“כשאומרים שיש כאן מאבק בין ימין לשמאל, מהו המאבק? זה מאבק בין פיל לזבוב. זה לא מאבק אמיתי”

צילום: אלכס גורביץ׳, אפוק טיימס

הכול התחיל בארוחת ערב ראש השנה, כשהחוקר והעיתונאי שמואל רוזנר נקלע לוויכוח עם אשתו על השאלה “כמה אנשים הולכים לשמוע תקיעת שופר”. “היא אמרה שפחות אנשים הולכים”, מספר רוזנר, “אני אמרתי שיותר, וכשחיפשתי במוצאי החג נתונים באינטרנט גיליתי שאין כל כך נתונים לשאלה הספציפית הזאת. התחלתי לתהות אילו נתונים נוספים חסרים, וכיצד נתונים כאלה יכולים להועיל להבנה שלנו את החברה היהודית בישראל. מהר מאוד הבנתי שאחרי 70 שנות מדינה, יש משמעות גדולה למחקר על האופן שבו יהודים בישראל פועלים וחושבים”.

רוזנר, חוקר עמית במכון למדיניות העם היהודי בירושלים, בעל טור בניו יורק טיימס, במעריב ובג’ואיש ג’ורנל בלוס אנג’לס, והעורך הראשי של ספרי העיון בהוצאת כנרת זמורה דביר, החליט שירים את הכפפה וחבר לפרופ’ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. “הבנתי שדרוש כאן מחקר סטטיסטי גדול. קמיל ואני מכירים כבר שנים רבות מאוד והיה לי ברור שאני רוצה לעבוד איתו”.

הרוב מניפים דגל ושומרים על מנהגי מסורת | תמונה: Shutterstock

יחד הם חיברו שאלון לסקר מפורט ומקיף, ממנו ניסו להפיק מסקנות ותובנות. “לקחנו מספר רב מאוד של נושאים, שאלנו (את האוכלוסייה היהודית בלבד, מ”מ) בערך 400 שאלות”, הוא מספר. “שאלנו אנשים מה הם עושים ביום כיפור: האם הם רוכבים על אופניים, האם הם הולכים לבית כנסת, האם צמים? ירדנו לעומק. לא שאלנו רק האם בחנוכה הם מדליקים נרות, אלא האם הם מדליקים כל ערב או רק בכמה ערבים, האם הם אוכלים סופגנייה, האם נתנו דמי חנוכה והאם הלכו לפסטיגל. זה היה שאלון ותהליך ארוך”.

התוצאה היא הספר “יהדות ישראלית” (2018) המציג לקהל הרחב, בשפה פשוטה, את המחקר המורכב. “אחרי 70 שנות קיום”, אומר רוזנר, “מתפתחת כאן יהדות בעלת מאפיינים ייחודיים. יהדות חדשה. יהדות ישראלית. יהדות שהיא כיום כבר המיינסטרים”.

מעל 90% מהיהודים בישראל אוכלים תפוח בדבש, סופגניות או לביבות. רוב היהודים גם מדליקים נרות בחנוכה | תמונה: Shutterstock

תספר לי על מאפיין אחד של היהדות החדשה הזו שהפתיע אותך במיוחד.

“התברר לי שאחד המנהגים הכי חזקים בישראל זה ארוחת יום שישי משפחתית. יותר משמונה מכל עשרה יהודים בישראל אומרים שהם אוכלים באופן קבוע ארוחת שישי משפחתית. זה לא אומר שהם עושים קידוש, זה לא אומר שהם נוטלים ידיים או מדליקים נרות. זה אומר שעניין ההתכנסות בשישי בערב הוא מוקד חזק מאוד בתרבות היהודית הישראלית. זאת יהדות ישראלית משפחתית שבאמריקה, למשל, לא מתרחשת. אמריקה היא מקום שבו המרחקים הגאוגרפים גדולים. בחלק מהמקרים הילדים גרים במרחק טיסה. כדי לממש את הזהות היהודית באמריקה הם נזקקים לערוץ מימוש – בית כנסת או קהילה”.

