת בממסד הדתי והפוליטי הקיים, ושהם מגיעים למפגשים חברתיים אינטלקטואלים תמימים.
טקס בלשכת בונים חופשיים בציור מ-1900 | תמונה:Hulton Archive/Getty Images
לטענתה של בירץ’, לדרגות הנמוכות היו שני תפקידים חשובים מבחינתו של וייסהאופט: מצד אחד הן עזרו להסתיר את הרעיונות האמיתיים שקידמה הקבוצה, בדרגות הגבוהות שלה. דבר שאפשר לדמויות מפתח בחברה להשתלב בקבוצה, בהם מנהיגים כמו קרל אוגוסט, הדוכס הגדול של סקסוניה-ויימאר-אייזנך שבאזור מרכז גרמניה של ימינו. מצד שני, כל אותם מתלמדים חדשים ברמות הנמוכות עמדו תחת בחינה דקדקנית וממושכת, והנחושים והנלהבים בהם נבחרו להתקדם לדרגות הגבוהות, כשהם נחשפים בהדרגה לסודות האמיתיים של המסדר – ליעדים הפוליטיים המהפכניים שלו.
בירץ’ מתארת בספרה את טקס החניכה שעובר המועמד לדרגת “כומר”, הדרגה הנמוכה ביותר מבין דרגות “המסתורין”. בתחילת הטקס המועמד מחויב לספק וידוי מפורט על כל המעשים שעשה לאורך חייו. מידע עשיר כזה, מסבירה בירץ’, עזר למסדר להעמיק את השליטה שלו באנשיו. לאחר ש”הכמרים” החדשים חשפו בפני סגל המסדר את סודותיהם הגנוזים ביותר, היה להם קשה מאוד לבגוד בו.
גם פרופ’ רוביסון, שכאמור היה חבר ב”בונים החופשיים”, מתייחס לווידוים האלה בספרו מ-1798 וטוען שהם התקיימו בהרחבה, הרבה מעבר לטקס החניכה. הוא מביא כדוגמה מכתב שכתב וייסהאופט לאחד מבכירי המסדר ב-1778, ממנו ניתן להבין שחברי המסדר נדרשו לחשוף את כל מחשבותיהם הנסתרות ביותר, את נטיות ליבם ותשוקותיהם במטרה לבדוק את התקדמותם “בתהליך הרוחני”.
אבל לא רק על עצמם הם נדרשו לדווח, אלא גם על שכניהם ואף על חבריהם למסדר. “כל אחד יידרש לרגל אחרי כל מי שסביבו, שום דבר לא יחמוק מעינינו”, מצטט פרופ’ רוביסון את וייסהאופט מאותו מכתב. לרשת הריגול הענפה שנבנתה, היה תפקיד חשוב בשנים הבאות, בתקופה שקדמה לפרוץ המהפכה.
צבא חמוש
כמה ממכתביו של וייסהאופט נפלו ב-1784 לידי הרשויות הבוואריות ונתפסו כהסתה. הכתבים המוחרמים, שתיעוד שלהם קיים בספר בגרמנית3 הם כיום מקור המידע המרכזי והאמין ביותר שיש אודות התנועה. במהרה, שליט בוואריה, הנסיך הבוחר קרל תיאודור, הוציא את התנועה אל מחוץ לחוק, ווייסהאופט פוטר מעבודתו באוניברסיטה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בשלב זה היו לווייסהאופט המוני חסידים שרבים מהם הסתובבו ברחבי היבשת והפיצו, פעמים רבות, באמצעות לשכות “הבונים החופשיים” את משנתו.
