הקולות ששמע היטלר

תמונה: Hulton Archive/Getty Images

“ אכלתי ארוחת ערב בתעלה, עם כמה חיילים אחרים. פתאום שמעתי [בראשי] קול שאומר לי: ‘קום ולך למקום אחר’. הקול היה כל כך ברור ועקשני שצִייַתִּי באופן אוטומטי, כאילו שזו הייתה פקודה צבאית. קמתי על רגליי והלכתי 20 יארד (18 מטר) לאורך התעלה, כשאני לוקח איתי את קופסת השימורים של ארוחת הערב. רק התיישבתי להמשיך לאכול וקול נפץ מחריש אוזניים נשמע מאותו מקום בתעלה שממנו התרחקתי. פגז תועה התפוצץ מעל קבוצת החיילים שאיתם ישבתי קודם, וכולם נהרגו”.

את ההתנסות המיסטית הזאת חווה אדולף היטלר, כאשר היה חייל במלחמת העולם הראשונה. הוא סיפר זאת לעיתונאי האמריקני ג’ורג’ וורד פרייס (George Ward Price) שכתב על כך בספרו (I know these dictators^[1] (1937.

בזמן אחר במלחמת העולם הראשונה, כששכב היטלר בבית חולים עם עיוורון זמני כתוצאה מחשיפה להתקפת גז, הוא שמע קול נוסף: “כאשר הייתי מרותק למיטה, עלה בראשי הרעיון שאני אשחרר את גרמניה, שאני אפאר אותה. מיד ידעתי שזה יתגשם”^[2].

היטלר כחייל בזמן מלחמת העולם הראשונה | התמונה: Hulton Archive/Getty Images

כל הביוגרפיות שנכתבו על הדיקטטור השנוא ביותר בעולם מסכימות על דבר אחד: להיטלר היו ללא ספק בעיות פסיכולוגיות קשות שהובילו אותו לדמיין ולהוציא לפועל את הזוועות שביצע. אולם החוקרים מספקים הסברים שונים למניעים שהובילו אותו לבצע רצח המונים: החינוך הרעיל שקיבל מאביו^[3], הסבל שגרמה לו אימו בגיל צעיר^[4], המטען הרגשי שנאלץ לסבול בעקבות בעיות הנישואים של הוריו^[5], הכעס על הדחייה מהאקדמיה לאמנויות והידיעה שלא יוכל להיות אמן כפי שרצה^[6].

“באופן קולקטיבי, ההסברים הפסיכולוגיים האלו אינם מצליחים להסביר את היטלר בצורה מספקת”, כותב ג’ורג’ סקרלט, ד”ר לפסיכולוגיה התפתחותית במאמר שכתב על היטלר: :Spiritual Pathology”
^[7]The Case of Adolf Hitler”.

סקרלט מסביר שזה כך משום שהראיות לטיעונים הן דלילות וגם משום שהבעיות שהן מצביעות עליהן הן כה נפוצות עד שהן אינן נושאות את משקל הקריירה המפלצתית של היטלר. “בקיצור”, הוא כותב, “הן לא מסתכמות בהסבר כיצד יכול היה האיש המוזר הזה לפתות אומה משכילה וגבוהה ואז כמעט להשמיד אותה יחד עם מיליוני לא-גרמנים”.

סקרלט מוסיף שגם לא נמצאה סיבה פסיכולוגית מספקת שמסבירה את שנאתו של היטלר ליהודים. “הפסיכיאטר פריץ רדליך הציג את הדברים בצורה הטובה ביותר כשאמר: ‘בעזרת סיווג ה-(DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders של אבחנות אישיות, אני מרגיש לעתים קרובות, ולא רק במקרה של אדולף היטלר, כאילו הייתי בחנות בגדים זולה: שום דבר לא מתאים והכול מתאים’^[8]. בניסיונו של רדליך עצמו לספק אבחנה, הוא סיכם בכך שהכיר בממד רוחני – ואיבחן את היטלר “כנביא הרסני ופרנואידי”, כותב סקרלט.

ממד רוחני? נביא הרסני ופרנואידי? נשמע מוזר. אולם ישנן מסתבר ראיות התומכות בכך שהיטלר לא רק שמע קולות שדיברו אליו, אלא גם ציית להם, כפי שעשה ביום שבו שמע לקול שהוציא אותו מהתעלה והציל את חייו.

