ללכת בעקבותיה: ז’אן ד’ארק

1429 – ג’אן דארק מובילה את הלוחמים בקרב על טורנל | תמונה: Hulton Archive/Getty Images

שלושה קדושים מתים לחשו באוזניה של ז’אן ד’ארק – נערה צרפתייה שחיה בראשית המאה ה-15. הראשון היה המלאך מיכאל, שלפי המסורת הנוצרית גירש את אדם וחווה מגן עדן עם חרב לוהטת והיה המלאך הראשי בכוחותיו של האל במאבק נגד השטן. השנייה הייתה קתרין, קדושה מעונה משושלת היוחסין של המלכה קליאופטרה שעברה עינויים בתקופה בה הנוצרים נרדפו בידי קיסרי רומא. השלישית הייתה מרגרט הקדושה, נסיכה אנגליה שברחה לסקוטלנד עם כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים (פולשים ממוצא סקנדינבי) ולימים התחתנה עם מלך סקוטלנד והפכה למלכת סקוטלנד.

שלושת הקדושים גילמו את מה שד’ארק הייתה. הראשון היה בעל כוח צבאי על טבעי, השנייה בעלת אומץ לב מיוחד במינו של קדושה מעונה והשלישית, מלכה דתיה ואנטי אנגליה עד עצמותיה. “ד’ארק כינתה אותם ‘המועצה שלי’, כאילו הם היו יועציה הרשמיים”, כותב רונלד קולינס, פרופ’ לסוציולוגיה בדימוס מאוניברסיטת פנסילבניה ולשעבר יו”ר הארגון האמריקני לסוציולוגיה, שחקר את ההיסטוריה של ד’ארק^[1].

בגיל 18 בלבד עמדה ד’ארק בראש צבאו של מלך צרפת, שארל השביעי, והצליחה להטות את פני המלחמה הממושכת בין צרפת לאנגליה. יש שכינו אותה, בעבר וגם בימינו, מכשפה, משוגעת וחולת נפש ויש שכינו אותה גיבורה, גאונה ואישה שהקדימה את זמנה.

כמעט 600 שנה לאחר שהעלו אותה על המוקד באשמת כישוף (1431), והאפיפיור זיכה אותה מכל אשמה (1456), היא ממשיכה לסקרן ולהצית את הדימיון. איך נערה כפרית פשוטה הצליחה להפעיל השפעה חזקה כל כך על המלך? איך היא הצליחה לשכנע אנשים מכל שכבות העם: אצילים, חיילים ואיכרים ללכת אחריה למלחמה חסרת סיכוי? עשרות ספרי מחקר, מאמרים וספרים פופולריים שנכתבו עליה, מחזות, אופרות, סרטים, שירים פופולריים ומשחקי מחשב ניסו לפענח את דמותה ואת פועלה, ועדיין התשובות חלקיות.

יכולת השפעה נדירה

סיפור חייה של ד’ארק נטוע עמוק בלב המאבק על השליטה בצרפת. המאבק, שהתבטא במלחמות לסירוגין בין צרפת לאנגליה, מוכר כיום כ”מלחמת מאה השנים” (1453-1337). ד’ארק נולדה בשנת 1412, כאשר האנגלים כבר כבשו חלקים ניכרים מצרפת, ויחד עם בעלי ברית מקרב הצרפתים מנעו ממלך צרפת, שארל השביעי, לרשת את כס המלוכה עם מות אביו ב-1422.

היא הייתה הצעירה במשפחה בת חמישה אחים שחיה בכפר הקטן דומרמי (Domremy) בצפון מזרח צרפת, בינות שדות הקרב בין אנגליה לצרפת. אביה היה איכר מצליח שעשה עסקים עם אצילים ועורכי דין מקומיים^[2] ובילדותה המוקדמת היא יצאה לעתים עם אחיה לעזור בעבודות חקלאיות בחוץ, והצטרפה אל אימה לביקורים תכופים בכנסיה הסמוכה. כבר בגיל צעיר היא שיתפה את סובביה על כמיהתה העמוקה והלא טיפוסית להיות חיילת, עד שאביה איים עליה שיטביע אותה בנהר אם תצטרף לחיילים ששמם נודע לשמצה במעשי ביזה, הרג והרס שהשאירו תמיד אחריהם^[3].