הנה כמה תובנות מעניינות נוספות שעלו במחקר: כארבעה מכל חמישה יהודים בישראל מאמינים באלוהים, אף על פי שכמחצית מהאוכלוסייה היהודית היא חילונית (ואגב, מתוך הלא מאמינים, הרוב שומרים על אופציה שאולי קיים אלוהים). רק מיעוט (34%) מהמסורתיים רואה בקיום מצוות את מה שהופך יהודי ליהודי טוב. רוב הישראלים מגדירים את הזרם היהודי שהם משתייכים אליו כ”יהודי ישראלי” (55%) – זרם המבטא מסורת ולאומיות. 61% מכלל היהודים בארץ אומרים ש”להיות יהודי טוב” פירושו (“במידה רבה מאוד”) “להיות בן אדם טוב”; רוב היהודים מחזיקים ספר תנ”ך בבית (91%), אוכלים תפוח בדבש, סופגניות או לביבות (מעל 90%), עושים מנגל ביום העצמאות (63%) וצמים ביום כיפור (67%). וכמחצית מאלו שגדלו בבית דתי, כבר לא קוראים לעצמם דתיים. יש מהם שהפכו לחילונים, יש כאלו שנהיו מסורתיים, מיעוטם לדתיים-תורניים או חרדים.

מיינסטרים ישראלי ציוני

בניגוד לחוקרים קודמים שחילקו את החברה הישראלית לפי זרמים דתיים (חרדי, דתי, מסורתי, חילוני) או לפי פוליטיקה (ימין, מרכז, שמאל) או לפי תרבויות (דתית, חילונית, מערבית-צרכנית), רוזנר ופוקס זיהו במחקרם ארבע קבוצות בחברה הישראלית וכך חילקו אותה: הקבוצה הגדולה ביותר היא “יהודים-ישראלים” (55%). זו קבוצה שחבריה “מקיימים טקסים ומנהגים של יהדות ושל ישראליות, ודוגלים באמונות המשלבות יהדות וציונות”, הם כותבים. “היהודים הישראלים הם רוב היהודים בישראל. אבל לא רוב גדול”.

לצד ה”יהודים-ישראלים” מתקיימות שלוש קבוצות נוספות ששוות בערך בגודלן: ה”יהודים” (הכוונה לחרדים) – אלה היהודים שצמים ביום כיפור, מקיימים תורה ומצוות אבל לא מניפים דגל ביום העצמאות ולא רואים במדינה משמעות המקרינה על זהותם היהודית; ה”ישראלים” – חילונים, פטריוטים ישראלים, ששיעור ניכר מהם אתאיסטים; ו”האוניברסלים” – חילונים שלא מתעניינים במסורת היהודית וגם לא בלאומיות הישראלית. לא חשוב להם לשרת בצה”ל, ועובדת היותם יהודים היא אנקדוטה ביוגרפית בלבד.

שיקוף של המיינסטרים הישראלי בפוליטיקה | תמונה: Yonatan Sindel/AFP via Getty Images

“אם תסתכלי על שתי מערכות הבחירות האחרונות ותשאלי בין מי למי הייתה התחרות, התשובה היא לא בין ימין לשמאל. התשובה היא בין מרכז קצת ימין לבין מרכז קצת שמאל. כלומר הפערים האידיאולוגים בין בני גנץ וראש הממשלה נתניהו, אם מתייחסים לעמדות הרשמיות של כחול לבן ולעמדות הרשמיות של הליכוד, ברוב הנושאים הם לא כל כך גדולים.

“החברה הישראלית היהודית היא חברה שיש בה מיינסטרים רחב מאוד והסכמה רחבה בנושאים הגדולים. הוויכוחים הם דווקא על העניינים הקטנים יותר. אין כאן הרבה אנשים שמערערים באופן כללי על האתוס הלאומי. שמערערים באופן מהותי על מבנה החברה, על כללי המשחק. על היעדים המרכזיים של מדינת ישראל”.

בכל זאת, יש ויכוח גדול על חילון והדתה. זה ויכוח שהיה במרכז הבחירות והשפיע על הרכבת הממשלה. 

“נכון, אבל שימי לב מה אביגדור ליברמן דאג להגיד בנאום שלו לפני כמה ימים: ‘אני אוהב יהדות’, ‘אני אוהב את המסורת היהודית’, ‘אני רוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית’, אבל ‘אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות’.

“הוויכוח הוא לא על העיקרון. כמעט כולם רוצים שישראל תהיה, סליחה על הקלישאה, מדינה יהודית ודמוקרטית. הוויכוח הוא על הפרטים. במובן הזה יש כאן דבק די חזק. בוויכוחים של היום-יום נדמה לנו שזו חברה שסועה וקרועה, אבל החברה הישראלית אינה שסועה כל כך. היא בסך הכול חברה שעל העקרונות הגדולים מסכימים בה ואז רבים חזק מאוד על האופן שבו יש לנהל את הדברים.

