תמונה: BRENDAN SMIALOWSKI/AFP via Getty Images
הברקזיט יישאר תקוע. תידרש הערכת זמן נוספת
1 ביוני 2016 החליטו הבריטים – באמצעות משאל עם – שברצונם להתנתק מהאיחוד האירופי, מבלי שלאיש היה מושג מה משמעות ההחלטה. כיצד “מתנתקים” מהאיחוד האירופי? במה זה כרוך? דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה דאז, התפטר מיד מתפקידו. מועמדים נוספים מטעם המפלגה הקונסרבטיבית שאמורים היו להחליף אותו חששו לקחת את המושכות לידיהם והתקפלו אף הם. לבסוף נותרה תרזה מיי. היא מונתה לעמוד בראש המפלגה ובראש הממשלה.
בשלוש השנים וחצי שחלפו מאז, התחולל כאוס במערכת הפוליטית בבריטניה. בתחילה דובר על “ברקזיט קשה” – התנתקות כוללת מהאיחוד האירופי שתעצור את תנועת המהגרים ממדינות אירופה לבריטניה. בהמשך דובר על “ברקזיט רך” שיותיר את בריטניה ב”שוק המשותף” של האיחוד האירופי, ולא יאפשר לה לבלום את ההגירה. וזאת כיוון שחֲבֵרוּת בשוק המשותף מאפשרת למדינות האיחוד האירופי להעביר בינן לבין עצמן סחורות, שירותים, הון – אבל גם אנשים – באופן חופשי, בהתאם לכללים אחידים ושווים שנקבעו לכל המדינות.
לשני אלה נוסף מושג אחר שדנו בו: “איחוד מכס” – המבטיח שמדינות האיחוד האירופי יגבו מכס זהה ומתואם, על פי הסכם קבוע מראש, כאשר הן מייבאת סחורות ממדינות הנמצאות מחוץ לאיחוד. “איחוד מכס” גם מבטיח שהמדינות שבתוך האיחוד יוכלו לסחור אלו מול אלו בלי בדיקת גבולות והטלת מכסים.
על כל אלה התחולל משא ומתן ממושך בין בריטניה לאיחוד האירופי שהגיע לשיאו במארס 2018 בהסכם שקבע כי במארס 2019 תתחיל ההתנתקות – כלומר הברקזיט. אבל באפריל 2019 גילו הצדדים שאין סיכוי לעמוד בלוח הזמנים שנקבע והזיזו את הברקזיט קדימה ל-31 באוקטובר 2019. בסופו של דבר הוכרז עליו בינואר 2020, שלוש שנים וחצי לאחר משאל העם.
אבל ההכרזה לא הייתה סוף הסאגה, אלא רק תחילתו של משא ומתן ארוך שבסופו יצטרכו בריטניה והאיחוד האירופי להגיע להסכם סחר שבו ייקבעו תנאי ההתנתקות. עד שזה יקרה, בריטניה תישאר ב”שוק המשותף” של האיחוד האירופי – כלומר תמשיך לסחור מול מדינות האיחוד האירופי בסחורות, בשירותים ובהון בהתאם לכללים האחידים שנקבעו לכל מדינות האיחוד.
כרגע הלו”ז הוא כזה: לאחר שבאמצע פברואר הודיעה בריטניה על מטרות המשא ומתן, ובמארס החל המשא ומתן, רצה הגורל ונכון למועד כתיבת שורות אלה בסוף מאי – שלושת סבבי השיחות הראשונים במו”מ לא הניבו התקדמות משמעותית לעבר חתימה על הסכם. דבר זה מעלה שאלה לגבי הסבב האחרון, שייערך בתחילת יוני, האם הוא יניב תוצאה אחרת. לבריטניה יש זמן עד ה-30 ביוני כדי לבקש הארכה לתקופת המשא ומתן.