הרוזן סן ז’רמן – אלכימאי, מוסיקאי וחבר מוביל במסדר האילומינטי | תמונה: Hulton Archive/Getty Images
אחד מחסידיו המסתוריים, ויתכן שגם המשפיע ביותר מביניהם, היה הרוזן סן ז’רמן (1784-1712), ממציא, אלכימאי ומוסיקאי, שעד היום דמותו אפופה במסתורין. בירץ’ כותבת בספרה כיצד לאורך שנים היה מגיח לפרקים במקומות שונים באירופה, מתגלה כאדם מבריק ומיומן, עד שנעלם שוב למשך תקופה מסוימת למשימותיו החשאיות. “כסוכן פוליטי הוא הצליח לשוחח עם השרים הקשים ביותר להשגה באירופה; כדמות אופנתית הוא התקבל בכל בית; כאלכימאי וכקוסם הוא עטה על עצמו בפני צופיו מעטה של יראת כבוד ומסתורין; וכמוסיקאי הוא הפיג את החששות כלפיו והתקבל בברכה בכל חצר. אבל נראה שכל הפעילויות האלו נועדו רק כדי להסתיר את מפעל חייו ואת משימתו האמיתית”.
בירץ’ מתארת כיצד סן ז’רמן סייע לווייסהאופט להפיץ את מסדר האילומינטי ברחבי היבשת, וכמוהו היו רבים אחרים. ב-1782, למשל, בכינוס גדול של “בונים חופשיים” בווילהלמסבד שבגרמניה, אחד מתלמידיו הבכירים של וייסהאופט, אדולף קניגה (Knigge), חשף בפני הנוכחים את התנועה של וייסהאופט. בין הנוכחים היו מדינאים, מדענים, שופטים וכו’ שהגיעו ממדינות רבות, וכולם הומרו והיו לחברי מסדר האילומינטי. “הדוקטרינות של האילומינטי חלחלו בכל מקום ברחבי אירופה, באמצעות לשכות ‘הבונים החופשיים’, וכך התלמידים החדשים הפכו לסוכנים מסיונריים של האילומיניזם, כשהם פנו לקהל שכבר מלכתחילה היה מומר למחצה”, כותבת בירץ’.
מבוואריה, שם הוחרם, עיקר הפוקוס של האילומינטי עבר אט אט לצרפת. לרוזן אונורה-גבריאל ריקטי (“הרוזן ממריבו”, 1791-1749), מדינאי צרפתי, דיפלומט וסופר היה תפקיד חשוב בתהליך הזה. את ההסמכה לדרגות הגבוהות במסדר האילומינטי הוא קיבל בברלין ועם שובו לפריז, הוא הציג את הדוקטרינות של המסדר בפני אחת מלשכות “הבונים החופשיים” החשובות בעיר (Lodge of the Amis Reunis), וכך צירף למסדר שמות שלימים הפכו לדמויות מובילות במהפכה הצרפתית: ז’ורז’ דנטון, המרקיז דה קונדורסה ופרנסואה נואל באבף שנחזור אליו בהמשך, כמו גם רבים אחרים.
משלב זה העניינים התגלגלו מהר. ב-1788, לאחר שהאילומינטי הגיע ל-Grand Orient de France, שנחשב לארגון “הבונים החופשיים” הגדול בצרפת ולוותיק בהם, לכל 629 לשכת הבונים החופשיים הכפופות לו כבר הוצגה מערכת האילומינטי. “מהרגע בו הוצגו הדוקטרינות [של האילומינטי] בארגון, הבנייה החופשית הפכה מכלי פשוט של סובלנות, אנושיות ואחווה לתנועה הפועלת במעורפל ככלי של טרנספורמציה חברתית. [בשלב זה] בלשכות נידונו תכנונים ברמה הפרקטית ביותר”, מספרת בירץ’ ומתארת כיצד הודות לדיונים הפרקטיים האלו גויס במהירות רבה צבא לוחמים אזרחי החמוש בחניתות, בגרזנים ובלפידים.
התוכנית האידיאולוגית
על פי “האנציקלופדיה הקתולית”4 שהודפסה ב-1913, טען וייסהאופט שתהליך השחרור מהדעות הקדומות יאפשר לאדם לצמוח, מעל לפטרונות הדתית והפוליטית של הדת ושל המדינה. “כך האדם יתאושש מהנפילה שלו; נסיכים ואומות ייעלמו מכדור הארץ, אפילו ללא אלימות, והמין האנושי יהפוך למשפחה אחת”, מצטטת האנציקלופדיה את וייסהאופט ומסבירה שמטרת האילומינטי הייתה לפתח ולהפיץ דת חדשה ובהדרגה לבסס רפובליקה כלל עולמית.