“קחי לדוגמה את השבת. אני לא מכיר מפלגה בישראל שאומרת ‘בואו נבטל את שבת’. אין מפלגה כזאת. או ‘בואו נזיז את שבת ליום שלישי כי זה יותר נוח’. לא. ברור לגמרי ששבת צריכה להיות ביום המנוחה שהוא יום המנוחה לפי המסורת היהודית. השאלה הנשאלת היא מה זה אומר שיש שבת? עד כמה צריך להיות לזה ביטוי בפרהסיה הציבורית? עד כמה צריך להיות לזה ביטוי באיסורים ובהיתרים הנוגעים לחופש האישי? אלו דברים חשובים מאוד. אבל צריך לעשות את ההבחנה. כולנו רוצים שבת, רק שאני רוצה שהשבת תהיה עם הדלקת נרות ובלי תחבורה ציבורית, ואחר רוצה שהשבת תהיה לנוח על חוף הים.

“המדינה מתנהלת גם על פי לוח השנה היהודי. אני לא מכיר אנשים שאומרים – בואו נבטל את חופשת סוכות. יוצאים לחופשות בחנוכה ובפסח, ובפורים מתחפשים. יש כעת קרב על הדתה בבתי ספר. אנשים אומרים תלמדו כך או כך. אבל אין אנשים שאומרים – בואו נבטל מסיבות פורים בבתי הספר. אף אחד לא דורש שבבית הספר לא יזכירו את פורים כלל, כמו באמריקה – שבה יש הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, ולא מזכירים חגים בבתי ספר. ברור לגמרי שכולם בישראל מדליקים נרות חנוכה”.

צילום: אלכס גורביץ׳, אפוק טיימס

לאילו תובנות נוספות הגעת במחקר?

“שמדינת ישראל לא נעשית דתית יותר. היא נעשית עם השנים מדינה פחות דתית. דוגמה בולטת היא בתי הקולנוע בשבת. מי שזוכר, בשנות ה-80 היה מאבק סביב קולנוע בפתח תקווה. הייתה דרמה מטורפת סביב זה, והיום את מסתכלת על זה ואומרת: על מה הם רבו? כל בתי הקולנוע פתוחים בשבת והכול בסדר.

“יש לפעמים דברים שאנחנו מוציאים עליהם המון אנרגיה ברגע מסוים והם נראים לנו קריטיים מאוד אבל בתהליכים ארוכי טווח, המדינה הולכת לבסוף לכיוון שהציבור רוצה שהיא תלך”.

מנגד, הלמ”ס צופה שב-2065 החרדים יהיה 40 אחוז מהיהודים בישראל. זה משמעותי.

“הניסיון שלנו מלמד ששום תחזית דמוגרפית מהסוג הזה לא מתממשת. כי תמיד קורה משהו בדרך”.

ובכל זאת, הנתון מעלה את השאלה האם החברה שלנו באמת הופכת לחילונית יותר. 

“החברה החרדית, אם היא תגדל, תשתנה גם כן, והחברה הישראלית תשתנה, והמציאות הכלכלית תשתנה, והמציאות הגיאופוליטית תשתנה. יקרו כל כך הרבה דברים עד 2065 שלתת תחזית הגיונית זה לא מעשי.

“החברה החרדית מציגה אתגר למדינת ישראל, האתגר הזה נוגע לתחומים שאנחנו מכירים – שירות בצה”ל, השתתפות בכוח העבודה והשפעה תרבותית. צריך להסתכל על שלושת המישורים ולחשוב איך מתמודדים איתם, בחוקים ובתקנות. ובסוף צריך לזכור שגם החרדים חיים פה, גם להם יש זכות לממש את עצמם ואת רצונותיהם. זאת מציאות מורכבת, אבל לא צריך להפוך אותה ליותר מורכבת ממה שהיא. ובעיקר שיח של תוקפנות לא יפתור את הבעיה.

“יש היום מיינסטרים ישראלי ציוני, וראינו את זה גם בשתי מערכות הבחירות חזק מאוד. ולצדו שתי קבוצות המשמשות שק חבטות ולא משתייכות למיינסטרים הזה: הערבים מצד אחד, והחרדים מצד שני. זה מה שמראים הסקרים”.

בספר אתה עוסק גם בזהות חדשה יחסית: יהודי מסורתני. תסביר.

