המיתוס של המוטיבציה

תמונה: www.inc.com

ג’ף האדן (Haden) עבד בפס הייצור של חברת R.R. Donnelley, אחת מחברות הדפוס המסחרי הגדולות בעולם. העבודה הייתה טובה והמשכורת מכובדת, אבל הוא לא היה מרוצה. החלום האמיתי שלו היה להיות מנכ”ל של מפעל גדול. אבל השנים חלפו, ובמקום להיות מנכ”ל של מפעל הוא מצא את עצמו מנהל רק את פס הייצור של חברה פרטית אחת קטנה. חלום אחר שהוא ניסה להגשים במשך כמה שנים היה לפרסם משהו מהדברים הרבים שהוא כתב, ולוּ רק סיפור אחד קצר. גם זה לא צלח. היו לו עוד מטרות שהוא ניסה להשיג, כמו לרוץ מרתון, לרדת במשקל, לאכול רק מזון בריא – גם בהן הוא נכשל שוב ושוב. גרוע מכך. היו לו מטרות נוספות שעליהן הוא ויתר אפילו לפני שניסה להשיג אותן. הוא חשב עליהן, חלם עליהן, דמיין איך זה ירגיש להצליח להשיג אותן, אבל הוא מעולם לא התחיל אפילו להתקרב אליהן.

בשיחות עם חברים הם סיפרו לו על ההתנסות שלהם לגבי מוטיבציה והגשמת היעדים והחלומות שלהם. מקצתם סיפרו על פרץ של מוטיבציה שהיה להם אחרי שהשתתפו בסדנה של גורו מוטיבציה, אחרים סיפרו שקראו ספר על מישהו שטיפס לאוורסט, או שמעו על ידידה שהורידה עשרה ק”ג בחודשיים, או על מישהו שמכר סטרטאפ בעשרות מיליונים. חלקם הצליחו להניע את המוטיבציה שלהם לפעולה והתחילו להתקדם לכיוון המטרה שלהם. אבל לעתים קרובות, אחרי שבועיים או חודשיים או חצי שנה, המוטיבציה שלהם התפוגגה, וגם הם, כמו האדן, מצאו את עצמם קצת יותר נבוכים וקצת יותר מדוכדכים.

האדן, כמו חבריו, הרגיש שבוי בתוך המיתוס של המוטיבציה. הוא חשב שמוטיבציה היא תנאי מקדים והכרחי, מן ניצוץ שידחוף אותו לפעולה. ולכן, בכל פעם שהוא שאף להשיג מטרה מסוימת, הוא הקדיש זמן רב לניסיונות לעורר בתוך עצמו מספיק מוטיבציה שתניע אותו לפעולה. אבל זה לא קרה.

הזנקת מרוץ Gran Fondo ברומא | תמונה: VINCENZO PINTO/AFP via Getty Images

מתוך ייאוש וניסיון להבין מדוע המוטיבציה אינה עובדת, הוא החליט לבדוק את הנושא – להציב לעצמו מטרה גבוהה, ואז למצוא אדם שכבר הצליח להשיג בדיוק את אותה מטרה וללמוד ממנו כיצד להשיגה. המטרה שהוא בחר הייתה להשתתף במרוץ אופניים המוני. והאדם שאיתו בחר להתייעץ היה ג’רמיה בישופ – מתחרה באופני הרים, זוכה באליפויות ובמדליות רבות, ו-18 פעמים חבר בנבחרת הלאומית של ארה”ב.

בישופ זרק לו אתגר אפילו גדול יותר: להשתתף בסדנת חניכה שהוא עורך לקראת מרוץ האופניים היוקרתי Gran Fondo. הסדנה כללה רכיבה במסלול של כ-107 מייל (170 ק”מ), בתוכם טיפוס על ארבעה הרים, שניים מהם בדרכי חצץ. הגישה של בישופ הפתיעה את האדן לחלוטין. הוא לא דיבר איתו בכלל על מוטיבציה. הוא לא ניסה לעודד אותו או להנמיך לו ציפיות. מנקודת הראות של בישופ, מי שמציב לעצמו מטרה ירצה, באופן טבעי, לעשות כל מה שנדרש כדי להשיג את המטרה הזו.

