Buster Benson, “Why Are We Yelling?: The Art of Productive Disagreement”, November 2018
קשה להאמין שאפשר לנהל שיחה רגועה על נושאים בוערים כמו חוק הלאום, גיוס תלמידי ישיבות או אפילו מחלוקת עם בני הזוג על ההוצאות הכספיות או עם המתבגרים בבית. פעמים רבות כאשר הוויכוח מתלהט החשיבה וההיגיון מתערפלים ואנחנו לוחצים לפתרון מיידי. ולפעמים מתוך ניסיון מר רבים מעדיפים לא להתווכח כדי לשמור על שקט והרמוניה ולמנוע מריבות.
אבל מתברר שוויכוח הוא אמנות שאפשר ללמוד, ושכל הצדדים יכולים לצאת נשכרים ממנה, טוען באסטר בנסון בספר חדש Why are we yelling? The Art of Productive Disagreement.
בנסון הוא יזם היי טק ולשעבר מנהל מוצר. כדי לחקור את נושא הוויכוח הוא השתתף במאות ויכוחים שיזם בעצמו בפלטפורמות שונות: עם חברים, ברשתות חברתיות ואף הזמין לארוחות משותפות בביתו אנשים שלא הכיר במטרה לנהל ויכוח. כך הוא פיתח טכניקה שהוא מכנה “אמנות הוויכוח הפרודוקטיבי”.
אחד המכשולים לוויכוח פורה הן הדעות הקדומות שיש לנו על הצד השני, כפי שמראה ניסוי שערכה העיתונאית איב פרלמן. פרלמן יזמה מפגש פייסבוק בקרב 25 מצביעי טראמפ ו-25 מצביעי הילרי קלינטון. הבקשה הראשונה הייתה שכל צד יתאר איך לדעתו הצד השני חושב עליו. מצביעי קלינטון אמרו שלדעתם הצד השני רואה אותם כקליפורניים משוגעים, ליברלים, לא פטריוטים ועשירים העובדים שעות ארוכות. מצביעי טראמפ אמרו שלדעתם הצד השני רואה אותם כדתיים, פאנאטים, טיפשים, מפגרים וחובבי תנ”ך. כל צד הכפיש את הצד השני ואי אפשר היה לנהל דיון.
במקרה כזה אחת הדרכים לנהל דיאלוג פורה, לפי בנסון, היא לשנות את התפיסה המושרשת שעלינו לנצח בכל עימות, שעלינו לשכנע את הצד השני בצדקתנו, ושעלינו לגרום לשינוי בהתנהגותו. בנסון ממליץ לקוראיו לזכור ש”מחלוקות לא באמת נפתרות, פשוט כי יש להן שורשים תרבותיים ואישיים עמוקים, ולכן הן יצוצו מחדש כמו עשב בר בגינה, למרות הניכוש הקפדני”.
לפעמים מנסים להשתמש בהיגיון, או מה שנראה בעינינו כהגיוני, כדי לשכנע את הצד השני. כך אלה התומכים בחיסונים מביאים הוכחות ממחקרים מדעיים, ואלה המתנגדים לחיסונים מביאים הוכחות ממחקרים מדעיים אחרים. אבל בסופו של דבר לאי ההסכמה יש שורשים עמוקים של השקפות חיים שונות שאי אפשר לגשר ביניהן על ידי היגיון. האפשרות היחידה היא להקשיב באמת לזווית הראייה של הצד השני ולהסכים שלא מסכימים.
באותו אופן, במקום להתנגח בדעות של בן/בת הזוג, של המנהל בעבודה, או של חברים בשיחת סלון, אפשר להתייחס אל העימות כאל מקפצה הנותנת זמן לחשוף את מקור העימות והפער, עד כדי כך שהסקרנות תסייע לנו להישאר חלוקים בדעתנו ורגועים.
לא קל לעשות זאת. בוויכוח מרגישים פעמים רבות מאוימים ומחפשים מוצא מהיר. לכן חשוב להתגבר על הפחד מעימות ומביקורת. השינוי הפנימי שבנסון מציע כולל תשומת לב לחרדה המתעוררת, הקשבה לקולות הפנימיים שעולים בנו, הקשבה לדברים שהצד האחר אומר בלי לנחש אותם מראש ושכלול היכולת לבטא את עמדתנו ביושר ובפתיחות. כל אלו הן מיומנויות נרכשות כך שזוהי “עבודה פנימית” אישית הדורשת זמן, אימון ובעיקר החלטה לעשות כך.
יש בספר דוגמה אחת ל”אמנות הוויכוח הפורה”. בנסון ממחיש את הקשר בין ויכוח לבין אוכל. הוא הזמין 15 אנשים לארוחה משותפת ולדיון בנושא טעון: פיקוח על החזקת נשק בארה”ב. הרעיון היה: בואו ניהנה יחד בעודנו משוחחים. בתחילת הארוחה שאל בנסון את המשתתפים מה הניסיון האישי של כל אחד מהם עם נשק. כמה מהסיפורים היו קשורים לרצח והתאבדות ואחרים למומחיות ולגאווה על השימוש בנשק. השאלה הבאה הייתה: “מה קרה בחייך שעזר לך לפתח את עמדתך בנושא הפיקוח על נשק?” כפי שכל אחד הביא מאכל שונה לארוחה, כך כל אחד ייצג דעה שונה שהתקבלה על ידי האחרים.
כשהם אכלו יחד נוצרה אווירה שבטית טובה שאִפשרה לכל אחד לבטא את עמדתו ולהקשיב לאחרים. בסוף הארוחה המשותפת נוצרו שלוש קבוצות שהציעו שלוש הצעות שונות לשינוי בחקיקה. הצעה אחת הייתה ליצור “נשק חכם” המופעל על ידי טביעת אצבע או זיהוי פנים. הצעה אחרת הייתה ליצור “נשק מגניב” שיירשם במאגר פדרלי ויוצלב עם שמות של פושעים וחולי נפש, וההצעה השלישית הייתה קשורה באכיפת חוקי הנשק הקיימים. כל שלוש ההצעות היו מגובות במידע שנאסף על מספר ההתאבדויות, מקרי הרצח, מספרי כלי הנשק והחוקים במדינות השונות.
חולשתו הגדולה של הספר היא שהוא אינו מביא מספיק דוגמאות של ויכוחים ולא מנתח את התנהלותם. ויכוחים מתלהטים לעתים קרובות בזירה הבין אישית, המשפחתית והציבורית ולא מגיעים לכדי דיון פורה. לכן, הרעיונות בספר נשארים בגדר תיאוריה בלבד שהקורא צריך למצוא דרך ליישם אותה בעצמו. ובכל זאת, עצם קידום הנושא למודעות היא קרן אור חשובה באפלה.