“בעבר הייתה נטייה לחלק את החברה לדתיים יותר ודתיים פחות. אנחנו אמרנו, בואו נשים רגע את הדת בצד ובמקום על דת נדבר על מסורת – שהיא חלק מהזהות שלך. ומה שגילינו היה שרוב הקהל בישראל, ובוודאי הקבוצה הגדולה (זו של ה-55%, מ”מ), היא קבוצה של אנשים שהסנטימנט שלהם מורכב משני אלמנטים מרכזיים: האחד הלאומיות הישראלית – הם גאים במדינה, היא חשובה להם, ערכים הקשורים במדינה חשובים להם, הגנה על המדינה חשובה להם, מגורים במדינה וציונות חשובים להם. והאלמנט השני: המסורת היהודית. זו לא הדת. אתה מדליק נרות בחנוכה, אתה מתחפש בפורים. אתה רואה חשיבות בכך שהילדים שלך יהיו יהודים. אני מדבר על מי שמניף דגל ישראל ביום העצמאות ומדליק נר בחנוכה. זה אירוע ישראלי, וזה אירוע שהתחיל בימי התלמוד, בימי החשמונאים. הישראלי הטיפוסי עושה את שני הדברים האלה. לכן אנחנו קוראים לזה יהדות-ישראלית. זה הופך למשהו אחד.

“כששאלנו ישראלים מה זה להיות יהודי טוב היו גם רבים שאמרו לנו: לשרת בצה”ל. לשרת בצה”ל זה כבר לא רק חובה אזרחית ישראלית, אלא שמייחסים לזה ערכיות של מסורת יהודית. למה זה מעניין? כי כשאת חושבת על ההיסטוריה היהודית, לא היה לנו אף פעם דבר כזה. ההיסטוריה היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה מעולם לא הציגה בפנינו את האתגר הזה”.

זה מה שדמיינו אבות הציונות?

“במידה מסוימת. כל אחד דמיין משהו קצת אחר, אבל כן, במידה רבה הדבר הזה מגשים את החזון הציוני. לחזון הציוני היו כמה אלמנטים מרכזיים. האלמנט הפיזי: היהודים בסכנה. עלולים להרוג אותם, בואו נמצא להם מקום בטוח. האלמנט השני היה שהיהודים נמצאים בסכנה רוחנית, נציל אותם מהסכנה הרוחנית הזאת.

“כל עוד איראן לא תשמיד אותנו יש לנו כאן מענה לעניין הפיזי. בספר אנחנו מטפלים יותר בשאלת המענה לצד הרוחני, ואנחנו אומרים, כן, ישראל מספקת בדיוק את הדבר הזה. היא מייצרת יהודים חופשיים. הם לא צריכים להיות שומרי מצוות כדי להיות יהודים, הם לא מתבוללים, אין כמעט התבוללות בישראל. והתודעה היהודית שלהם נשארת חזקה. השפה יהודית, המוסיקה, החינוך בבתי הספר. מבחינה זו ישראל מגשימה את החזון הציוני הזה, ישראל הצליחה. שמנו הרבה יהודים במקום אחד, נתנו להם להיות הרוב, נתנו להם להקים קהילה פוליטית משלהם, יצרנו את המרחב הזה שמאפשר להם לפתח תרבות יהודית שמצד אחד היא רלוונטית, גם לאלו שלא רוצים להיות דתיים, מצד שני מודרנית, ועם כל זאת חזקה”.

בישראל נוצר רצף הרבה יותר סובלני כלפי גוונים שונים | תמונה: Shutterstock

האם ישראל ייחודית בעולם במובן הזה, של הקשר למסורת? 


“לא. אני נוסע לאיטליה בשבוע הבא. האיטלקים קתולים מאוד והנוכחות הזאת חזקה אצלם. אבל לישראל יש יתרון במובן שהיא מבודדת יחסית. אנחנו לא חיים במרחב אירופי משותף עם גבולות פתוחים. אנחנו חיים במרחב שסוגר אותנו ומבודד אותנו. אנחנו קהילה שאין בה יוצא ובא. החיים במרחב סגור גם יוצרים אלמנט של סיר לחץ. הם יוצרים גם בעיות. אבל ברמה של שמירת זהות יש לזה יתרונות. זה גם מקל עלינו למשל בנושא ההתבוללות. עם מי נתבולל? ברירת המחדל כאן היא להישאר יהודי”.