רוח הדברים מצביעה על מגמה לפיה, ככל הנראה, עד ה-31 בדצמבר 2020 – התאריך שבו היו אמורים הצדדים להתחיל ליישם את ההסכם ביניהם – לא יהיה עדיין מה ליישם. או שייחתם הסכם חלקי או שבריטניה תמשיך לשהות בשוק המשותף וייקבע לו”ז חדש למשא ומתן על הסכם. כבר בינואר האמינו בבריסל שתקופת הזמן שנקבעה למשא ומתן אינה מספיקה כדי לדון בכל הנושאים וניסו להאריך אותה. מנגד, ממשלת בריטניה אמרה שאינה מתכוונת לבקש זמן נוסף, אפילו אם פירוש הדבר לצאת מהאיחוד האירופי ללא הסכם.
חשוב לומר שעל שולחן המשא ומתן נידונים נושאים רבים ומורכבים ומכאן העיכובים החוזרים ונשנים: כמו כללי מסחר בקרב מדינות האיחוד האירופי וכללי סיוע לחברות פרטיות. בריטניה רוצה להפסיק לקיים חלק מהכללים המאפיינים את השוק המשותף, בעוד שהאיחוד האירופי רוצה שבריטניה תמשיך לקיימם. המחלוקת קשורה ביכולת להתחרות באיחוד. אם בריטניה תפסיק לקיים את הכללים היא תוכל, למשל, להציע לחברות באיחוד האירופי הטבות מס או סיוע בתנאים נוחים יותר בהשוואה לאלו שהן מקבלות באיחוד האירופי, וכך להתחרות באיחוד האירופי.
אפשרות של יציאה מהאיחוד האירופי ללא הסכם (מה שיהפוך את הברזיט ל”ברקזיט קשה”) הייתה אופציה רלוונטית לפני משבר הקורונה. יציאה ללא הסכם משמעותה שבריטניה מתנתקת מהשוק המשותף של האיחוד האירופי ומתחילה מיד לסחור על פי כללי ארגון הסחר העולמי – כלומר על פי מכסים יקרים יותר. מכיוון שכ-45 אחוז מהיצוא של בריטניה הולך לאיחוד האירופי וכמחצית מהיבוא מגיע משם ונוכח המיתון הכלכלי שהביאה מגפת הקורונה (הכלכלה הבריטית צפויה להתכווץ השנה בכ-6 אחוז או יותר) האופציה הזאת נראית כעת פחות טובה. מה שמותיר לבריטניה שתי אפשרויות: הגעה להסכם חלקי שיצריך משא ומתן נוסף או הארכת הלו”ז והמשך שהייה בריטית בשוק המשותף.
ADEM ALTAN/AFP via Getty Images
יכולתו של ארדואן למשול עלולה להיפגע
2בשני העשורים האחרונים נהנתה מפלגת השלטון של ארדואן (“מפלגת הצדק והפיתוח” – AKP) מכלכלה צומחת ומאופוזיציה מדשדשת שאפשרו לה למשול בטורקיה. אולם יכולתו של ארדואן למשול במדינה בעתיד הלא רחוק צפויה להפוך למשימה קשה יותר ויותר, בשל הסדקים שנוצרו במנגנון הפוליטי שבנה, ונוכח המשבר הכלכלי הקשה שבו טורקיה נתונה, במיוחד לאחר הקורונה.
המצב הפוליטי בטורקיה החל להשתנות לאחר הבחירות של יוני 2018. ה-AKP נשארה המפלגה הגדולה ביותר, אך היא לא הצליחה להבטיח רוב בפרלמנט. מתוך 600 מושבים היא השיגה רק 291 (301 דרושים בשביל רוב) ולכן נאלצה לכרות ברית עם מפלגת התנועה הימנית הקיצונית (MHP). רוב בפרלמנט הוא עניין קריטי כדי להבטיח משילות. רק באמצעות רוב ניתן להעביר חוקים ותקציבים ולמשול באופן תקין.
