תמונה: Anthony Kwan/Getty Images

ד “ר קווין קאריקו חי שנים רבות בסין. הוא כתב שני ספרים על היסטוריה ועל הפוליטיקה של סי. כיום הוא מרצה ללימודי סין באוניברסיטת מונש באוסטרליה ולעתים קרובות הוא שוהה בקווי החזית בהונג קונג כחלק ממחקר שהוא עורך. אולם לדבריו אחד ההישגים “הגדולים” בקריירה שלו היה הפיכתו למומחה למחשבת שי ג’ין-פינג.

ספר לי כיצד נהיית למומחה בנושא הזה? 

ובכן, נרשמתי לקורס אינטרנטי של אוניברסיטת צ’ינג-חואה שכידוע היא אוניברסיטת מחקר מוערכת בבייג’ינג. שם הקורס היה “מחשבת שי ג’ין-פינג על סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים בעידן החדש”. כיום רעיונותיו של שי, המנהיג החזק ביותר של סין מאז מאו דזה-דונג, הופכים בהדרגה ללימודי חובה במוסדות האקדמיה בסין. נרשמתי רק כבדיחה בהתחלה, אבל כשגיליתי שהמרצה הוא הו אנג-באנג, הידוע בקשריו לבכירי ההנהגה הסינית, החלטתי שלא רק שאשלים את הקורס, אלא גם אצטיין במבחן הסופי.

מה היו השאלות?

אלה היו שאלות נטולות תוכן, כך שקשה לי לשכוח אותן. כמו “כמה פעמים שי ג’ין-פינג השתמש במילה ‘העם’ בנאום שלו בקונגרס ה-19 של המפלגה ב-2017”.

ד”ר קווין קאריק | תמונה: NTDTV

כמה פעמים? 

203 פעמים. זה נתפס כהוכחה לדאגתו העמוקה כלפי העם. זה שווה ערך לטענה שאמריקה “ענקית” או “כבירה” (Huge) בגלל שהנשיא הנוכחי שלה משתמש במילה לעתים קרובות. בסופו של דבר עברתי את הקורס והפכתי למאסטר במחשבת שי ג’ין-פינג. קיבלתי גם תעודת הסמכה. היא תלויה על דלת המשרד שלי. אבל אחרי שכתבתי מאמר על הקורס, שאפשר לומר שהיה ביקורתי במידה מתונה, הקורס בוטל במהרה. כתוצאה מכך ההסמכה שלי נמחקה.

אוי לא.

למרבה המזל שמרתי אותה כ-PDF, כך שיש בידי הוכחה להישגיי בתחום.

וגם השיעורים שלמדת שמורים בליבך.

נכון. אם כי אני מתחרט שהרסתי את הכיף לכולם כשכתבתי מאמר במגזין Foreign Policy ששם ללעג את הקורס כולו.

כך הבטחת שתהיה אחד המומחים היחידים בקורס הזה.

נכון (צוחק). כלי התקשורת של המפלגה הקומוניסטית באמת צריכים לפנות אליי כדי שאסביר להם על מחשבת שי ג’ין-פינג.

זו נקודה טובה. האם מישהו היה אתך בקשר מאז שסיימת את הקורס בהצטיינות?

האמת שכן. מישהו משין-חואה, סוכנות התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, שלח לי אימייל עם שאלות בסגנון: כיצד המפלגה הקומוניסטית הסינית סייעה להונג קונג להפוך למקום נפלא מאז 1997? עד כמה לדעתך היא עזרה להונג קונג – במיליון אחוז או 2 מיליון אחוז? עניתי לו: “אני לא יכול לענות על השאלות האלה שלא במלוא הכנות, ואם אענה עליהן בכנות לא תפרסמו אותן”. הוא מעולם לא חזר אליי.

הכתבה על ד”ר קאריקו בשער העיתון הסיני Wen Wei Po בהונג קונג

הבנתי שגם עקבו אחריך מאז שסיימת את הקורס בהצטיינות. 