קולות שטניים

בעוד שרוב האנשים סובלים במלחמות, מלחמת העולם הראשונה עשתה להיטלר רק “טוב”. מאדם חסר זהות ומטרה, מאדם חסר אמונה ששקע בייאוש לאחר שנכשל פעמיים בבחינות הכניסה לאקדמיה לאמנויות בווינה, הוא מצא את עצמו נאבק למען מולדתו, מאמין בעצמו ומאמין במשימתו החשובה. כאמור, מלבד הרגשות הפטריוטים לגרמניה שסיפקו לו משמעות, היטלר החל לשמוע קולות שהרגיש שהדריכו אותו ואף הצילו את חייו.

חוקרים חושבים שזהותו החדשה והפטריוטית של היטלר עברה כנראה טלטלה כשהגיעו אליו החדשות על הפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. העיתונאי הגרמני יוהכים פסט (Joachim Fest) מתאר את היטלר בספרו “Hitler”, שקוע בייאוש ובוכה: “הוא הביע תחושה של אובדן אישי יותר מאשר לאומי”, הוא כותב^[9]. “הוא היה ‘אבוד’ והיה צריך למצוא את עצמו”, מסביר ג’ורג סקרלט במאמרו^[10]. לדבריו, האירועים אחרי המלחמה היו רגעים קריטיים להתפתחות “האמונה” של היטלר.

1925, הדיקטטור מצטלם בעודו מקשיב להקלטה של נאומו. אחרי שראה את הצילום, הורה היטלר להיינריך הופמן, הצלם, להשמיד את סרט הצילום. הופמן לא ציית | תמונה: Heinrich Hoffmann/Getty Images

הרמן ראושנינג (Herman Rauschning) שהיה פוליטיקאי וסופר גרמני, חבר במפלגה הנאצית לזמן קצר שאחר כך הפך למתנגד ומבקר חריף של היטלר, תיעד את שיחותיו עם היטלר ופרסם אותן בספר The voice of destruction (1940). בספרו הוא טוען שלאמונתו של היטלר לא היה קשר לאמונה דתית, שכן היטלר סלד מהנצרות. אבל היטלר כן דיבר על רוחניות: “אנחנו לא רוצים אנשים שישמרו עין אחת פקוחה לחיים שלאחר כך. אנחנו צריכים אנשים חופשיים שמרגישים שהם יודעים שאלוהים נמצא בתוכם”, אמר לו לכאורה הדיקטטור לעתיד^[11].

אמונתו של היטלר בעצמו, קשורה כנראה לקולות שדיברו אליו: “אני מבצע את הפקודות שההשגחה העליונה הטילה עליי”, אמר היטלר לעיתונאי האמריקני יליד גרמניה, קארל פון ויגנד (Karl von Wiegand), בריאיון שהתפרסם בעיתון קוסמופוליטן (Hitler forsees his end 1939)^[12].

“אין כעת כוח בעולם שיכול לערער את הרייך הגרמני”, אמר היטלר בריאיון לעיתונאי האמריקני פייר הוס (Pierre Huss), שהתפרסם אחר כך בספרו (The Foe we face (1942. “זהו רצון ההשגחה העליונה שאני אבצע את השליחות של גרמניה”^[13].

הפסיכואנליטיקאי האמריקני וולטר לאנגר, אחד החוקרים המעטים שהביא עדויות מראיונות עם היטלר על הקולות והחזיונות שחווה, התבקש בתקופת מלחמת העולם השנייה להכין פרופיל פסיכולוגי של הדיקטטור עבור סוכנות הביון האמריקנית באותה תקופה, Office of Strategic Services) (OSS), שלימים הפכה לסוכנות הסי-איי-אי. הפרופיל שלאנגר ערך התבסס על מקורות כתובים שמצא, על ראיונות שעיתונאים זרים ערכו עם היטלר ועל הניסיון שהיה לו כפסיכולוג קליני. הדוח שהגיש ל-OSS ב-1943 היה מסווג במשך זמן רב והותר לפרסום ב-1968. בסופו של דבר הוא התפרסם כספר בשם (The Mind of Adolf Hitler: the secret wartime report (1972.

“היטלר מאמין כמעט בוודאות שהוא נשלח על ידי ההשגחה העליונה ושיש לו שליחות ספציפית לבצע”, כתב לאנגר. “איך בדיוק השליחות שלו תתבצע לא ברור לו, אבל זה לא מטריד אותו משום שיש ‘קול פנימי’ שמדריך אותו בצעדים שעליו לעשות”. הטענה של לאנגר מתבססת על דברים שהיטלר אמר במספר ראיונות שהוא נתן לעיתונאים זרים.