ב-2019 המשיכה ה-AKP להיחלש כאשר הפסידה את הבחירות, באנקרה ובאיסטנבול, למפלגת העם הרפובליקאית (CHP) הוותיקה. בהמשך, תומכים נאמנים בתוך מפלגתו של ארדואן החליטו לערוק ולהקים מפלגות חדשות. שניים מהעורקים הם עלי בבג’אן, לשעבר שר האוצר ועבדוללה גול, לשעבר נשיא טורקיה. דמות נוספת היא ראש ממשלת טורקיה לשעבר אהמט דבוטאולו. שלושתם היו אבני בניין שסייעו לייסד את ה-AKP. עריקתם סימנה מרד פנימי בשורות מפלגתו של ארדואן.
העריקות, מסכימים פרשנים, הן גם שיקוף של ירידת התמיכה ב-AKP ברחבי טורקיה. מאז שעלתה לשלטון ב-2002 הסתמכה המפלגה על תמיכתם של מוסלמים קונסרבטיבים, של עובדים, של לאומנים ושל בעלי אינטרסים עסקיים כדי לזכות ברוב קולות המצביעים (ה-AKP ידועה בתור מפלגה שמעבירה תמיכה כספית למנהיגים ולחברות הקשורים אליה).
בסוף 2013 נפרדה המפלגה, לאחר קרע עמוק, מאנשי תנועתו של איש הרוח פטהוללה גולן שסייעו למפלגה. לאחר ניסיון ההפיכה ביולי 2016 ארדואן וה-AKP טענו כי “תנועת גולן” היא זו שעמדה מאחורי הפעולה, שהסתיימה במאות הרוגים. ב-2018, אחרי היחלשות הלירה הטורקית וכניסתה של כלכלת טורקיה למשבר (צמיחה של 0.2 אחוזים ב-2019), שרר אי שקט בקרב בעלי האינטרסים העסקיים במפלגה ובקרב קולות העובדים. ככל הנראה דבר זה תרם להחלטתן של שלוש הדמויות הפוליטיות שהוזכרו לערוק, ולהניח שאם יקימו מפלגות מתחרות הם יזכו בלא מעט קולות.
בתוך כך, האופוזיציה ל-AKP – מספר מפלגות שעסקו בגניבת קולות זו מזו – החלו להתארגן ביחד כדי להילחם פוליטית ב-AKP ולקחת ממנה קולות. הרעיון היה שמצביעים החוששים מהאוטוריטריות האסלאמית של ה-AKP יתגבשו מאחורי מפלגת CHP החילונית המתחרה. המהלך עבד חלקית כפי שהראו הבחירות לעיריות.
היום יש ל-AKP 291 מושבים בפרלמנט. ביחד עם המפלגה מימין (MHP) יש לה בלוק של 340 מושבים והיא משיגה רוב. תיאורטית, אם תצליח האופוזיציה להפעיל לחץ על כ-60-50 חברים בבלוק לערוק או להצביע ביחד עם האופוזיציה, היא תוכל למנוע מארדואן לתפקד. זה נשמע רחוק, אבל יש אנליסטים המעריכים שמהלך כזה אינו בלתי אפשרי לחלוטין.
כך או כך ינסה ארדואן לחזק את תדמית המפלגה בעיני הציבור. בעבר הוא השתמש בשתי אסטרטגיות לשם כך: עיסוק בהצלחה הכלכלית של טורקיה, ולאומנות – פריטה על הרגש הלאומני של בוחריו. אולם כיום המצב הפוליטי שונה. ההצלחה הכלכלית אינה קיימת עוד. משבר הקורונה החריב עוד יותר את הכלכלה הטורקית ופגע בפופולריות של מפלגת השלטון. באפריל העריכה קרן המטבע העולמית כי כלכלת טורקיה תתכווץ ב-5 אחוזים ב-2020, נתון שעשוי להיות אופטימי מדי, והאבטלה צפויה לעלות מעל השיא של 13.8 אחוזים שדווח בדצמבר, עקב יובש תיירותי וסגירת חנויות.
