מי היה השרלוק הולמס האמריקני?

[Shutterstock]

ב-1 בדצמבר 1903 יצא לאקרנים המערבון האילם מבית אולפני אדיסון: “שוד הרכבת הגדול”. הסרטון בן עשר הדקות הופק ובוים בידי אדווין סטנטון פורטר בתקציב של 150 דולר והיה שובר הקופות הגדול ביותר בארצות הברית במשך 12 שנים (עד “לידתה של אומה”). תקציר העלילה: ארבעה שודדים משתלטים על רכבת, פורצים לכספת שבקרון הדואר בעזרת דינמיט, הורגים את אחד מנהגי הקטר, מאלצים את הנוסעים לרדת וגונבים את חפציהם. הסוף, כמובן, טוב: עובדי תחנת הרכבת המקומית הורגים את השודדים במהלך קרב יריות ומשיבים לנוסעים את רכושם.

האחים יו, ריי ורוי לבית ד’אוטרמונט (DeAutremont) גדלו, כמו מיליוני אמריקנים אחרים, על הסרט ועל מערבוני השודדים שנוצרו בעקבות הצלחתו הכבירה. עשרים שנים לאחר צאת הסרט, ב-11 באוקטובר 1923, הם ישבו על סלע גדול בסמוך לצריף שבו גרו באזור הרי סיסקיו, על הגבול שבין אורגון לקליפורניה, והשקיפו אל פתח מנהרה שדרכה עובר תוואי תלול של מסילת רכבת. על פי מידע חסוי שהגיע לאוזניהם, הרכבת שאמורה לעבור בדקות הקרובות במנהרה, נושאת בקרון הדואר שלה זהב בשווי מיליון דולר.

שלושת האחים – התאומים ריי ורוי, בני ה-19, ואחיהם הקטן יו, בן ה-17 – לא היו פושעים מנוסים במיוחד. הם היו מובטלים. בנים לנוודים עניים מאוהיו שסבלו מהמצב הכלכלי הקשה בארה”ב של אחרי מלחמת העולם הראשונה, וחשו כי המדינה בוגדת בהם. ריי אף היה חבר בתנועת הנגד הפוליטית “פועלי העולם”. פה ושם הם גנבו ארנק או פרצו לחנות קטנה, אבל ניסיון במבצעים מורכבים, כמו שוד רכבת, לא היה להם. הם גם לא ממש ידעו להשתמש ברובים ובאקדחים המאולתרים והחלודים שקיבלו במתנה מאביהם. רוי הצליח לצוד כמה ארנבים בעזרתם.

המנהרה ממנה הגיחה הרכבת | תמונה: [Bruce Fingerhood]

לקראת המבצע הגדול, הם שמו את מבטחם בעיקר בקופסת עץ מלאה בחומר נפץ – מעין דינמיט מאולתר – שגנבו מאתר בנייה באורגון סיטי ושבעזרתו קיוו לפוצץ את דלת הכניסה לקרון הדואר. “נו”, פנה רוי ליו בעצבנות, בעודם יושבים על הסלע ומקשיבים לרחש גלגלי הרכבת המתקרבת למנהרה, “יש לך הזדמנות אחרונה להגיד לי מה אתה חושב על התוכנית”. “אין לנו הרבה סיכויים להצליח”, ענה האח הצעיר, “אבל יש סיכוי”. כששאון קרונות הרכבת גבר, נכנסו השלושה למצב היכון. הם הניחו לקטר ולכמה קרונות לחלוף על פניהם, וברגע שקרון הדואר יצא מהמנהרה הם קפצו עליו, ירו למוות בבלם הרכבת, במהנדס ובקצין כיבוי האש, הניחו את תיבת העץ ובה חומר הנפץ ליד דלת קרון הדואר (בו נמצא הזהב), הציתו את הפתיל והתרחקו.