בלשון יבשה ועניינית, בישופ תיאר בפניו את הקשיים והאתגרים שאיתם הוא יצטרך להתמודד. ובהמשך הוא נתן לו שורה של משימות, בהן לרכוב כל יום שמונה ק”מ ובהדרגה להגדיל את המרחק. בתחילת הסדנה המוטיבציה של האדן הייתה מהולה בחששות ובפחדים לגבי היכולת הפיזית והמנטלית שלו להשיג מטרה מאתגרת כל כך. אבל להפתעתו, בכל פעם שהוא הצליח לרכוב קילומטר נוסף, ההנאה שלו גברה, החששות פחתו והמוטיבציה עלתה מעצמה. לאחר שלושה חודשים של אימונים מפרכים, המוטיבציה שלו הרקיעה שחקים, והוא השתתף בפעם הראשונה במרוץ ה-Gran Fondo. בעקבות הסדנה וראיונות עם מצליחנים בתחומים אחרים, הבנתו של האדן לגבי מוטיבציה התהפכה לחלוטין, כפי שהוא כותב בספרו (כן, הוא גם הצליח לכתוב ספר)
(The Motivation Myth (2018. היום האדן הוא עורך במגזין העסקים Inc Magazine, סופר צללים של עשרות ספרים, וכבר הספיק להשתתף פעמים מספר ב-Gran Fondo.

הצלחות קטנות

נושא המוטיבציה העסיק חוקרים במשך עשרות שנים. שאלות כמו איך לתת לילדים מוטיבציה להשקיע בלימודים או לעזור בעבודות הבית; איך לתת לעובדים מוטיבציה לשפר את ביצועיהם או איך לעורר בתוכנו דֵי מוטיבציה להתקדם למטרותינו – קיבלו תשובות שונות. בכל מקרה, בין אם מדובר במוטיבציה חיצונית כמו תגמולים ופרסים (שיטת המקל והגזר) ובין אם במוטיבציה פנימית (הנאה, סיפוק, תחושת אוטונומיה), המיתוס היה שמוטיבציה היא התנאי המקדים וההכרחי שידחוף אותנו לכיוון מטרותינו לטווח הארוך.

למה זה מיתוס? האדן טוען שהדבר היחיד שמעורר בנו הנאה ומוטיבציה להמשיך להתקדם לעבר מטרותינו – הוא הצלחה. לא הצלחות ענקיות משנות חיים. הצלחות כאלה מגיעות, אם בכלל, לעתים רחוקות, אלא דווקא הצלחות הנראות לכאורה קטנטנות, רק שהן מגיעות על בסיס קבוע. למשל אם אנחנו רוצים ללמוד ספרדית, נשמח כשנצליח לספור מאחד עד עשרים. אם המטרה היא לרוץ מרתון, נהנה לראות שהצלחנו לרוץ שני ק”מ. אם המטרה היא לכתוב ספר – כיף לנו לראות שכתבנו שני עמודים. הצלחות קטנות הן כיף, וחשוב מכך, הן מעוררות מוטיבציה. לכן לפי האדן, מוטיבציה זה לא משהו שיש לנו. “מוטיבציה זה משהו שנובע מעצמנו באופן אוטומטי, ברגע שאנחנו מרגישים טוב שהשגנו הצלחות קטנות”^[1].

כאשר אנחנו צוברים מספיק הצלחות קטנות שכאלה, אין כמעט צורך במוטיבציה נוספת כדי להמשיך. זה כבר הופך לחלק מהזהות שלנו, טוען האדן, בין אם אנו אנשי עסקים מצליחים, ובין אם ספורטאים, או אנשים שבחרו בדרך חיים בריאה. אנו ממשיכים ללכת לחדר כושר כי להיות בריא זה חלק מהזהות שלנו, או אנו קוראים ספרים על פיננסים כי להיות אנשי עסקים מצליחים – זה חלק מהזהות שלנו.

לתובנה הזו שהאדן הגיע אליה מתוך ניסיון אישי, יש גם ביסוס במחקר מדעי. לפני שנים מספר, במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד בדקו חוקרים מה נותן לאנשים מוטיבציה להיות יצירתיים ופוריים בעבודתם. למדגם הם בחרו אנשים שעבדו בצוותים שונים שדרשו יצירתיות. למשל, להמציא גאדג’טים למטבח, לנהל קווי ייצור למכשירי ניקוי, לפתור בעיות מורכבות של טכנולוגיות מידע עבור רשתות של בתי מלון ועוד. במחקר שנמשך כשלוש שנים, השתתפו 238 אנשים מ-26 צוותים של שבע חברות.