כן, זה קרה בסוף 2018. התקשורת הממשלתית הסינית החלה לעקוב אחריי בהונג קונג כששהיתי שם לצורכי מחקר. ביום השני שלי, כשנסעתי ברכבת התחתית, הבחנתי בגברת שמסתכלת עליי מדי פעם ולובשת חולצה עם הכיתוב Oxford University. הייתי קצת מבולבל. אתה יודע, נשים לא מסתכלות עליי הרבה.

מה חשבת לעצמך?

תהיתי אם אני מכיר אותה. הייתה לה חולצה של אוקספורד, אז אולי היא קראה את הספר שלי וזיהתה אותי. ירדתי מהרכבת, הסתובבתי קצת בקניון, כפי שנהוג בהונג קונג, והגברת הזאת הייתה בכל מקום שהגעתי אליו. אחרי שירדתי לשירותים בקומת המרתף ויצאתי מהם, הגברת הייתה ממש שם בקומת המרתף. הבנתי שמשהו מוזר קורה. אז עליתי חזרה במדרגות הנעות, הסתובבתי לעברה וניסיתי לצלם אותה כשהיא עלתה מאחוריי. והיא פשוט הסתובבה 180 מעלות וירדה נגד כיוון התנועה. אתה יודע, אין לי הכשרה בריגול, אבל סיבוב של 180 מעלות היה רמז עבה.

נראה שגם לה אין הכשרה בריגול.

נכון. בסופו של דבר נסעתי ברכבת התחתית חזרה למלון. ניסיתי לחשוב מה אוכל לעשות כדי לבדוק אם עוקבים אחריי, כמו להעמיד פנים שאני עולה על רכבת ולקפוץ החוצה ברגע האחרון לפני שהרכבת יוצאת ואז לראות אם עוד מישהו קופץ מהרכבת יחד איתי. למרבה הצער, אני עושה את הדברים האלה בקביעות בהונג קונג בימים אלה, ויש מספר הולך וגדל של אנשים שצריכים לעשות דברים כאלה בהונג קונג על בסיס יום-יומי.

טנקים בסמוך למתחם ההנהגה בבייג’ינג, 5 ביוני 1989, יום לאחר הטבע הנורא באזור כיכר טיאננמן | תמונה: Catherine Henriette/AFP via Getty Images

לא היה לי מושג מי עוקב אחריי עד שחזרתי לאוסטרליה כעבור עשרה ימים, וגיליתי שאני מופיע בשער המגזין Wen Wei Po – מגזין של המשטר הסיני בבייג’ינג המופץ בהונג קונג בתפוצה רחבה. זו הייתה כתבת צבע עלי – לאן הלכתי, אילו בגדים לבשתי, מה אני עושה בהונג קונג וכו’. העיתון מופץ בכל גוש בניינים בהונג קונג. אנשים משתמשים בו כדי לאסוף את הצרכים של הכלבים שלהם וכד’. העיתון נמצא בבעלות משרד הקישור של בייג’ינג. כלומר, בייג’ינג ריגלה אחריי בהונג קונג. אני בטוח שהם ממשיכים לעקוב אחריי מעת לעת, רק בדרכים מעודנות יותר שאני לא מבחין בהן. או שאולי הם הבינו שיש להם דברים טובים יותר לעשות מאשר לעקוב אחרי בחור מגושם שנפגש עם כמה חברים להמבורגר ב”שייק שאק” (Shake Shak).

יש שייק שאק בהונג קונג?!

אחד היתרונות של עריכת מחקר בהונג קונג זה לא רק כדי לגלות דברים מעניינים ולכתוב מאמרים טובים, אלא גם כדי לבקר בקביעות ב”שייק שאק” (שלא קיים באוסטרליה).

מה יקרה עם הונג קונג

אתה נוסע די בקביעות להונג קונג. מה תחום המחקר שלך שם?

אני חוקר את המתחים בין סין להונג קונג במשך 22 השנים האחרונות, מאז שהונג קונג הועברה לידי סין.

ובכן, האם יש כיום מתחים כלשהם?