“Joan of Arc listening to Voices”, François-Léon Benouville (1821-1859)

בגיל 13 החלה ד’ארק לספר שהיא שומעת קולות של קדושים המעבירים לה מסרים מהאל ושדוחקים בה לצאת לסייע למלך צרפת המודח, שארל השביעי, לחזור ולתפוס את כס המלוכה. באותם ימים זו הייתה תופעה די שכיחה שאנשים סיפרו שראו חזיונות ושמעו קולות. ד’ארק הייתה יוצאת דופן בתחום הזה בשני מובנים: היא הייתה נערה שרצתה להפוך ללוחמת, והיא שילבה את החזיונות הדתיים שלה עם מסרים פוליטיים – בתקופה שצרפת הייתה במשבר עמוק ביותר.

בגיל 17 היא סיפרה להוריה שהיא רוצה לצאת למלא את שליחותה. לפי פרופ’ קולינס, שחקר את סיפורה, ניסו הוריה להניא אותה מכך, והביאו בחור צעיר שהציג מסמך שבו היה כתוב שהובטח לו שהיא תינשא לו. כבר אז התברר כושר השכנוע של ד’ארק. היא התייצבה בפני הכומר ושכנעה אותו לבטל את המסמך.

שכנוע הכומר היה השלב הראשון במסע שכנועים שעברה בדרכה להשיג את מטרתה. קודם כל היא חיפשה מישהו שיציג אותה בפני המלך, שישב באותם ימים בגלות בעיר שינון על גדות נהר הלואר, בעוד שפריז הייתה תחת השלטון האנגלי. אביה סירב לשתף פעולה והיא שִכנעה את דודה שילווה אותה למפקד הצבאי המקומי. המפקד שמע את סיפורה ושלח אותה הביתה בבושת פנים. אך ד’ארק לא ויתרה וחזרה אליו שוב לאחר מספר חודשים. הפעם היא שכנעה אותו במה שנראה לו כנס: היא סיפרה לו על התבוסה של חילות צרפת שניסו באותו זמן לכבוש את העיר אורליאן (Orleans) מידי האנגלים, לפני שהוא עצמו שמע על התבוסה (פברואר 1429). הוא ראה את הידיעה הזו בתור יכולתה של ד’ארק לחזות את העתיד, ונתן לה שריון, סוס, ליווי צבאי קטן ומסמך המלצה לדוכס חשוב בחצר המלוכה.

נלהבת משליחותה, יצאה ד’ארק אל חצר המלוכה ועצרה בכל כנסייה בדרך לתפילה ממושכת. היא סיפרה לכל הנוכחים על חזיונותיה בהתרגשות רבה ובבכי. כשהגיעה לבסוף לפגוש את הדוכס, גם הוא התרשם ממנה והחליט להביאה בפני המלך.

תמונה: Anonyme

לפי סיפורים מאותה תקופה, שקשה לאמת את נכונותם, לאחר ששמע המלך על יכולותיה של ד’ארק הוא רצה לבחון אותה. הוא התלבש כאחד מאנשי הפמליה שלו ועמד ביניהם כדי לבחון האם הצעירה, שלא ראתה אותו מעולם בעבר, תזהה אותו. ד’ארק צלחה את המבחן. באותו מפגש קרה אירוע יוצא דופן נוסף: אחד החיילים קילל את ד’ארק בקול רם וזרק כלפיה הערה גסה. היא התבוננה בו ורק ענתה: “חבל שאתה מחלל את שם האל לפני שאתה עומד למות בקרוב מאוד”^[4]. החייל אכן נפל מספר ימים אחר כך לנהר, עם השריון שלו, וטבע.

למרות זאת, מלך צרפת עדיין לא היה משוכנע ביכולותיה של ד’ארק, ויועציו ואנשי החצר היו חלוקים בדעותיהם לגביה. הם החליטו לשלוח אותה לעיר פואטייה לחקירה צולבת על ידי מספר אנשי דת בדרגים גבוהים. כשהם ביקשו ממנה להציג סימן של נס שיוכיח את האותנטיות שלה, היא ענתה: “הסימן שלי יהיה הסרת המצור מהעיר אורליאן. תנו לי חיילים ואני אצא לקרב”. מלאה בביטחון עצמי, היא לא נבהלה מבעלי סמכות. היא הייתה אנאלפבתית, כמו רוב הנשים, כולל בנות אצולה, בתקופה זו. “היא ביקשה שיביאו נייר ודיו, והכתיבה הודעה למפקד האנגלי: ‘אני מצווה עליך, בשם מלכות שמים, לחזור לאנגליה’. הטון השקט והבטוח שלה, לא כועס ולא וכחני, רק מקדם בפשטות את השליחות שלה, שיכנע את אנשי הדת והם כתבו את המסר שלה”, כותב קולינס^[5].

