מסע קודם של שקלטון לאנטארטיקה, על סיפון הספינה נמרוד (1908) | תמונה: Hulton Archive/Getty Images
הספינה “אֶנדיוּרֶנס”, שבה הפליגו במשך עשרה חודשים, עמדה לכודה בשדה הקרח בין גושים מפלצתיים. שלושה ימים הם נאבקו להצילה מטונות הקרח שמחצו אותה בלב הים האנטרקטי. אך “איתני הטבע היו אדירים מכדי לתופסם בחושים”, כתב אחד מאנשי הצוות בזכרונותיו[1], וביום השלישי בשעה חמש אחר הצהריים, הם שמעו את קולו של מפקדם – סר ארנסט שקלטון, מגלה ארצות בריטי – מורה להם לנטוש את הספינה.
105 שנה עברו מהיום ההוא, בו מצאו עצמם 28 גברים, בהם מגלי ארצות, מדענים, רופאים, נגר, צלם, צייר ועוד, תקועים על קרחונים בשום מקום, בקור עז, ללא מכשיר קשר, עומדים למות.
סר ארנסט שקלטון
שקלטון לא התאבל, לפחות לא הפגין סימנים כלפי חוץ. על אף שחלומו בן עשרות השנים להגיע אל יבשת אנטארקטיקה הקפואה שקע הרגע בים, הוא החליט לפעול מהר כדי להפיח תקווה באנשיו. כמו יורד ים בטוח ומנוסה, הסיט את ההגה במהירות וקבע כיוון חדש למשימה: “לשוב הביתה בשלום”. בקור של מינוס 20-10 מעלות, ללא מזון מספק וללא כלי תחבורה, העתיד לא נראה אופטימי במיוחד.
הוא ידע, שרחוקים מכל ציוויליזציה, עליהם לסמוך רק על עצמם, וכבר בבוקר שאחרי נטישת הספינה החל בהכנת הצוות למסע רגלי של מאות קילומטרים, במטרה להגיע ליבשה ולהזעיק עזרה. תחילה, שכנע אותם שמסע כזה אפשרי, ואז ביקש מהם להיפטר ממטען מיותר. הוא היה הראשון להשליך על השלג כמה מחפציו האישיים: נרתיק סיגריות, מזכרות מזהב ועוד. האחרים הצטרפו אליו, ועל השלג נערמו טלסקופים, כלים לאיסוף דגימות, מסורים, תמונות ועוד. אבל דווקא על הבנג’ו שעליו ניגן המטאורולוג של המשלחת, וששקל שישה קילוגרמים, התעקש שקלטון לשמור.
שקלטון העריך שחברי הצוות עשויים לסבול מהכפור וממחסור באוכל ובשתייה, ולמרות זאת, הכיר באויב האמיתי שלו: לא הקור, לא הקרח ואפילו לא הים הגדול. הוא היה מוטרד מהלך הרוח של אנשי הצוות וחשש שאלו ייסחפו לייאוש, יעלו ספקות לגבי יכולתם לשרוד ויקלעו לריבים זה עם זה. “הוא החל את ההפלגה במשימת חיפוש, אך זו הפכה במהרה למשימת הישרדות”, כותבת ננסי קוהן, היסטוריונית מבית הספר למנהל עסקים של הרווארד[2]. “הכישרון לראות לא רק את התמונה המלאה, אלא גם את הפרטים שממנה היא מורכבת, עזר לו להבין שערכו של הבנג’ו כאמצעי בידור להפגת השעמום בימים הארוכים-החשוכים יכול להיות חיוני להשגת המטרה הגדולה”[3].
במשך כשישה חודשים, למעט אירועי חירום, הקפיד שקלטון לנהל את המורל של הצוות. הוא שמר על שגרת מחנה שכללה השכמה וכיבוי אורות בשעות קבועות, ארוחות מסודרות וחלוקת משימות בין חברי הצוות: צייד כלבי ים לאכילה, עבודות שיפוץ של סירות ההצלה שלקחו איתם ועוד. ייתכן שהיה פשוט יותר עבורו לאפשר לצוות להעביר את הזמן כראות עיניו, אבל שקלטון בחר אחרת. הוא הבין ששיגרה יוצרת תחושת יציבות וביטחון יחסי, ולא ויתר על כך.