(צוחק) אני מתמקד כעת בעיקר בהופעה של התנועה הלאומית בהונג קונג או תנועת העצמאות בהונג קונג, כתוצר של אותם מתחים. היה לי העונג להיות בהונג קונג ב-12 ביוני – ביום שבו פרץ גל המחאה הנוכחי. בבוקר אותו יום הופתעתי לראות אלפי אנשים מפגינים כבר ב-8:00 בבוקר. אחרי שנים על גבי שנים של מתח שהלך ונבנה מאז 2014, כשהממשל המרכזי [בבייג’ינג] והמקומי התערבו יותר ויותר בנעשה בפוליטיקה ובחברה בהונג קונג, אנשים יצאו החוצה והחלו להשמיע את קולם. לא רק נגד חוק ההסגרה שבמסגרתו יכלו לשלוח לבתי כלא בסין כל מי שנעצר בהונג קונג, אלא גם נגד הכיוון הכללי שאליו הונג קונג נעה כל השנים האלה.

בצהרים, בסביבות השעה 15:00, המשטרה החלה לירות גז מדמיע כאילו תאריך התפוגה של הגז שלהם עומד לפוג, ואם לא ישתמשו בו באותו יום זה ייגמר.

מפגינים בהונג קונג בורחים לאחר שהמשטרה יורה לעברם גז מדמיע, 20 באוקטובר 2019 | תמונה: ED JONES/AFP via Getty Images

למעשה באמת היה שם גז מדמיע פג-תוקף.

אכן. למרות שאני לא מדען של גז מדמיע, אני רק, אתה יודע…

חוקר עם תעודת הסמכה במחשבת שי ג’ין-פינג.

כן, שנחנק קצת מגז מדמיע בחודשים האחרונים. נסעתי לראשונה להונג קונג לפני 17 שנה, ואני זוכר שסמכתי על המשטרה כגורם שאפשר לבטוח בו, אנשים שאוכל לפנות אליהם אם אקלע לצרה כלשהי.

היית אז צעיר ונאיבי.

כן. לכן הזדעזעתי לראות את התנהגות השוטרים. יורים גז מדמיע ללא הבחנה, יורים כדורי גומי ללא הבחנה, רודפים אחרי אנשים עם אלות. רודפים אחריי. הייתי צריך לקפוץ מעל בריקדה שהמפגינים הקימו כדי לחמוק מהמשטרה. זה היה התרגול הגופני הקשה ביותר שעשיתי בעשור האחרון. אתה יודע איך אני נראה – אתה לא רוצה לראות אותי רץ במורד הרחוב נושף ומתנשף בחום של 38 מעלות צלזיוס, במיוחד כשהמשטרה רודפת אחריי עם אלות.

עברו יותר מארבעה חודשים ויש אנשים שעדיין יוצאים במלוא הכוח להפגין. ברור לכולם שזה לא רק בגלל חוק ההסגרה. זה ביסודו של דבר נגד הממשל בהונג קונג שהוא שלוחה קולוניאלית של המשטר בבייג’ינג. ממשל שנוהג בחוסר שקיפות ולגמרי בחוסר אחריות, ושאינו משרת את האינטרסים של תושבי הונג קונג. המטרה היחידה שלו היא לשרת את האינטרסים של בייג’ינג.

מחאות נערכו גם בערים נוספות בסין, כמו צ’נגדו, 4 ביוני 1989 | תמונה: AFP/Getty Images

כיום, “התעסקות” עם המשטרה היא כבר סוג של חגיגה. המשטרה נתפסת כנציגה הראשית של מה שכמעט נתפס ככוח כובש. אלה מילים דרמטיות מאוד, אבל אני מרגיש שכך האנשים חושבים. אז אני לא רואה מוצא קל להפגנות המחאה האלה. להיפך, אני חושב שהאנשים נחושים וכעוסים אפילו יותר מכפי שהיו ביוני, בדיוק משום שככל שהקונפליקט נמשך, יותר כעס ואיבה מצטברים כתוצאה מהטיפול הלקוי של הממשל והמשטרה בהפגנות.

