תחילת מבצע החילוץ, בתום 69 ימים במעמקי האדמה, 12 באוקטובר 2010 | תמונה: RODRIGO ARANGUA/AFP via Getty Images
לפני כעשר שנים, באוגוסט 2010, התמוטט מכרה לכריית נחושת וזהב במדבר אטקמה בצ’ילה. 33 כורים נלכדו בתוכו בעומק של כ-700 מטר מתחת לפני האדמה. במשך יותר משבועיים צוותי חילוץ בין-לאומיים, כולל מומחים מנאס”א, לא הצליחו למצוא היכן הם לכודים ובהמשך גם לא האמינו שהם בחיים. רק לאחר 17 יום הצליחו לאתר אותם. הסיפור הדרמטי של חילוצם לאחר 52 יום נוספים, ריתק את כל העולם. אבל מה קרה באותם 17 ימים קודרים? מי עזר להם לשמור על שפיות ועל תקווה, קלושה ככל שתהיה, ברעב, בחשכה, ובחום הכבד?
על אותם ימים עלומים הסכימו ביניהם הכורים לספר רק לאיש תקשורת אחד שהם יבחרו. האדם שנבחר היה הקטור טובאר (Tobar), סופר ועיתונאי זוכה פרס פוליצר. במשך ארבע שנים ראיין טובאר כל אחד מהכורים ואת בני משפחותיהם, קרא יומנים ומכתבים פרטיים, ראיין בעלי תפקידים ברשויות ואנשים מצוותי החילוץ. את התחקיר שלו הוא פרסם בספרו Deep Down Dark (2014).
הכורים עבדו כמדי יום בקומה הנמוכה ביותר במכרה, בחלל הממוקם כחמישה קילומטרים מהכניסה הראשית, כשלפתע הם שמעו רעש אדיר של מפולת סלעים שזעזע את כל המקום. תוך שניות, התאספו לואיס אורסואה, מנהל המשמרת, ועוד כמה מהכורים הוותיקים ויצאו לסרוק את השטח הקרוב אליהם. הם גילו, לחרדתם, שמצבם עגום ביותר. כל דרכי המילוט האפשריות חסומות, בפירי האוויר אין סולמות טיפוס, והתקשורת עם העולם בחוץ נותקה: החשמל, מערכת האינטרקום, זרימת המים והאוויר. מה עושים עכשיו? כולם הפנו מבט נואש לאורסואה, הבוס, שבעיניהם הפך באותו רגע למפקד. “אבל אורסואה לא אמר מילה”, כותב טובאר. “בדרך כלל הוא בוס נינוח ותמיד במצב רוח טוב. אבל ברגע הזה הוא נראה מותש ומובס. עיניו הירוקות התרוצצו בעצבנות, מתחמקות מהכפופים לו שחשו שהוא היה רוצה להיעלם ולהיות אחד מהם, ולא להיות מנהל המשמרת”.
אורסואה חמק מהקבוצה ונשכב במושב הקדמי בטנדר שלו שהיה במקום. הכורים נותרו כועסים ומבולבלים. אורסואה היה בעיניהם כמו קברניט שנטש את הספינה בזמן סופה. היו לו, כך התברר אחר כך, סיבות טובות להתרחק מהקבוצה באותו רגע. כנווט מאומן, הייתה לו בראש מפה של המכרה והמפה הזאת אמרה לו שלא היה שום דבר שהם יכלו לעשות באותו רגע. “הבעיה שלי כמנהל משמרת הייתה שידעתי שנדפקנו”, הוא סיפר לטובאר מאוחר יותר. “אני ופלורנסיו (כורה אחר, ד”ג) ידענו את זה, אבל לא יכולנו לומר זאת לאף אחד. ואתה מתחיל לדמיין דברים שהם חלק מהמציאות של הכרייה”.
המציאות של הכרייה היא שלפעמים גברים נקברים חיים, ולבסוף מתים ברעב. מציאות שהיא אכזרית יותר בצ’ילה שבה, אם אחרי שישה או שבעה ימים צוותי החילוץ לא מוצאים אותך, הם מוותרים. אורסואה ידע זאת, אבל הוא גם ידע שהוא יזרע פניקה אם יספר לאחרים את האמת המרה. זה היה השיעור החשוב ביותר שלמד בסדנה שלקח לאחרונה “איך להגיב במצבים קריטיים במכרה” – תשמור על קור רוח. התקווה היחידה שלהם והדבר היחיד שאפשר היה לעשות הוא לחכות שיגיעו אליהם מבחוץ, על ידי קידוח מלמעלה. אבל איך הוא יוכל לתת לאנשים השראה לחכות ולא לעשות דבר?
תמונה: STR/AFP via Getty Images
“אורסואה כבר עשה את החישובים המתמטיים בראש והבין שהצלה מלמעלה תדרוש מבצע קידוח שלא נראה כמוהו בהיסטוריה של הכרייה”, כותב טובאר, “הוא היה רוצה לומר משהו לאנשים, לתת להם תקווה, אבל הוא לא יכול היה מהסיבה הפשוטה שהוא סירב לשקר. אם תפקידו היה להוציא את האנשים החוצה בבטחה, הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות הוא למנוע מהם לעשות דברים מטופשים או פזיזים. […] רק תשמור על קור רוח, הוא אמר לעצמו, כשהוא מתאמץ שלא להראות את הייאוש שהוא חש”.