החוקרים ביקשו ממשתתפי המחקר לענות בסוף כל יום על שאלון, בו נדרשו לתאר את רמת המוטיבציה, את הרגשות והתחושות שהיו להם במהלך אותו יום, וגם לתאר אירוע מסוים שהיה רלוונטי לעבודתם ובלט בחשיבותו באותו יום. החוקרים אספו 12,000 שאלונים יומיים שכאלה במשך ארבעה חודשים^[3][2]. לאחר שניתחו אותם, הם הגיעו למסקנה חד משמעית: “המחקר שלנו בחברות גילה שהדרך הטובה ביותר לעורר באנשים מוטיבציה באופן קבוע, היא לעזור להם בהתקדמות [או בהצלחה] של אפילו הישגים קטנים”^[4].

בהמשך החוקרים מסבירים את העיקרון הזה יותר בהרחבה: “את הדפוס הזה [של הצלחות קטנות] אנחנו מכנים ‘עיקרון ההתקדמות’. אפילו כאשר ההתקדמות היא בצעדים קטנים, התחושה של האדם של תנועה מתמדת קדימה לקראת מטרה חשובה, יכולה לעשות את כל ההבדל בין יום מצוין ליום נורא… [אפילו] להישגים קטנים היה לעתים קרובות אפקט חיובי מפתיע”^[5].

כך למשל, אחת המשתתפות במחקר, מתכנתת, כתבה בסוף אחד הימים: “הצלחתי לפענח למה משהו לא עובד בצורה נכונה. הרגשתי הקלה ושמחה כי זו הייתה עבורי אבן דרך מזערית”^[6]. ומתכנת אחר במחקר סיפר: “ריסקתי את הבאג הזה שתִסכל אותי במשך כמעט שבוע. אולי זה לא אירוע גדול בשבילכם, אבל החיים שלי מאוד חדגוניים, אז אני בעננים”.

ההתקדמות, לפי החוקרים, גם נותנת לאנשים מוטיבציה לקבל יותר בקלות אתגרים קשים, ולהישאר נחושים לאורך זמן רב יותר. למשל, אחד הצוותים במחקר קיבל משימה מאתגרת: לפתח קרם הגנה נגד שמש שתהיה לו רמת לחות מצוינת, הגנה מעולה מקרני UV ובחצי מחיר בהשוואה לכל המוצרים הדומים בשוק. לאחר שבועות של חיפוש נוסחה מתאימה ובדיקות קליניות, הם קיבלו תשובות ראשוניות מעודדות. ראשת הצוות כתבה בתגובה: “התוצאות מעודדות ביותר. כולם חדורי מוטיבציה […] כעת אנחנו צריכים להתקדם לשלב הבא”.

התנאי ש”עיקרון ההתקדמות” יעבוד, לפי החוקרים, הוא שאנשים ירגישו שהם עושים עבודה משמעותית. זה לא חייב להיות משמעותי בסקלה עולמית. “מה שחשוב הוא האם אתה תופס את העבודה שלך כבעלת ערך, כעבודה התורמת למשהו או למישהו שחשוב לך (אפילו יהיה זה לצוות שלך, לך עצמך או למשפחתך)”.

מעניין שלפי החוקרים, רוב מנהלי החברות אינם מודעים ל”עיקרון ההתקדמות”, אבל “זהו סוד שכל מעצב טוב של משחקי וידיאו יודע”. כולם יודעים שמשחקי מסך הם אחד הדברים הממכרים ביותר. מה גורם לאנשים להתמכר למשחקים האלה? “במידה רבה, אלו שני דברים: אינדיקטור המראה כל הזמן את ההתקדמות, וסימנים המראים את ההישגים. שניהם ממנפים את ‘עיקרון ההתקדמות'”. מעצבי המשחקים יודעים כיצד ליצור לאנשים תחושה של התקדמות בכל אחד משלבי המשחק, וכך למשוך אותם להמשיך לשחק עוד ועוד. אבל איך מייצרים את זה בחיים האמיתיים?

למצוא את התהליך

קירק האמט (Hammett), הגיטריסט המוביל של להקת “מטאליקה”, שמכרה יותר מ-100 מיליון אלבומים וזכתה בשמונה פרסי גראמי, סיפר להאדן בריאיון שהמוטיבציה הראשונית שלו לנגן בגיטרה לא הייתה להתפרסם או להרוויח הרבה כסף. “יום אחד הוצאתי את הגיטרה מהארון”, סיפר האמט, “שם היא הייתה מונחת זמן מה, ואמרתי: ‘אני הולך ללמוד לנגן בה. עברתי קשיים, כמו שקורה לכולנו, אבל אז למדתי לנגן כמה דברים ונהניתי מזה בטירוף. זה גרם לי לרצות להמשיך ללמוד. במשך הזמן, כל ההצלחות הקטנות האלה נבנות ונבנות, ולאחר זמן לא רב, כל מה שרציתי לעשות היה לנגן בגיטרה, וללמוד לנגן בה הכי טוב שאני יכול, וידעתי שאם אני רק אמשיך להתאמן, אני אמשיך ואשתפר”.