האם הכעס נגד המשטרה הוא בסדר גודל של מיליון בני אדם שיוצאים להפגין, כפי שקרה שלוש פעמים מאז יוני, או שהוא מרוכז יותר בקרב מספר מצומצם של מפגינים צעירים?

זאת שאלה טובה. אני חושב שיש לעשות הבחנה בין אנשים שמאוכזבים מהמשטרה ומהממשל ומצטרפים להפגנות מחאה המוניות, לבין אנשים שרודפים אחרי שוטרים, בועטים בהם ונלחמים נגדם.

עם בקבוקי תבערה פה ושם.

נכון. בניגוד למהומות ב-12 ביוני, כעת אנשים כבר לא בורחים מהמשטרה כשהיא מתקרבת. הגענו כעת לנקודה שבה אנשים כועסים מספיק כדי לומר “יהיה אשר יהיה, לא אברח מהמשטרה, אעמוד כאן ואאבק בהם”. אחוז ניכר מהדור הצעיר תופס את המשטרה ככוח כובש המנסה למנוע ממנו חירויות בסיסיות שהובטחו לו בחוק.

היו שמועות ששוטרים מסין נשלחו להונג קונג לסייע במאבק נגד המפגינים. 

אני חושב שזה בהחלט אפשרי. אבל קיימת גם אפשרות שהשמועה נוצרה מכיוון שאנשי הונג קונג מעולם לא דמיינו לעצמם שהמשטרה שלהם תוכל להתנהג כך. לכן הם חושבים “או, אלה בוודאי שוטרים סינים שנשלחו לכאן”. למעשה משטרת הונג קונג עברה הכשרה בפיזור הפגנות במחוז שין-ג’יאנג בסין, כך שקשה יותר ויותר למתוח קו המבדיל בין הרשויות הסיניות לרשויות של הונג קונג. אנשים מקווים ומייחלים שתיעשה הבחנה כזאת, אפילו אם היא הולכת ונעלמת במהירות.

מחאה נגד השלטון הסיני שנערכה ב-2011 בכפר וו-קאן בפרובינציית גואנג-דונג. המפגינים דרשו להחזיר להם שטחי אדמה | תמונה: STR/AFP via Getty Images

כשרואים מפגינים המשליכים בקבוקי תבערה, אבנים ומקלות לעבר המשטרה, קל להבין מדוע היא מגיבה בחומרה. 

העבודה של המשטרה לא קלה. אבל לאף אחד אין עבודה קלה. רק בגלל שיש לי כיתה בעייתית שבה אנשים לא תורמים לדיון או לא קראו את החומר, לא אומר שאני יכול לאיים על התלמידים שאירֶה עליהם גז מדמיע. היגיון דומה חל על משטרת הונג קונג. הבעיה היא שהמשטרה קיבלה אישור לעשות ככל העולה על רוחה ללא כל חובה לתת דין וחשבון. השוטרים קיבלו “כרטיס צא מהכלא” (בהשאלה ממשחק המונופול). הם מרגישים רשאים לירות גז מדמיע, לרדוף אחרי אנשים, להכות אנשים.

אתה חושב שקיימת אפשרות שבייג’ינג תדכא את המהומות כפי שקרה בכיכר טיאננמן ב-1989? 

אני לא רוצה לערוך השוואות כאלה, אבל אני יכול לומר שהאופן שבו המשטרה מגיבה הוא לא לפי המודל של [כיכר] טיאננמן, אלא לפי מודל פוסט-טיאננמן.

אחרי הדיכוי האלים בכיכר טיאננמן ובמקומות נוספים בסין כמו צ’נגדו, ניסה המשטר לשלב בין אופורטוניזם כלכלי וטאבו פוליטי. במילים פשוטות, המשטר רצה לגרום לאנשים לחתום על “חוזה חברתי” לפיו כל עוד האדם מתרחק מפוליטיקה הוא יכול להרוויח כסף, להתעשר ולהיות מאושר. זה המודל של פוסט-טיאננמן בסין. אני מרגיש שנעשה ניסיון להחיל את זה בהונג קונג בשנים האחרונות; ניסו להתמקד בנושאי “מחייה” תוך התחמקות ממתן כל פתח בנושאים פוליטיים מרכזיים שהם המקור לאי שביעות רצונם של האנשים.