כעת גם המלך השתכנע. הוא נתן לה סוס, שריון וחרב עם חמישה צלבים (שד’ארק טענה שהיא קבורה מתחת למזבח בכנסיית קתרינה הקדושה והצבא אכן מצא אותה שם). נוסף לכך היא ביקשה שיציירו עבורה דגל מיוחד שהתיאורים המדויקים לגביו שונים במקורות השונים, אבל בכולם זהו דגל לבן שעליו מפוזרים פרחי איריס (fleur de lis) – הסמל של מלכות צרפת, המילים ישוע ומריה, ובצידו השני דמותה של מריה הקדושה. ד’ארק חזרה ואמרה למלך שהשתתפותה במלחמה נגד האנגלים תוביל להכתרתו בעיר ריימס – העיר הקדושה שבה הוכתרו בעבר מלכי צרפת.

נסכה אומץ בחיילים וזרעה פחד בלב האויבים

במסעה של ד’ארק מחצר המלוכה לקרב הראשון שלה על העיר אוליאן הנצורה, כבר יצא שמה למרחוק, ולא היה לה קשה לגייס חיילים להצטרף למאמץ המלחמתי, נוסף על הצבא שהמלך נתן לה, כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קלי דוורייס (Kelly Devries) בספרו Joan of Arc (1999)^[6]. החיילים התרשמו מאוד מהמוני האנשים שחיכו לה בצדי הדרכים ובירכו אותה, מסביר דוורייס, וחיילים רבים נוספים הצטרפו לשורותיה. למרות היותה אישה, העדויות מהתקופה מספרות על ההתרשמות העזה ממנה: “זה היה כאילו שהיא הייתה קדושה”. בסך הכל הצטרפו עליה, לפי דוורייס, עוד כ-10,000 חיילים לאורך המסע לשחרור העיר אורליאן.

תמונה: Shutterstock

בכל מקום שבו עצרה, כותב קולינס, אנשים מכל שכבות החברה באו לברך אותה: “חלקם הגיעו חשדנים וכיריבים פוליטיים, אבל השתכנעו מהאותנטיות שלה. היא לא סיפרה להם הרבה על החזיונות שלה, אלא שהם התרשמו מהפשטות והענווה שלה. היא הביאה את כולם לדמעות. היא נראתה בדיוק כמו שאפשר לדמיין שקדוש נראה”.

כמפקדת הצבא היא שינתה את האווירה ואת קוד ההתנהגות. הצבא היה מורכב מעֵרֶב רב של חיילים מקצועיים, אצילים שהחליפו מדי פעם נאמנויות, סוחרים שניסו לפלס דרך בכאוס הפוליטי ואיכרים שחיפשו שלל בין הפצועים והמתים. את האיכרים היא סחפה באמונה הדתית שלה. מהחיילים המקצועיים היא דרשה להפסיק לקלל ולהימנע מלהשתמש ב”שירותי” האלכוהול והסקס שהזדמנו להם לאורך הדרך. “במיקוד שלה במשימה ובמשמעת העצמית, היא הצליחה להפוך חלק מהגדודים לנועזים יותר ומוכנים לבצע התקפות שמפקדים קודמים לא הצליחו לגרום להם לבצע”, כותב קולינס.

דארק על המוקד, הרמן סטילקה, המאה ה-19 | תמונה: Public Domain

ב-29 באפריל 1429 נעמדו ד’ארק וצבאה מול עמדות האנגלים שצרו על העיר אורליאן. ד’ארק רכבה על סוסה הלוך ושוב לאורך חומות העיר והראתה נוכחות. למחרת היא עמדה בראש הצבא, אוחזת גבוה מעל כולם את הדגל עם סמל האיריס שקיבלה מהמלך. הצבא שעט אחריה כשחלקם מצטופפים סביבה כדי להגן עליה. “בתקופה ההיא צבאות ניצחו או הפסידו לא בגלל השוק הפיזי מההתנגשות עם צבא האויב. השוק הפסיכולוגי הוא שגרם להפסד בקרב. וד’ארק סיפקה עליונות רגשית ופסיכולוגית ששברה את שורות האויב”, מסביר קולינס. גם כשנפצעה מחץ שנתקע בכתפה היא המשיכה לחלק פקודות. עם זאת, היא גם הזדעזעה מזוועות המלחמה. לפי סיפורים מהתקופה, ביום הראשון של הקרב היא בכתה על כל המתים, גם על אלו של הצרפתים וגם של האנגלים.