לכן מה שנותר בארסנל של ארדואן וה-AKP הוא מהלך לאומני. בסוריה, למשל, יוכל ארדואן לחזק את שליטתו באזור אידליב או לבצע פעולה צבאית כלשהי. אולם מהלכים כאלה יסכנו את יחסיו עם רוסיה ולא בטוח שישפיעו בסופו של יום על בוחרי ה-AKP שכבר מכירים טריקים מסוג זה.
תיאורטית, ל-AKP יש זמן עד יוני 2023 – מועד הבחירות – להתאושש מהמשבר שבו היא נתונה באמצעות מהלכים לאומניים. מעשית, אם אנשיו של ארדואן יחליטו לערוק, דבר שאינו בטוח שיקרה כרגע, יכול להיות שהוא יעדיף להכריז על בחירות מוקדמות. כך או כך, לראשונה מזה שני עשורים מתבשר עתיד מעורפל לו ולמפלגתו.
צינור הגז הטבעי באירופה
המנוף של פוטין על אירופה ייחלש
3גז טבעי משמש מזה כשני עשורים בתור מנוף לחץ רוסי על אירופה. כ-40 אחוז מהגז הטבעי שמדינות אירופה מייבאות לצורך ייצור חשמל ואנרגיה במפעלי תעשייה גדולים מגיע מרוסיה, באמצעות צינורות ארוכים העוברים ביבשה וגם בים.
לא מדובר במנוף תיאורטי. ב-2009 חתך פוטין את מעבר הגז הטבעי ליבשת כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי, והותיר את אירופה חסרת אונים, אם כי קיימים הבדלים בקרב מדינות אירופה השונות מבחינת דרגת חוסר האונים. המדינות הסחיטות ביותר הן אלו שבמזרח אירופה – שדרכן עוברים ביבשה צינורות הגז מרוסיה. למדינות מערב אירופה, לעומתן, יש אלטרנטיבה מסוימת לגז הרוסי. חלקן מייבאות גז טבעי נוזלי מאלג’יריה המגיע בספינות למסופים הקולטים אותו, וחלקן מייבאות גז ממדינות אחרות בעולם. מדינות נוספות מקבלות גז מצינור “נורד סטרים” היוצא מרוסיה, עובר בקרקעית הים ומתחבר ישירות לגרמניה (מרכז אירופה) וכך עוקף את כל יתר הצינורות שיוצאים מרוסיה ועוברים על האדמה דרך מדינות מזרח אירופה.
תמונה: MIKHAIL KLIMENTYEV/Sputnik/AFP via Getty Images
צינור “נורד סטרים” מאפשר לפוטין לבלום את הגז הטבעי למדינות מזרח אירופה, כפי שעשה ב-2009, אבל להמשיך להזרים גז למדינות מרכז ומערב אירופה. במקום לחץ קולקטיבי, “נורד סטרים” מאפשר לו להפעיל לחץ ממוקד.
לתמונה נכנס גם צינור “נורד סטרים 2” הנבנה בסמוך לצינור “נורד סטרים” הקיים (כ-93 אחוז מהצינור הושלם ובנייתו צפויה להסתיים עד סוף השנה). גם הוא מגיע ישירות לגרמניה ואמור להכפיל את צריכת הגז שלה, אבל גם את תלותה ברוסיה.
מספר מדינות ופרויקטים מנסים היום לשבש את המנוף הרוסי על אירופה. הראשונה היא ארה”ב שהחל מ-2018 מספקת למדינות באירופה גז טבעי נוזלי באמצעות ספינות – שאותו היא מציגה כאלטרנטיבה בטוחה יותר לגז הרוסי. בינתיים היא עושה זאת בעיקר עם צרפת, יוון ופולין, כפי שמראים נתוני מנהל האנרגיה והמידע האמריקני (eia). אולם השאיפה של ארה”ב היא לחתום על הסכמים עם מדינות נוספות שיש להן גישה לים, בעיקר במזרח אירופה. מטרת האסטרטגיה האמריקנית באירופה היא להחליף את עסקאות הגז הרוסיות בעסקאות אמריקניות, דבר שיחליש את רוסיה וייצור עליה מנוף לחץ.