קארי לאם, ראש הרשות המבצעת של הונג קונג, נכון למועד כתיבת שורות אלה | תמונה: Naohiko Hatta – Pool/Getty Images

הבעיה היחידה עם המודל הזה היא שהוא יכול לעבוד כשיש לך שליטה אבסולוטית על התקשורת, שליטה אבסולוטית על מוסדות החינוך, ולמעשה שליטה אבסולוטית על החברה כולה – כמעט כפי שקורה בסין. אבל כשאתה מתמודד עם חברה מורכבת שבה תקשורת פתוחה, אינטרנט פתוח, ומובילי דעה שבדרך כלל אינם פוחדים לחלוק את דעותיהם האמיתיות, סוג זה של מיקוד על “בואו נתעסק רק בכלכלה ונתרחק מנושאים פוליטיים” פשוט לא עובד, משום שאנשים באופן טבעי מתעניינים ומושקעים בנושאים פוליטיים ורוצים להיות מעורבים.

הבעיה שעולה כאן היא שבייג’ינג באמת לא יודעת איך להתמודד עם חברה מורכבת ומגוונת שאין לה שליטה אבסולוטית עליה. הדרך היחידה שהיא מכירה היא נקיטת עוד ועוד אמצעים חריפים, לצד כמה תמריצים כלכליים. לעתים התחזיות שלי שגויות, אבל אומר לך שבלי פתרון פוליטי, באמת אין שום דרך מוצא.

האם לדעתך יש סיכוי שהמהומות יתפשטו לסין?

סין מפעילה מאמצי תעמולה מאסיביים כדי להטיל דופי במפגינים בהונג קונג ואני בטוח שמספר ניכר של אנשים בתוך סין מאמינים לתעמולה הזו. לאלה שאינם מאמינים בזה, הבעיה שעולה היא שאפילו אם הם כן ינקטו בפעולה וינסו לצאת לרחובות, הממשל המרכזי (בבייג’ינג) הרבה פחות מרוסן בתגובותיו ביחס לזה שבהונג קונג. קשה לצפות מה יקרה, והאם יקרה משהו.

איך מבצעים הפיכה

ד”ר יאנג ג’יֵאן-לי מחזיק בדוקטורט במתמטיקה מאוניברסיטת ברקלי, ובדוקטורט בכלכלה פוליטית מאוניברסיטת הרווארד. ב-2002 הוא טס לסין כדי לסייע לפעילים למען זכויות עובדים, נעצר ונידון לחמש שנות מאסר. לאחר שהשתחרר וחזר לארה”ב הוא ייסד תנועה בשם Citizen Power Initiative for China (בתרגום חופשי: “יוזמת כוח אזרחי למען סין”) המנסה לשנות באמצעים שלווים את השלטון בסין.

ספר לי על המעבר השקט לדמוקרטיה בסין. איך ניתן לבצע את זה?

אנחנו זקוקים לכוח של העם, אנחנו צריכים שהאנשים בשטח יתאחדו ויפעלו במאמץ לשנות את סין בדרכי שלום. אנחנו מאמינים באי-אלימות ואנחנו גם זקוקים לתמיכה בין-לאומית. תחת שלטונו של שי ג’ין-פינג לא רואים הפגנות רבות בסין כי שי ג’ין-פינג הידק את השליטה על החברה האזרחית. ההפגנות שכן נערכו היו לטובת אינטרסים כלכליים מקומיים, נושאים טריוויאליים כגון נושאים של איכות הסביבה, ורק מעטות בלבד הצליחו. אף לא אחת מהפגנות המחאה האלימות הצליחה אי פעם.

פורטרט של מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית שי ג’ין-פינג, במהלך חגיגות 70 שנה לשלטון המפלגה בסין, 1 באוקטובר 2019 | תמונה: Kevin Frayer/Getty Images

איך נראית טקטיקה של אי-אלימות? 