כאשר כולם התקבצו שוב יחד, אורסואה הפתיע אותם והודיע להם שהוא כבר אינו הבוס שלהם. שהם חייבים כולם לדבוק אחד בשני, ולקבל החלטות יחד. “אנחנו כולנו שווים עכשיו. אין בוסים ואין מועסקים. […] אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד”. בחלל ובמבוכה שנוצרו לאחר דבריו של אורסואה, כמה כורים אחרים לקחו אחריות.
מריו ספולוודה, מכונאי ראשי, שחייו היו מאבקי הישרדות בזה אחר זה, רצה גם הפעם להילחם במקום להיכנע לגורלו. אבל דווקא ברגע האמת הזה, הוא הבין שכלפי חוץ הוא חייב לתמוך באורסואה: “ילדים”, הוא אמר בטון של חיבה, “אפילו אם אנחנו סופר-אופטימיסטים, הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר הוא שאנחנו טובעים בחרא. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות חזקים, סופר-נחושים ומאוחדים”. שלושה אחרים, אחראים על צוותים שונים, גם הם הבינו שהם חייבים להביע תמיכה באורסואה על אף שהתנער מאחריותו כמנהל. “אנחנו חייבים לדבוק יחד”, הם חזרו ואמרו. חואן קרלוס אגווילה, האחראי על כל הציוד המכני, הוסיף בטון סמכותי ואינפורמטיבי שהמצב אינו טוב, אבל שיש דברים שהם יכולים לעשות כדי להתכונן.
כבר ביום הראשון שלאחר המפולת, בשעות הערב, כמה מהכורים לא יכלו להתאפק ופרצו את המכלים שהכילו מזון לשעת חירום. אורסואה לא שאל מי פרץ ומי אכל, רק הודיע: “מעכשיו אנחנו חייבים לקצוב בקפדנות רבה את מעט המזון שנותר”.
הציפייה הייתה מורטת עצבים. “רעיונות עלו, כל הכורים דנו בהם ויחד הם הגיעו להחלטה הכי הגיונית. […] בהעדר אדם יחיד שלוקח פיקוד, נראה שזה הדבר הטוב ביותר”.
בימים הבאים המזון הלך ופחת, הרעב גבר ואיתו גם הפחד והייאוש. באחד הרגעים האלה של ייאוש עמוק, פנה המכונאי הראשי לכורה אחר, חוסה אנריקס: “דון חוסה, אנחנו יודעים שאתה נוצרי אדוק, אנחנו זקוקים לך שתוביל אותנו בתפילה כי רק האל יכול להציל אותנו כעת”. בהתחלה הכורים האחרים גיחכו והרגישו מבוכה, אבל בהמשך הם נתנו לאנריקס את הכינוי “רועה רוחני”. “ברגע שהוא פתח את פיו והתחיל לדבר, ברור היה שהוא יודע איך לדבר על אלוהים ואל אלוהים”. הוא עצמו ניצל מחמש תאונות מכרה, כולל שתיים בדרום צ’ילה שבהן נהרגו רוב הכורים במשמרת שלו. אנריקס כרע על ברכיו וביקש מכולם גם לרדת על ברכיהם כי “כשאתה מתפלל אתה חייב להיות עניו בפני הבורא שלך”.
מאותה תפילה ראשונה, בכל יום לפני הארוחה הדלה, כולם כרעו ברך והתפללו יחד. אחרי התפילה הם התוודו על החולשות שלהם: תוקפנות, קנאה, סמים, בגידה ובהמשך הם גם התנצלו אחד בפני השני על עלבונות ופגיעות וביקשו סליחה זה מזה.
מיתוסים מתרבויות העבר מספרים לא פעם שבעת צרה גדולה – מגפה, רעידת אדמה קטלנית או בצורת, אנשים ניצלו לאחר שעשו בדיוק את זה – התוודו על חטאיהם והבטיחו שלא ימעדו בשנית.
מה שמעניין הוא שהכורים סיפרו שהאחדות והחיבור העמוק שנוצרו ביניהם באותם ימים קשים, התפוררו כאשר צוותי החילוץ הגיעו אליהם. דווקא אז החלו להתעורר קליקות וקונפליקטים. השאלה האם אורסואה נכשל בתפקידו כמנהיג נשארה בלי תשובה חד משמעית, והוויכוח על כך בקרב הכורים נמשך גם לאחר שחולצו. ייתכן מאוד שהרוח הטובה והאווירה שאורסואה השרה בקרבם בתקופה שלפני התאונה, ההבנה שהם תלויים לגמרי זה בזה, הענווה העמוקה שהתעוררה בהם במצב כל כך חסר תקווה – כל אלה עזרו להם לשתף פעולה. ואולי דווקא בהעדר מנהיג פורמלי, האחדות והחיבור העמוק ביניהם התגלו במובן העמוק ביותר.