בדומה להאמט, ובניגוד להשערה הרומנטית הרווחת, גם אמנים רבים אחרים אינם מצפים להשראה או למוטיבציה שתגרום להם להמשיך בעבודה היצירתית שלהם. הם בונים לעצמם שגרת עבודה שבה כל יום עבודה הוא עוד הצלחה קטנה לכיוון המטרה שלהם. מתי הספיק למשל הסופר פרנץ קפקא, שבילה חלק גדול מיומו בעבודה כעורך דין בחברת ביטוח, לכתוב את כל יצירותיו (“המשפט”, “הטירה”, “אמריקה”, סיפורים קצרים, יומנים ומכתבים)? הוא בנה שִגרת עבודה והתמיד בה: “מ-8:00 עד 14:30 עבודה במשרד. […] אחר כך שינה […] 19:30 עשר דקות של תרגילים מול חלון פתוח […] ארוחת ערב עם המשפחה, 22:30 כתיבה עד 1, או 2 או 3 ולעתים אף עד 6 בבוקר”^[7]. שגרה הבונה הצלחות קטנות לאורך הדרך הייתה נפוצה גם אצל סופרים ידועים אחרים כמו תומס מאן, מוסיקאים כמו שופן, אמנים כמו פיקאסו, מדענים כמו הביולוג סטיבן גולד, פוליטיקאים כמו בנג’מין פרנקלין ורבים אחרים.

פרנץ קפקא הקפיד על “שגרה הבונה הצלחות קטנות” וכך שילב בין משרתו כעורך דין בשעות היום ועבודתו הספרותית בעיקר בשעות הלילה | תמונה: [Julie Mayfeng/Shutterstock]

העיקרון פועל באופן דומה גם כשרוצים לייצר תהליך שיבנה מוטיבציה עבור מישהו אחר, כמו לעובדים שלנו או לילדינו. באופן מפתיע, בכל מה שקשור בעולם העסקים לפחות, מתברר שזה לא נושא שמנהלי חברות מקדישים לו מספיק תשומת לב. בסקר שערכו חוקרים עבור HBR בקרב 669 מנהלים בדרגות שונות בעשרות חברות ברחבי העולם, הם ביקשו מהם לדרג חמישה כלים ניהוליים, לפי סדר החשיבות בעיניהם, המשפיעים על המוטיבציה ועל המצב הרגשי של עובדים^[8]. הכלים היו: תמיכה בהתקדמות בעבודה, הכרה בעבודה טובה, תמריצים, תמיכה בקרב חברי צוות ומטרות ברורות. רק 35 מנהלים, כלומר חמישה אחוזים, דירגו “תמיכה בהתקדמות בעבודה במקום הראשון”.

ההמלצה של החוקרים היא אחרת: “אם אתה מנהל, ל’עיקרון ההתקדמות’ יש השלכות ברורות היכן למקד את מאמציך”. כדי לעודד את “עיקרון ההתקדמות” החוקרים מציעים להשתמש בתמריצים שתומכים בעבודה לעבר הצלחות קטנות. זה כולל: “להציב מטרות ברורות, לאפשר אוטונומיה, לספק מספיק זמן ומשאבים, לעזור בעבודה, ללמוד באופן פתוח מבעיות ומהצלחות ולאפשר שיתוף רעיונות בצורה חופשית”.

1. The Motivation Myth, Jeff Haden kindle p.3
2. Amabile Teresa, Kramer J. Steven, The Power of Small Wins. Harvard Business Review 2011
3. Amabile Teresa, Kramer J. Steven, Inner Work Life, Harvard Business Review
4. Amabile Teresa, The Progress Principle (2005), kindle p-3
5. כנ”ל ע’ 76
6. Amabile Teresa, Kramer J. Steven, The Power of Small Wins. Harvard Business Review 2011
7. Daily Rituals. How Artists Work, Curry, Mason 2013 Kindle p.106
8. Amabile Teresa, Kramer J. Steven, The Power of Small Wins. Harvard Business Review 2011