כדי לייצר הפגנות צריך לפעול בשלוש רמות – הראשונה היא פעילות של יחידים. למשל, מורה האומר משהו בכיתה מול התלמידים ומסתכן במאסר, או אדם העוקף את חומת הצנזורה על האינטרנט ומפיץ מידע. השנייה היא מחאות ספציפיות, והשלישית היא תנועה רחבה יותר.

איפה סין נמצאת כרגע?

סין נמצאת בשלב הראשון – פעולות של יחידים. ואפילו זה מסוכן מאוד.

קיימת תפיסה שלאזרחי סין לא אכפת מנושאים של חירויות הפרט, דמוקרטיה וחברה אזרחית, כל עוד הם יכולים ליהנות באופן אישי מדברים כמו שגשוג כלכלי. מה דעתך?


אני לא מסכים עם זה. לא משנה כמה משגשג הפרט יהיה, בין אם עני או עשיר, בסופו של דבר הוא ידרוש חופש. בשלושים השנים האחרונות מאז הטבח בכיכר טיאננמן, הרעיונות של זכויות אדם, דמוקרטיה וחופש במסגרת החוק, עדיין קיימים במוחותיהם של האנשים, ואם יינתן להם מרחב כלשהו – הם יביעו אותם.

אני נמצא בקשר רציף עם אלו שמוחים בתוך סין ואני יודע מה הדרישות שלהם. בזמנים שבהם נוצר מרחב של הזדמנות, ראינו אנשים רבים מדברים על זכויות, על דמוקרטיה ועל שחיתות הממשל המקומי.

ואיזה סוג של מרחב קיים כרגע?

כרגע יש לנו WeChat (אפליקציית מסרונים). זה מצונזר מאוד. זה ידוע לנו. אבל תמיד יש טקטיקות להחדיר לשם מסרים. המסר עשוי להישאר שם רק כמה שעות, לפעמים אפילו רק כמה דקות. אבל עדיין המסר מתפשט מהר. טוויטר זו פלטפורמה נוספת. כמובן שרוב האנשים בסין לא יכולים להשתמש בטוויטר, אבל אלה שיודעים איך לעקוף את “חומת האש” נעזרים בטכנולוגיה הזו. לי אישית יש 135 אלף עוקבים, רובם מתוך סין. כך שיש דיונים רבים ותקשורת באמצעות המדיה החברתית.

שי ג’ין-פינג עם ראש הממשלה לי קה-צ’יאנג | תמונה: Naohiko Hatta – Pool/Getty Images]

איך ניתן להפוך את זה מתנועה מחתרתית למשהו שיכול להשפיע על שינוי הממשל?

זאת שאלה קשה. כדי שדיקטטורה תהפוך לדמוקרטיה, בדרך כלל נדרש שכמה גורמים וכמה תנאים יקרו בו זמנית. 1. שדיסידנטים, שפעילי זכויות אדם, שתושבי הונג קונג ושעוד רבים אחרים ירצו בשינוי. 2. שתיווצר אופוזיציה אמיתית. צריך לתרגם את דרישות העם לתנועת אופוזיציה למען דמוקרטיה. אנחנו עובדים שנים רבות למען זה. עד כה לא הצלחנו ויש סיבות רבות לכך. אני לא חושב שאכנס לזה עכשיו. 3. התנאי השלישי הוא שיהיו סדקים בהנהגת המשטר. כמובן שהתנאי השני והשלישי מחזקים זה את זה הדדית: אם תהיה לנו אופוזיציה בת קיימא יש סבירות גבוהה יותר שיהיו סדקים בממשלה. ואם יהיו סדקים בממשלה, בסבירות גבוהה יותר תהיה לנו אופוזיציה בת קיימא. 4. התנאי הרביעי הוא הכרה בין-לאומית בתנועת הדמוקרטיה.