כדי למנוע ממחשבות של שעמום, חרדות וייאוש להיכנס לראשם, הורה שקלטון לקיים בלילות פעילויות שונות בתוך האוהלים, מערבי קריאה, דרך משחקי פוקר וברידג’, ועד שיחות ליליות[4]. זו הייתה תרופה טובה שמנעה ממחשבות שליליות לחדור פנימה.
אנשי המשלחת תיעדו ביומנים אישיים רגעים של קושי ודכדוך, אך הודות לפעילויות שארגן שקלטון האווירה הכללית הייתה טובה במרבית הזמן: “אחד הימים היפים ביותר שהיו לנו עד עכשיו… תענוג לחיות”, כתב ביומנו חבר בצוות[5].
שקלטון גם ידע שאחת הסכנות שאורבות לו כראש המשלחת, היא גילויי חוסר צייתנות מצד אנשיו. תארו לכם מה יכול לחולל אדם יחיד בצוות שמחליט לצאת נגד המנהיג. לכן, הזדרז לגדוע ניצני התמרדות בעודם באיבם. “כשנגר המשלחת איים למרוד, שקלטון מיהר להתחייב בפני כל הצוות שימשיך לשלם את משכורותיהם עד הגעתם לאנגליה, למרות שהמשימות שלשמן נשכרו השתנו לחלוטין. זו הייתה החלטה שעמדה בניגוד לאמנה הימית המקובלת”, כותבת קוהן, “שקלטון לא חשש לכופף או לשבור את החוקים”[6].
חברי הצוות מושכים את אחת מספינות ההצלה על פני הקרח | תמונה:Hulton Archive/Getty Images
שקלטון הבין את צרכיהם הנפשיים והרגשיים של אנשיו ופעל כפסיכולוג עם האמצעים שעמדו לרשותו. רק כעבור 497 ימים מתחילת מסעם, באמצע אפריל 1916, הגיעו חברי המשלחת בדרך נס ליבשה; לאיי אלפנט, הסמוכים לחופי אנטארקטיקה. שקלטון, כהרגלו, לא בזבז זמן יקר, וימים ספורים אחר כך, הפליג עם צוות מצומצם שמנה שישה אנשים, על סירת ההצלה “ג’יימס קיירד”, לכיוון איי ג’ורג’יה, כדי לדאוג לחילוץ מלא של אנשיו.
המסע והאיחוד עם 22 החברים שנותרו על איי אלפנט הגיע אל סיומו ב-30 באוגוסט. שקלטון יכול היה לנשום לרווחה, הוא מילא את הבטחתו. כל העשרים ושמונה שבו הביתה[7].
“שקלטון משמש כמודל חיקוי למנהיגות, על אף שכשל כישלון חרוץ בהשגת יעדיו הראשוניים”, כותבת קוהן, “זו הדואליות שהופכת את המקרה שלו למרתק”. בין הפגמים שמונה קוהן בתהליך ההכנה שלו לקראת המסע ניתן למנות את התעלמותו היהירה מאזהרות דייגי הלווייתנים שפגש באיי ג’ורג’יה הדרומית בתחילת המסע בנוגע למצב הקרח, ואת האופן הרשלני שבו גייס את אנשי צוות הספינה ואת הכשרתם הלקויה. “אולם ברגע שנטשו את הספינה, ושקלטון גמר אומר לשמור על חייהם של כל חברי המשלחת, הנהגתו הפכה לאפקטיבית יותר. תחושת האחריות והמחויבות שלו הגיעה עם גמישות מרבית באופן הפעלת האמצעים. כדי להביא את אנשיו הביתה בשלום, הוא הוביל אותם על פני קרח, ים ויבשה עם כל הכלים שיכול היה לגייס”[8].
- אלפרד לנסינג, “אנדיורנס”, ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2013, עמ’ 65
- Nancy F. Koehn. “Leadership Lessons From the Shackleton Expedition”, New York Times, Dec 2011
- Beth Potier, “Shackleton in business school” , the Harvard Gazette, January 2004
- ראו הערה 1, עמ’ 97-77
- ראו הערה 1, עמ’ 95
- Beth Potier. “Shackleton in business school”, the Harvard Gazette, Janu 2004
- ראו הערה 1, עמ’ 192-182
- Nancy F. Koehn. “Leadership Lessons From the Shackleton Expedition”, New York Times, Dec 2011