הפיצוץ היה אדיר, פנטסטי. הוא לא רק פרץ את הדלת לקרון וגרם למותו של פקיד הדואר ששמר עליה, הוא יצר שריפת ענק שפשטה במהירות לכל הקרון וכילתה את תכולתו. האחים ד’אוטרמונט, בתגובה, נמלטו מהרכבת בריצת אמוק, בידיים ריקות, כשהם מותירים מאחור ארבע גופות וקרון בוער. המשטרה המקומית, בשיתוף פעולה עם שוטרים מתחנות שכנות, עשתה כל שביכולתה כדי לאתר את השלושה. מהר מאוד הפך המרדף לחובק עולם בהשתתפות מאות שוטרים, עובדי דואר ומתנדבים. לצורך העניין אף נעשה, לראשונה בהיסטוריה, שימוש במטוסים שניסו לאתר את הפושעים הנמלטים מלמעלה.

לאחר שהמאמצים לא נשאו פרי, החליטו קציני המשטרה שפיקדו על מבצע החיפוש לגייס לשורותיהם את אדוארד אוסקר היינריך, מרצה באוניברסיטת ברקלי, שבמהלך השנתיים שקדמו לאירוע יצר לעצמו מוניטין של מומחה לפענוח מקרי פשע מורכבים. היינריך (1953-1881) השתמש בשילוב של ניתוח מבריק של ראיות פורנזיות, בניסיון עשיר בכימיה ובביולוגיה, ביכולת פנומנלית בתחום הגרפולוגיה ובהבנה מעמיקה בסטיות חברתיות ובפסיכולוגיה של פושעים. “שוד הרכבת הגדול האחרון” – הכינוי שבו זכה המקרה בתקשורת – צפוי היה להפוך את היינריך לאחד הקרימינולוגים הפורנזיים המוערכים והמשפיעים ביותר בתקופתו. בלש מתוחכם בסגנון שרלוק הולמס (דמותו הספרותית של סר ארתור קונאן דויל שנולדה באנגליה לקראת סוף המאה ה-19) רק אמריקני ואמיתי לגמרי.

מודעת ה”מבוקשים” על האחים ד’אוטרמונט. 4,800 דולר (שקול לכ-70,000 דולר בימינו) למי שיסייע למצוא כל אחד מהם

האופה הסכיזופרן והשודד באוברול הכחול

למעשה, עוד לפני שקיבל לידיו את הקייס של שוד הרכבת, היה היינריך – חלוץ השימוש המודרני במדע פורנזי לשם פענוח תיקים פליליים – ידוע בחוגים הרלוונטיים בתור כימאי וחוקר פורנזי שניתן לפנות אליו במקרים קשים לפענוח. שנתיים לפני השוד המדובר, הוא פיצח, באמצעות ניתוח גרפולוגי, פרשיית רצח סבוכה של כומר שנחטף מביתו שבפאולו אלטו, קליפורניה.

גופתו של האב פטריק הלסין נמצאה קבורה בשדה נטוש סמוך למאפייה השכונתית. מי שהוביל את המשטרה אל מקום הִמצאה היה האופה האזורי שהגיע לבית הכומר כשבוע לאחר הרצח לתת עדות על מה שראה.

המשטרה החלה לחשוד שאותו “עד” הוא למעשה הרוצח, אבל התקשתה למצוא ראיות פורנזיות לכך, עוגן ממשי שאינו נסיבתי. בשלב זה היא העבירה להיינריך את מכתבי הכופר שקיבל הכומר לפני הרצח בתחנה. לאחר בחינה מאומצת של כתב היד תחת מיקרוסקופ, הוא זיהה התאמה מושלמת בין ההטיה של האות H והקו השטוח שבתחתית האות U במכתבים, לבין צורת האותיות האלו בכיתוב שעל עוגות יום הולדת במאפייה. מכך, הוא הסיק שמדובר באופה. נוסף לכך, התוכן הלא קוהרנטי של המכתבים והסגנון ההפכפך של המכתבים, שגרמו לחוקרים אחרים לחשוד ששני אנשים שונים כתבו את המכתבים, הובילו את היינריך למסקנה שהרוצח הוא למעשה סכיזופרן. כלומר, שהעד והרוצח הם אותו אדם עם שני מבנים שונים של אישיות והתנהגות ושהרצח היה תוצאה של פעולה בלתי מודעת.