למרבה הצער, המשטר הסיני משקיע משאבים רבים בניסיון למנוע מאנשים להתאחד ולפעול במחאות. אם יהיו לנו 10,000 אנשים בכיכר טיאננמן ברגע זה, המשטר יהיה במבוכה. אנחנו מבינים זאת. המשטר מבין את זה אפילו עוד יותר טוב. ולכן הוא מתאמץ למנוע מדבר כזה לקרות. לכן אחרי כל כך הרבה שנים התנועה שלנו עדיין נמצאת בשלב פרימיטיבי מאוד, ועדיין לא הפכה לתנועה בת קיימא.

בערים הראשיות כמו בייג’ינג ושנגחאי יש מצלמות מעקב בכל מקום, עם טכנולוגיות זיהוי פנים. האם כלים אלה באופן אפקטיבי מונעים מאנשים לצאת החוצה ולמחות?

בהחלט. זה לא רק בערים הראשיות כמו בייג’ינג ושנגחאי. זה קיים בכל מקום בסין, אפילו באזורים הכפריים, אפילו בכפר הולדתי בפרובינציית שאן-דונג. שוחחתי עם מקומיים ותיקים בכפר, הם סיפרו לי שבכל כפר יש בין 5 ל-20 מצלמות שעוקבות אחרי אנשים. בכל כיתה באוניברסיטה יש שתי מצלמות. זה מונע מאיתנו לבנות מומנטום למחאה.

ממה שאתה אומר נשמע שהמצב די אבוד.

המצב קשה מאוד. ובכל זאת יש סיכוי קטן. בתוך שלטון המפלגה קיימים המון סדקים. שי ג’ין-פינג מוקף באויבים רבים, אבל הוא לא יודע מאיזה כיוון ההתקפה הראשונה תבוא. מצבו לא יציב. אני חושב שעם הלחץ הבין-לאומי, ההפגנות בהונג קונג והיחלשות הכלכלה הסינית, תהיה הזדמנות לעם להתאחד ולהקים אופוזיציה נגד שי ג’ין-פינג. אני חושב שסביר מאוד שזה יקרה השנה, או בשנה הבאה או בשנים הבאות. הסיבה לכך היא ששי ג’ין-פינג הכניס שינויים בחוקה והסיר בשנה שעברה את המגבלות על תקופת כהונתו. זאת הייתה נקודת מפנה שהציתה התנגדות רחבה ומחתרתית בתוך שורות המפלגה.

בשנתיים הקרובות הוא יעשה ככל שביכולתו כדי לוודא שהוא ייכנס לתקופת כהונה שלישית. אם הוא יצליח בזה הוא לא יחלוק את הכוח עם עמיתיו. הוא גם לא ישאיר הזדמנות לדור הבא. לכן אני צופה שההתנגדות אליו תהיה חזקה מאוד. כך תיווצר הזדמנות לאנשים להתאחד ולהקים אופוזיציה.

קח לדוגמה את הונג קונג. אחרי שתושבי הונג קונג יצאו לרחובות, בתחילת יוני השנה, שוחחתי עם אנשים בממשל בבייג’ינג. רציתי להבין מהי תגובתם למצב בהונג קונג, ואני יכול לומר שהם כולם מחכים ששי ייפול. מכיוון שבידיו מרוכז כל הכוח, מרוכזות גם כל הבעיות.

מלחמת הסחר היא בעיה נוספת שלו. הקולגות שלו במפלגה שמחים מהמשבר הזה שמסמן את כישלונו. זאת המנטליות. אני לא רואה בבירור שקיימת סיעה שקמה להתנגד לו כרגע, אלא הרבה אנשים אינדיבידואלים ונדרשת הזדמנות כדי שהם יתאחדו ויפעלו.

איזה תפקיד הונג קונג משחקת בכל זה?

הונג קונג חשובה מאוד, לא רק להונג קונג עצמה, אלא גם לכל סין. זה המקום היחיד תחת שלטונו של שי ג’ין-פינג שבו מתרחשות הפגנות. שי לא ירצה שהונג קונג תהפוך לבסיס עבור האופוזיציה נגדו. לכן הוא יעשה ככל שביכולתו לסגור את המרחב לכל ביטוי פוליטי חופשי בהונג קונג.

כריס צ’אפל מנחה את הפודקסט הפופולארי ביוטיוב China Unscripted.