עד ה-9 במאי הצליח הצבא הצרפתי להדוף את הכוחות האנגלים ולהסיר את המצור מהעיר. “זה היה באופן ברור ניצחון שנבע מהכריזמה שלה”, מסביר קולינס. בעקבות הניצחון היא זכתה למעמד מיסטי בקרב החיילים. “ד’ארק עם הדגל שלה לא רק נסכה אומץ לב בקרב הצבא שלה, היא גם עוררה פחד בלב האויבים”, כותב ההיסטוריון הצבאי סקוט מנינג (Scott Manning)^[7]. בקרב בעיר מונפלייה (Montpellier), למשל, רכבה ד’ארק הלוך ושוב מול עמדות האנגלים כדי לגרות אותם לצאת לשדה הפתוח, אבל המפקד שלהם לא הורה לצאת למתקפה “כי הוא פחד שהצבא שלו ייכנס לדמורליזציה ממראה הדגל של ד’ארק”.

השראה לדורות

ביוני אותה שנה, שחררה ד’ארק את העיר פטאי (Patay) מהאנגלים, וביולי 1429 הוכתר שארל השביעי למלך בקתדרלה בעיר ריימס, כפי שד’ארק הבטיחה שיקרה. גורם ההרתעה הפסיכולוגי של ד’ארק צבר תאוצה, ועד ספטמבר אותה שנה נכנעו האנגלים בלי קרב ביותר מ-30 ערים נוספות. “אין ספק שהדגל של ד’ארק עורר פחד בלב האנגלים, אבל הייתה להם סיבה נוספת לפחד”, כותב מנינג. “לפני שד’ארק יצאה לקרב הראשון שלה היא שלחה מכתב לאנגלים ודרשה שהם ייכנעו ויצאו מכל הערים הצרפתיות. אלו שלא יצייתו, ייהרגו כולם. ואלו לא היו מילים ריקות. עד חודש יולי הרג הצבא הצרפתי 3,500 אנגלים, והשמועות על כך התפשטו בצרפת”.

גל הניצחונות של ד’ארק נקטע בשנה לאחר מכן, כשהיא וצבאה החלו לסבול הפסדים. במאי 1430 היא נתפסה סמוך לפריז על ידי אנשיו של הדוכס מבורגונדי, שהיה בעל ברית של האנגלים, והוא מסר אותה לידי האנגלים. לאחר חודשים מספר היא נמסרה לידי האינקוויזיציה וב-30 במאי 1431 הועלתה על המוקד. כמעט 500 שנה לאחר מותה, ב-1920, היא הוכרזה כקדושה על ידי הכנסייה.

האם ד’ארק אכן הִטְתָה את פני המלחמה בין צרפת לאנגליה? תשובה אפשרית אחת היא לא, כיוון שהמלחמה בין צרפת לאנגליה נמשכה 22 שנים נוספות לאחר שד’ארק הועלתה על המוקד. אם כך, מדוע היא עדיין מפורסמת כל כך ומעוררת השראה? תשובה חלקית לכך נותן ההיסטוריון הצבאי דוורייס בספרו: “המוניטין של ד’ארק נבע מהיכולות הצבאיות שלה, מהיכולת שהייתה לה להוביל אנשים בקרב כנגד כל הסיכויים ומול האפשרות של מוות. זו הייתה ההשפעה הגדולה ביותר שלה בתקופתה. זמן לא רב אחרי מותה, מפקדי צבא, אלו שלחמו בשורותיה, כמו גם אלו שאף פעם לא היו בשורותיה, החלו לאמץ טקטיקות דומות לשלה. השיטה שלה של התקפה ישירה גבתה מחיר כבד להשגת ניצחון בקרב, אבל בטווח הארוך היא הייתה יעילה יותר מטקטיקות אחרות להשתחררות מהשלטון האנגלי, ובסופו של דבר גבתה פחות קורבנות”. אפשר אולי להוסיף לכך את אומץ הלב, הנחישות, הביטחון והאמונה בשליחות שלה שממשיכים לתת השראה עד היום.

1. רנדל קולינס, יו”ר הארגון האמריקני לסוציולוגיה, http://sociological-eye.blogspot.com/2017/02/when-are-women-charismatic-leaders-joan.html
2. כנה”ל
3. מתוך הפרוטוקולים של שני המשפטים שנערכו לד’ארק (לפני שהעלו אותה על המוקד, ואחרי מותה), ששרדו עד ימינו. https://sourcebooks.fordham.edu/basis/joanofarc-trial.asp
4. על פי מחקרו של רנדל קולינס, יו”ר הארגון האמריקני לסוציולוגיה
5. כנ”ל
6. Joan of Arc: A Military Leader, October 2011
7. Joan of Arc’s Military Successes and Failures, Scott Manning, January 2010