“אבל אם הקול מדבר אליי, אני יודע שהגיע הזמן לפעול”, אמר היטלר להרמן ראושנינג^[14], שכתב בספרו כי בנוסף לקולות שהיטלר שמע, הוא גם ראה בשנתו חזיונות מפחידים: “נדודי השינה שלו הם יותר מאשר עצבים מתוחים. לעתים קרובות הוא מתעורר באמצע הלילה, קם ומסתובב בחוסר מנוחה הלוך ושוב. הוא דורש שיהיה אור בכל מקום. לעתים המצבים האלה הפכו כנראה למבעיתים. אדם שנמצא בקרבה יומיומית אליו נתן לי את התיאור הבא: היטלר מתעורר בלילה עם עוויתות של צרחות. הוא צועק לעזרה. הוא יושב על קצה המיטה כאילו אינו יכול לזוז. הוא רועד מפחד וגורם לכל המיטה לרעוד יחד איתו. הוא צועק מילים ומשפטים לא ברורים. הוא גונח כאילו הוא מדמה שהוא נחנק”.

בהמשך ראושינג כותב: “האדם שסיפר לי את כל זה, תיאר בפירוט רב מקרה אחד, ואני לא הייתי מאמין לסיפור שלו אם הוא לא היה מגיע ממקור אמין שכזה. היטלר עמד מתנודד בחדרו, מביט לכל עבר בפראות וגונח: ‘הוא, הוא, הוא היה כאן’. שפתיו היו כחולות וזיעה ניגרה מפניו. לפתע הוא התחיל לדקלם בשטף מילים ומשפטים קטועים חסרי כל משמעות. זה נשמע נורא […] פתאום הוא צעק: ‘שם, שם בפינה! מי זה שם?’ הוא רקע ברגליו וצרח בדרך האופיינית לו. אז הראו לו שאין שום דבר בחדר ולאט לאט הוא נרגע”.

פעם אנשים האמינו שאדם יכול להיות נרדף על ידי רוחות רעות או שדים שמשתלטים על גופו וגורמים לו להתנהג בטירוף. כיום אולי יכנו אפיזודות כאלה התקפים פסיכוטיים.

המסקנה של לאנגר בפרופיל שכתב על היטלר בנושא הקולות והחזיונות היא: “ניתוח של כל הראיות מביא אותנו בהכרח למסקנה שהיטלר האמין שהוא נועד להיות אלמותי, נבחר על ידי ההשגחה העליונה להיות הגואל החדש של גרמניה, והמייסד של סדר חברתי חדש בעולם […] התנאי היחיד שזה יתקיים הוא שהיטלר ימלא את הפקודות של הקול הפנימי שהדריך אותו והגן עליו בעבר. השכנוע הפנימי הזה אינו מבוסס על נכונות הרעיונות שהוא מעביר, אלא על שכנוע עצמי בגדולה של עצמו”.

1. הסיפור מופיע בספרו של פרייס (I know these dictators (1937

2. מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון הגרמני Pariser Tages Zeitung (ינואר 1940)

3. Miller, A. For Your Own Good: Hidden Cruelty in Child-Rearing and the Roots of Violence; Farrar-Straus-Giroux: New York, NY, USA, 1989

4. Fromm, E. The Anatomy of Human Destructiveness; Rhinehart & Winston: New York, NY, USA, 1973

5. Stierlin, H. Adolf Hitler: A Family Perspective; Psychohistory Press: New York, NY, USA, 1976

6. When Hitler Tried (and Failed) to Be an Artist, History, Sep 13, 2019

7. Spiritual Pathology: The Case of Adolf Hitler, w. George Scarlett, Eliot-Pearson Department of Child Development, Tufts University, 2012

8. Redlich, F. Hitler: Diagnosis of a Destructive Prophet; Oxford University Press: New York, NY, USA, 1999

9. Fest, J. Hitler; Harcourt Brace: New York, NY, USA, 1973

10. ראו הערה 7

11. Herman Rauschning, The Voice of Destruction, 1940

12. ויגנד היה העיתונאי האמריקני הראשון שראיין את היטלר

13. פייר הוס ראיין את היטלר פעמים מספר ב-1930 וב-1940

14. ראו הערה 11