קרל אוגוסט, הדוכס הגדול של סקסוניה-ויימאר-אייזנך שהיה חבר במסדר האילומינטי | תמונה: Georg Melchior Kraus/CC-PD-Mark
ההיסטוריון הגרמני המוביל ריינהרט קוזלק, הנחשב בעיני פרשנים מסוימים לאחד ההיסטוריונים החשובים במאה ה-20, כותב בספרו Critique and Crisis (1959)5 כי האילומינטי שאפו לא רק לכוח שיהיה בלתי תלוי במדינה, אלא אפילו לכזה שנועד להרחיב את מערכת הממשל הקיימת. תוכנית פעולה זו קראה, לדברי קולזק, להשתלטות שקטה ועקיפה על המדינה. בהדרגה, מועצות ההנהגה יאוישו על ידי החברים הקנאים של המסדר. ומרגע שהמסדר יחזיק בכל עמדות המפתח – ובבוואריה היו 600 כאלה להערכתם – “אז המסדר ישיג מספיק כוח… שיאפשר לו, אם יבחר בכך, להפוך למסוכן מאוד עבור אלו שאינם משתפים עמו פעולה”, מצטט קולזק מתוך הכתבים. בשלב זה “המסדר כבר לא יצטרך לחשוש מהממשל, אלא להיפך, הוא יחזיק אותו בידיו”.
ב-1785, שלושה פורשים ממסד האילומינטי רשמו בתצהיר משותף כי “לאחר שהכרנו את אורח ההתנהלות של המסדר ואת הדוקטרינות שלו, ובכללן את שיטות ההסתה שלו לבגידה [במדינה], ומתוך שכנוע עמוק בסכנות הכרוכות בכת זו, החלטנו לפרוש ממנה”.
ההיסטוריון קוזלק מצטט את אחד משלושת הפורשים, השופט ז’וסף פון אוצ’שניידר (Utzschneider), המזהיר שהמסדר “מתכנן להקים בכל מדינה משטר שיהיה כפוף לשליטת המסדר. מועצת [המסדר] תחליט לגבי כל הנוגע למינויים, לקידומים וגם לפסילות של אנשים… זה יאפשר למוארים [חברי המסדר] לקבוע את ההחלטה המכרעת לגבי מידת התועלת של כל אדם ורמת הכנות שלו”.
ההתכתבויות בין חברי המסדר, שהוחרמו על ידי הרשויות, מאשרות את הטיעונים האלו. באחד המכתבים המוחרמים נכתב כי “על המסדר להחזיק בכוח החיים והמוות, כתוצאה מהשבועה. וזה מאותה סיבה ומאותה זכות, כמו שלזכותה של כל מדינה בעולם להחזיק בכוח הזה, שהרי המסדר יחליף את מקומן של המדינות ויהפוך אותן למיותרות. אם הארגון לא יישם את האמצעי הזה, חורבן גדול יתרחש ולכן המסדר, וגם השליטים הגלויים [שתחתיו] חייבים ליישם את זה לטובת השימור שלהם כמו גם לטובת האנושות” (מתוך ספרו של פרופ’ רוביסון, קטע מספר 163).
ההתקפה על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789 – האירוע המסמל את תחילת המהפכה הצרפתית | תמונה:Hulton Archive/Getty Images
פרשן אחר של וייסהאופט וכתבי האילומינטי הוא הכומר הצרפתי אוגוסטן דה בארואל, שנמלט מצרפת ב-1792, במהלך המהפכה, וכתב את ספרו “זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם” (1797)6 ממקום גלותו באנגליה. בספרו הוא מתאר את מייסד האילומינטי כאדם קיצוני ביותר. בארואל טען שהתהליך ה”רוחני” לכאורה שווייסהאופט הוביל נועד להחדיר בהם השקפת עולם שתקדם מהפכה שתעקור לא רק את ההגמוניה של הכנסייה ואת השלטון המונרכי, אלא אף תוביל את התלמידים לשאוף לביטול הרכוש הפרטי ושלטון החוק. ברואל הגיע למסקנה הזו לאחר שסיווג את הטקסטים של וייסהאופט בשפה הגרמנית בהתאם לשלב שהתלמידים עוברים “בתהליך הרוחני” ונחשפים ל”הבנה” גבוהה יותר.
