Edmund Morris, “Edison”, October 2019
תומס אדיסון שמר על קור רוח מוחלט כשצפה ערב אחד, בשנת 1914, בשריפת ענק שכילתה מחצית מהמפעלים, מהמחסנים ומהסחורות שלו. כשעובדיו חששו שיפטר אותם ויסגור הכול, אמר אדיסון: “אבל מראה האש היה מחזה מרהיב כל כך”. ולמחרת היום אסף את העובדים וחילק אותם לצוותים כדי להוציא לפועל תוכנית שיקום נרחבת.
קור הרוח של אדיסון מול אסון כזה מפתיע משום שהעבודה על ההמצאות שלו ומימושן, הייתה מרכז ותכלית חייו, כפי שעולה מספרו של אדמונד מוריס Edison (2019). מוריס, שזכה בעבר בפרס פוליצר על הביוגרפיה של תיאודור רוזוולט (1980), הקדיש חמש שנים כדי לגלות מי האיש מאחורי הממציא הפורה תומס אדיסון (1847–1931). הוא בילה אין-ספור שעות במעבדה שהשתמרה בווסט אורנג’ שבניו ג’רזי, עבר על כחמישה מיליון פריטי הארכיון של אדיסון, קיבל גישה חופשית ליומנים, לרשימות, לאוספים של כלי העבודה ואפילו לשולחן העבודה הפרטי שלו.
אדיסון ידוע בציבור הרחב כמי שהמציא את הנורה החשמלית, אבל מאחוריו עוד הרבה מאוד המצאות אחרות: הפונוגרף (שהקדים את הפטיפון), הקינטוסקופ ומצלמת הקינטוגרף (שהניחו את הבסיס לסרטי קולנוע מדברים), בובה מדברת, מיקרופון זעיר, שעון אקוסטי, מנורה בטיחותית לכורים, מכונה לספירת קולות, מצית אלקטרוני, עט חשמלי, בתי בטון עמידים לסופות ועוד.
מוריס מגלה אדם מורכב שהוא שילוב נדיר של מדען וממציא יחד עם איש עסקים מצליח, תעשיין ונשיא של תאגיד ענק שהעסיק 11,000 עובדים כשהיה בשיאו. פרפקציוניסט מוחלט בעבודתו בעל נחישות בלתי מתפשרת וביטחון עצמי שימצא פתרון לכל בעיה, וזאת תוך כדי עבודה קשה מסביב לשעון, כ-20 שעות ביממה, עד כדי הזנחה של צרכיו הגופניים. מתברר שאדיסון היה ישן על ספסל במעבדה אפילו בלי להתרחץ, הזניח את מראהו ולבושו והרעיב את עצמו “כדי שהמוח יהיה רענן”.
הוא הזניח גם את אשתו ואת ששת ילדיו. הוא לא היה מגיע הביתה, ולא היה מעורב בחיי המשפחה והילדים. גם כאשר הצטרף אליהם לחופשה, הוא בילה את הזמן בשינה, בכתיבה או באירוח אנשים אחרים. אבל כשהגיעו אורחים למעבדה שלו, אז התגלה אדיסון הכריזמטי במיטבו. הוא אהב לארח, התבדח עם האורחים, ויצא אתם לטיולים. אורחיו היו שועי עולם, מדענים, תעשיינים ואנשי עסקים עתירי ממון כמו הנרי פורד (יצרן המכוניות) והארווי פיירסטון (גומי וצמיגים), אנשי רוח כמו הסופר ואיש הטבע ג’ון בורוז, ומנהיגים כמו הרברט הובר (נשיא ארה”ב).
מימוש ההמצאות הרבות שלו וייצורן לא היה פרי עבודתו הבלעדית, אלא תוצאת עבודה של צוותים רבים שאדיסון ניהל. גם מהם הוא דרש אותה מידת חריצות: הם עבדו בשלוש משמרות ונקראו “צוותי נדודי השינה”. תפקידם היה, בין השאר, לחפש דרכים לשיפור המוצרים, לנסות חומרים מגוונים, ליישם רעיונות חדשים ולהביא את המוצרים לכדי שלמות. מדיניותו הייתה: “לא לייצר מוצר שלא יהיה שימושי ורווחי”. אבל אף על פי שנעזר בצוותי פיתוח, וחלק מהמצאותיו היו שיפור של המצאות קודמות, הוא מעולם לא נתן קרדיט לאף אדם נוסף.
הכישלונות של אדיסון לא גרמו לא להתייאש. הוא התייחס אליהם בצורה עניינית קרה, כבעיות טכניות בלבד שיש לפתור. גם כאשר הם גרמו לאובדן חיי אדם, כמו במקרה של סוללות האלקליין שפיתח עבור הצי האמריקני, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שבשלב מסוים גרמו בעקיפין לטביעתן של מספר צוללות ולאובדן חיים.
הספר כתוב בסדר הפוך מבחינה כרונולוגית. מתחיל באדיסון הבוגר ומסתיים באדיסון הילד, סגנון שמתאים יותר לספר בלשי ומקשה על הקריאה וההבנה במקרה של ביוגרפיה. אולי המחבר קיווה שכמו בסיפור בלשי טוב, בסופו של דבר תתברר חידת אישיותו של אדיסון. ואכן הפרק החותם בספר נותן לנו הצצה לבסיס שהכין את אדיסון להיות מה שהיה. הוא היה ילד רציני שהתעניין במכונות ולא שיחק כמעט. אימו לימדה אותו בבית לאחר שנזרק משלושה בתי ספר בגלל ה”בלבול” שלו ובגלל השאלות הרבות ששאל. יחד הם קראו ולמדו ספרים עבי כרס של פילוסופיה, מכניקה, מדעי הטבע וספרות יפה. היעדר החינוך הפורמלי לא הזיק לקריירה המפוארת שלו. כבר כילד הוא היה עצמאי ובעל ביטחון עצמי, והסקרנות האין-סופית שלו כבר אז הגיעה לקיצוניות כאשר שרף את האסם של אביו כדי “לראות מה יקרה”.
אף על פי שרוב ההמצאות של אדיסון כבר התיישנו היום, עם התפתחות הטכנולוגיה המודרנית, אפשר לקבל השראה מדרכי החשיבה המגוונות שלו, ממגוון ההמצאות, מההתעסקות בפרטים, מהנחישות, מהחריצות ומהשאיפה לשלמות.