בוא נדבר על לאום, סוגיה שכביכול מפרידה בין ימין ושמאל. השיח ברשתות החברתיות מאוד מתלהם ומתייג את הימין כפשיסטי. האם זה משהו שימשיך לפלג אותנו או שאתה צופה בו שינוי?

“קודם כל רוב היהודים בישראל הם מאוד לאומיים. השיח הציבורי לפעמים מבלבל ומטשטש ניואנסים. יש הבדל בין לאומיות ובין לאומנות. לאומנות זה הדבר הלא טוב. רוב היהודים שחיים פה הם לאומיים. הם רוצים את ישראל כמדינה יהודית. יש פה מיעוט שרוצה שישראל תהיה מדינה אזרחית ניטרלית בלי ממד של זהות יהודית חזקה. זהו מיעוט קטן הנמצא בעיקר בשמאל. גם השמאל מאוד קטן. אנשים המגדירים את עצמם שמאל בישראל הם 5% מהיהודים. זה כלום. עוד 11% מגדירים את עצמם מרכז שמאל. ביחד הם 16%. אלה כל היהודים שמגדירים את עצמם שמאל ומרכז שמאל. זה הכול. כשאומרים שיש כאן מאבק בין ימין לשמאל, מהו המאבק? זה מאבק בין פיל לזבוב. זה לא מאבק אמיתי. יש פה ימין, מרכז ימין ומרכז-מרכז, וגם המרכז שמאל הוא ברובו לאומי. אלו אנשים שמדינת ישראל חשובה להם, הזהות היהודית חשובה להם, המדינה היהודית חשובה להם, הציונות חשובה להם”.

במילים אחרות, כחול לבן, שהיא מיזוג של מרכז שמאל ומרכז ימין, אינה מיזוג מקרי. זה קרה מסיבה מסוימת. 

“נכון. מתוך היהודים הנמצאים בישראל, אחוז מזערי הם לא לאומיים. מה זה אומר לאומיים? האם להיות לאומיים זה אומר שאנחנו בהכרח תומכים בהתנחלויות? זה לא. אולי אנחנו לאומיים עד הקו הירוק. אנחנו לאומיים אבל רוצים שייעשה מאמץ גדול יותר לנהל דו שיח עם הצד השני. זאת מחלוקת על מדיניות. זאת לא מחלוקת על העיקרון של מדינת לאום יהודית.

“יש פה אנשים קולניים שלא אוהבים את העניין הלאומי, ואני מתייחס רק ליהודים. הם אחוז מזערי. אני חושב שהוויכוח, כפי שהוא משתקף במרחב הציבורי ובתקשורת, לא משקף את המציאות”.

אתה מדבר בספר גם על התפוררות החברה הדתית לאומית.

“נכון. לציונות הדתית קרה דבר שהוא בו בזמן גם נהדר וגם גרוע. מצד אחד, סדר היום שהיא הביאה, השילוב של לאומיות ויהדות, הוא בדיוק סדר היום של מדינת ישראל. כמעט כולם מבינים שאין ישראל ציונית יהודית בלי מסורת יהודית ושאין מסורת יהודית משגשגת בלי ישראל. זאת החשיבה של רוב היהודים בישראל. רוצים את הלאומיות ורוצים את המסורת היהודית. מצד שני, אם זה מה שכולם רוצים, אז למה צריך ציונות דתית, שהיא קבוצה נפרדת המייצרת סדר יום?

“הציונות הדתית זאת קבוצה שיש לה מוסדות חזקים ונוכחות חזקה ומשפחות גדולות, אבל כשמסתכלים על המצב הדמוגרפי מגלים שחלק גדול מהילדים לא נשארים בציונות הדתית. הציונות הדתית היא יצרנית של ישראלים לא דתיים. לא רק, אבל חלק גדול. אני בא מתוך המרחב של הציונות הדתית ואני מכיר אותו היטב”.

חלק גדול עוזב את הציונות הדתית?

“כן, חלק גדול ממה שנקרא דתל”שים, דתיים על הרצף. זה משום שהציונות הדתית לא מצליחה להחזיק את הדור הבא והדור שבא אחריו באותה רמה כמו שהחרדים מצליחים. הצעירים זזים לכיוון הפחות דתי ויותר חילוני או מסורתי. לכאורה יש פה נס דמוגרפי. אלו משפחות גדולות יותר ולמרות זאת חלקה של הציונות הדתית באוכלוסייה לא גדל. למה הם נשארים אותו דבר? כי שליש מהילדים עוזבים. זאת המציאות”.

איך זה ייראה פה עוד 20 שנה?