מההסברים לתלמידים ברמות הבינוניות, ברואל מצטט את ההסבר הבא: “כשהאנושות עזבה את מצב החופש המקורי שלה היא נפלה ממצבה הטבעי ואיבדה את האצילות שלה. בתוך החברה האזרחית, תחת המושלים שלהם, האנשים כבר לא חיים במצב הטבעי הטהור”.
אבל מתי כל זה קרה? את ההסבר לזה מצא ברואל בהסברים לתלמידים מתקדמים יותר: “כשהפסיקו חיי הנדודים והתחיל להיות רכוש פרטי. האנשים בחרו במקומות מגורים קבועים והחקלאות קיבצה אותם לחברות… החופש נהרס מיסודו והשוויון חלף ונעלם”. כלומר כל הסבל האנושי החל ברגע בו אנשים התחילו להגדיר רכוש פרטי.
כפי שמסביר ברואל את השקפתו של וייסהאופט, המוסריות הגדולה ביותר היא למעשה “היכולת להשליך נסיכים ומושלים ולהגיע למצב של האדם המושל בעצמו” וגם ש”החטא הקדמון של האנושות” היה שהיא התאחדה תחת חוקי החברה האזרחית. “הגאולה מהחטא הזה” ניתנת להשגה רק באמצעות ביטול המדינה האזרחית וביטול הרכוש הפרטי.
“מוארי” המהפכה
המהפכה הצרפתית התנהלה בשנים 1799-1789. בתחילה עוד במתינות יחסית, אך החל מאפריל 1792, עם כניסתה של הגיליוטינה הראשונה, העניינים התדרדרו במהירות. לואי ה-16, מלך צרפת, הובא לגיליוטינה בינואר 1793, ואשתו מארי אנטואנט הגיעה אליה באוקטובר אותה שנה. בנקודה זו המצב הסתבך עוד יותר עם תחילתה של תקופה אימתנית ביותר – “שלטון הטרור”.
החל מאוקטובר 1793, כש”הוועד לשלום הציבור” מונה כממשלה זמנית כמעט כל יכולה, ועד למעצרו ולהוצאתו להורג של המנהיג הקיצוני של הוועד, מקסימיליאן רובספייר באוגוסט 1794, הגיליוטינות ברחבי המדינה עבדו במרץ חסר תקדים.
סך הכול כ-16,500 נרצחו תחת שלטון הטרור, בקצב ממוצע של 370 מדי שבוע. אבל זה עוד כלום בהשוואה למספר ההרוגים הכולל שהגיע לעשרות רבות של אלפים: חלקם תוך דיכוי אלים של מרידות, אחרים כתוצאה מהתנאים הקשים בבתי הכלא הצפופים ועוד רבים אחרים כתוצאה מתקיפותיהם של צבאות מהפכניים שהופיעו ברחבי המדינה.
לואי אנטואן דה סנט ז’וסט היה שותף פוליטי של רובספייר וממנהיגי המהפכה הצרפתית. הוא גם היה אחד האנשים שצורפו על ידי הרוזן ממריבו למסדר האילומינטי. הוא היה מאלו שתמכו בשפיטה וענישה של המלך, והיה חבר ב”וועד לשלום הציבור” שהוביל וקידם את שלטון הטרור.
הוא ישב בוועד לצדו של ז’ורז’ דנטון, שהיה האיש החזק בוועד בימיו הראשונים. גם הוא היה יוצא מסדר האילומינטי, שהסתכסך עם רובספייר, הואשם בבגידה, וראשו נערף כתוצאה מכך בגיליוטינה לצד תומכיו.