באופן דומה מנסה קטאר, יצואנית הגז הטבעי הגדולה בעולם (נתח של כ-30 אחוז מהשוק), לספק גז לאירופה על חשבון רוסיה. כיום תופסת קטאר נתח של כ-4.5 אחוזים מהגז האירופי. גם ישראל תנסה להיכנס למשחק כשיושלם, סביב 2025, צינור הגז שיצא ממאגר לוויתן, יעבור בקפריסין, ביוון ולבסוף יגיע לאיטליה – שתשמש כשער לאירופה.
בה בעת, פולין מקדמת בימים אלה את בנייתו של “פרויקט הצינור הבלטי” – צינור גז טבעי שיחבר את שדות הגז הטבעי בים הנורבגי (“הים הצפוני”) לדנמרק ומשם לפולין. בנייתו צפויה להסתיים באוקטובר 2022, השנה שבה יפוג הסכם אספקת הגז של פולין עם רוסיה (ליתר דיוק, עם חברת גזפרום הרוסית). מדובר בפרויקט נוסף שמטרתו להחליף את הגז הרוסי, וממשלת פולין אינה מסתירה זאת. ב-2019 היא הודיעה כי בכוונתה להחליף את כל אספקת הגז הרוסי בגז ממקורות אחרים.
מדובר במגמה רעה עבור רוסיה, לא רק פוליטית, אלא גם כלכלית שכן הכלכלה שלה תלויה במכירות גז. לתמונה יש להכניס גם את בלארוס, שכנתה של רוסיה, ואחת מבעלות בריתה הוותיקות הנתפסת כמדינה הנוטה פוליטית לצד הרוסי ולא המערבי. ב-1 בינואר 2020 החליטה רוסיה לחתוך את הנפט לבלארוס (המגיע באמצעות צינור מרוסיה), לאחר שבלארוס ורוסיה לא הגיעו להסכם על מחיר הנפט שיסופק. זאת הייתה טעות גורלית. בלארוס לא נותרה חייבת ופנתה למקורות אספקה אלטרנטיביים בנורבגיה ובאזרבייג’אן. בזכות היבוא ממדינות אלה, המשיכו בתי הזיקוק בבלארוס לפעול בשלושת החודשים הראשונים של השנה (אבל רק בחצי מהקיבולת שלהם). באפריל חידשה רוסיה את אספקת הנפט לבלארוס לאחר ששתי המדינות הגיעו להסכם, אבל זה היה מאוחר מדי. המשבר לימד את בלארוס שיעור חשוב – לגוון את מקורותיה. תוכניתו של נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, היא לייבא לפחות 60 אחוז מהנפט ממדינות שאינן רוסיה. ארה”ב שמנסה לסייע לו בכך הודיעה כי תתמוך כלכלית בהקמתם של צינורות נפט מפולין לבלארוס ומליטא לבלארוס. כך בלארוס נפרדת אט אט מבת בריתה רוסיה, ופונה לאירופה ולמערב. כמובן, רוסיה צפתה את המגמה ולכן ניסתה לכבול אליה את בלארוס באמצעות הקמת שירות מכס משותף, רגולטור משותף בתחום האנרגיה ואפילו מועצה כלכלית לאומית משותפת. בינתיים זה לא עבד. בלארוס רוצה את המערב.
כל אלה מצביעים על מגמה: היפרדות הדרגתית של מדינות באירופה המזרחית והמרכזית מהשפעתה של רוסיה, וירידת כוחו של המנוף הפוליטי שהיה עד היום לפוטין. אם כי מדובר בתהליך איטי יחסית שתוצאותיו יורגשו בשנים הבאות.