“זה תלוי בהרבה גורמים. כרגע מה שאנחנו רואים זה מצד אחד יותר חרדים ומצד שני יותר חילונים או חילונים קצת מסורתיים. נוסף על זה, לישראלים באופן כללי נמאס מהתיוג של מי חרדי, מי חילוני וכו’. יש רצף הרבה יותר סובלני כלפי גוונים שונים. יש חילונים מאוד שומרי מסורת ויש דתיים יותר חפיפניקים. יש יותר סובלנות כלפי גוונים של אפור. אנחנו לא רק שחור ולבן. החברה הישראלית מציעה הרבה יותר גווני אפור, היא מציעה מרחב נינוח. אתה יכול להיות קצת כזה וקצת כזה. החברה גם גדלה. אנחנו חיים במדינה של תשעה מיליון בני אדם. במדינה כזו יש מקום לקבוצות קטנות יותר עם זווית ספציפית יותר או רצון מאוד ספציפי למצוא את האנשים שדומים להם. גם באורתודוקסיה מוצאים את זה. פתאום יש בית כנסת שנותן לנשים לעלות לתורה, ובית כנסת שנותן להן לעלות לתורה אבל לא להתפלל מוסף, או בית כנסת שנותן להן לעלות לתורה רק בבת מצווה, כך שמוצאים קהילות שכל אחת מתאימה בדיוק לתפריט שנוח לה וזה בסדר. התהליך הזה יעבור על כל הקבוצות בישראל עם הזמן”.

אני רואה פה גם בעיה. זה מוביל להתדלדלות השורשים המסורתיים של העם שלנו. ניקח לדוגמה את השפה. שפה יכולה להיות מורכבת וגבוהה, אבל אם מנסים לעשות לה אדפטציה או להכניס רעיונות משפת הרחוב, בסופו של דבר נוצרת דלות בשפה. דבר דומה עלול לקרות למסורת ולדת. 

“נכון. כשאת מדברת על זהות יהודית, זו זירה שיש בה הרבה שחקנים. יש להם הרבה רצונות. כל אחד זורק את הכדור שלו. אלה אומרים בואו נוסיף שעות תלמוד בבתי הספר ואלה אומרים בואו נוריד שעות תלמוד בבתי הספר, אלו אומרים בואו נעשה חנוכייה בכל פינת רחוב ואלו אומרים בואו נסלק את חב”ד מהרחובות.

“המאבק על הרוח היהודית ישראלית לא ייגמר. זה טיבעו. אנחנו חיים בקהילה תוססת של אנשים שבאופן טבעי לכל אחד יש שאיפות אחרות ורצונות אחרים ומשיכת החבל הזאת תימשך כל הזמן. וכל עוד החבל לא נקרע, זאת לא נראית לי בעיה. מושכים לכיוון אחד ואלה לכיוון אחר, אלה רוצים כך ואלה רוצים כך. בסוף אנחנו מכירים את החיים פה. אני חי בישראל כבר חמישים שנה, אנחנו חיים פה ויודעים שהחיים כאן לא בלתי נסבלים. אתה יוצא לרחוב ואין פה מלחמת תרבות. חלק מהאנשים מרוצים יותר, חלק מרוצים פחות. אלה החיים. אחד מתרגז שאין תחבורה ציבורית בשבת, ואחר מתעצבן אם תהיה תחבורה ציבורית בשבת. בסוף נוצרת איזושהי דינמיקה.

“לקחנו את העם היהודי שהתרגל להיות במשך 2,000 שנה ללא מולדת, ללא מדינה, ללא כוח, ללא חיבור עוצמתי לארץ ישראל, ו’שתלנו’ לו מדינה יהודית שהופכת להיות מרכז העם היהודי. מדינה חזקה, בעלת כוח, עם צבא, עם הייטק. ברור שזה ישנה אותנו. זה חייב לשנות אותנו. לכן היה לי מעניין לעשות את המחקר ולכתוב את הספר. אבל ברור לי שהספר הזה נכון ל-70 שנה אחרי קום המדינה. ברור שבעוד 70 שנה יצטרכו ספר חדש ואחר. משום שהדינמיקה לשינוי העם היהודי היא תנועה, תנועה שמתחוללת היום. אנחנו מחוללי השינוי. אנחנו לוקחים חלק בתהליך היסטורי דרמטי. לא לכל דור של יהודים הייתה הזדמנות להשתתף בשינוי דרמטי של הדינמיקה של העם היהודי”.