בעקבות הוצאתו להורג של רובספייר וסיום שלטון הטרור, העניינים נרגעו בהדרגה אך היו כאלו שעוד חלמו להמשיך את המהפכה האלימה במלוא המרץ. את פרנסואה נואל באבף (1797-1760) כבר הזכרנו, כשהרוזן ממריבו הכניס אותו למסדר האילומינטי. סטיבן קרייס, פרופ’ להיסטוריה מאוניברסיטת מיזורי, מספר באתר האינטרנט The History Guide7 כי באבף היה פעיל שמאל רדיקלי, וטען שאושר אמיתי לא יתאפשר ללא שוויון אמיתי בין האזרחים. לכן, כל עוד לא יבוטל הרכוש הפרטי לא יתאפשר להשיג שוויון אמיתי כזה, ולא יושג האושר המיוחל. אם חברה אינה מצליחה לממש את המחויבות הזו, היא נחשבת, להשקפתו של באבף, לחברה רודנית ולכן חבריה אינם מחויבים לציית לה ועליהם אף להיאבק נגדה.
ובאבף אכן ניסה להיאבק. ב-1796, לאחר שנאלץ להסתתר בשל עמדותיו השמאלניות הרדיקליות, הוא יזם את “קנוניית השווים” (Conspiracy of the Equals) בה ניסה לארגן הפיכה כנגד הדירקטוריון – הרשות המבצעת – הוועדה שהחליפה את “הוועד לשלום הציבור” בימים שלאחר שלטון הטרור. אך במאי 1796 הוא נתפס והוצא להורג שנה לאחר מכן.
באבף אומנם הוצא להורג, אך עמדותיו היכו שורש. פיליפ בואונארוטי (Buonarroti), שהיה פעיל בקנוניית השווים והצליח לשרוד את הדיכוי שלה, דאג להפיץ את משנתו של באבף. כתביו השפיעו על זרם הנאו-בבוביזם (Neo-Babouvism), זרם של מהפכנים סוציאליסטיים צרפתים משנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, שרבים מהם השתתפו באירועים המהפכניים של המאה ה-19 בצרפת, כמו מהפכת 1848 והקומונה הפריזאית – חבורה סוציאליסטית אנרכיסטית ששלטה בצרפת למשך חודשיים וחצי באביב 1871. רבים רואים בתנועת הנאו-בבוביזם את החולייה המחברת בין המהפכנים של המהפכה הצרפתית לבין המרקסיזם.
“הארגון [האילומינטי] הוקם, כשמטרתו המפורשת היא לעקור מאירופה את הממסד הדתי ולהפיל את כל הממשלים הקיימים באירופה”, כותב פרופ’ רוביסון בספרו. “ראיתי את הארגון הזה פועל בקנאיות ובשיטתיות […] וראיתי שהמנהיגים הפעילים ביותר במהפכה הצרפתית היו חברים בארגון הזה, הם ניהלו את הצעדים הראשונים שלהם בהתאם לעקרונות של הארגון הזה ובהתאם להוראות שלו ולסיוע שלו […] ובסופו של דבר, ראיתי שהארגון הזה עדיין קיים (נכון לסוף מאה ה-18 שבה נכתב הספר, ר”ת), עדיין פועל בחשאי, ולא רק שכמה מהאירועים מראים שהשליחים של [הארגון הזה] משתדלים להפיץ את הדוקטרינות המתועבות האלו בקרבנו, אלא שלארגון הזה, החל מ-1784, יש גם לשכות בבריטניה שמתקשרות עם לשכת האם שבמינכן”.
- Proofs of a Conspiracy against all the Religions and Governments of Europe, 1797
- Secret Societies: Illuminati, Freemasons, and the French Revolution, 2005
- Nachtrag Von Weitern Original-schriften Welche Die”
Illuminaten-sekte Überhaupt Sonderbar Aber Stifter Der Selben, Adam “Weisshaupt, Betreffend - https://www.catholic.org/encyclopedia/view.php?id=6046
- Critique and Crisis: Enlightenment and the Pathogenesis of Modern”
society”, Reinhart Koselleck, 1959 - 1797 ,”Memoirs Illustrating the History of Jacobibism”
- http://www.historyguide.org/intellect/lecture19a.html