כשמסמכי פרשת שוד הרכבת בסיסקיו הונחו על שולחן העבודה במעבדה הפורנזית של היינריך בסן פרנסיסקו, הראיות היו קלושות עד לא קיימות. בניסיון להשקיט את הסערה הציבורית והתקשורתית סביב המקרה, עצרה המשטרה המקומית אדם שנמצא קשר נסיבתי בינו לבין ניסיון השוד הכושל וביקשה מהיינריך למצוא נגדו ראיות פורנזיות. מדובר היה בחשמלאי בחנות אלקטרוניקה מקומית, אליה הגיעו השוטרים לאחר שמצאו באזור מסילת הרכבת אקדח, אוברול עבודה כחול וחלקים מקופסת הנפץ המאולתרת ששימשה את השודדים. הם שיערו שמרכיביה, או לפחות חלק מהם, נרכשו או יוצרו באותה חנות.

החשמלאי הכחיש את הטענות נגדו מכול וכול, אבל השוטרים הבחינו שידיו מוכתמות במה שנראה להם כמו שמן לייצור סוללות – דבר שעורר את חשדם. הם ביקשו ממנו לפשוט את בגדיו וללבוש במקומם את האוברול שנמצא בזירה. ההתאמה למידותיו נראתה להם סבירה, אם כי לא מושלמת. ובכל זאת, למרות הראיות המאוד מוגבלות, הם עצרו אותו ולקחו אותו לתחנת המשטרה. בה בעת, הם הפקידו במעבדתו של היינריך את הפריטים שנמצאו בזירה, להמשך החקירה.

הדבר הראשון שהיינריך בחן היה התגית של האוברול הכחול. הוא שם לב שכתוב עליה “רכוש העובדים המאוחדים של אמריקה”. כמו כן, הוא הבחין כי האוברול חדש למדי ועדיין לא כובס. הוא גילה שבכיס השמאלי נעשה שימוש רב יותר מאשר בכיס הימני ומצא בתא קדמי קטן קבלה זעירה ומגולגלת מחנות ביוג’ין, אורגון. את מקור הכתמים על האוברול הוא זיהה כחומר אורגני שהגיע מאחד העצים המקומיים ולא כגריז להכנסת סוללות – דבר שהביא לשחרורו של החשמלאי נוכח התרופפות הראיות והתפנית בחקירה.

לאחר בחינה מדוקדקת של האוברול, קבע היינריך שבעליו הוא חוטב עצים נמוך למדי ובהיר שיער. בתא פנימי קטן הוא מצא כמה גרגרים של חומר אורגני שמקורו, כך גילה הודות לידע הרב שלו בבוטניקה, ביערות של מערב אורגון. בכיס אחר הוא מצא שאריות של ציפורניים. מהפכת הדי-אן-איי בענף החקירות הפורנזיות הגיעה רק עשרות שנים אחר כך, אבל מתוקף ניסיונו הרב בקרימינולוגיה ובמדעי ההתנהגות, ידע היינריך שאנשים הכוססים ציפורניים הם, על פי רוב, אנשים שהמראה החיצוני חשוב להם. הפרופיל שהוא הרכיב בסופו של דבר התאים בדיוק לפרופיל של רוי ד’אוטרמונט. ימים ספורים אחר כך, גילו שוטרים מקומיים שתי בקתות עץ נטושות וחשדו שהן קשורות לרוצחים הנמלטים לאחר שמצאו באחת מהן מעטפה הממוענת לכתובת שצוינה על הקבלה אותה מצא היינריך בכיס האוברול. על המעטפה הופיע גם שם השולח: רוי ד’אוטרמונט.

זמן קצר אחר כך הגיעו שוטרים לביתו של פול ד’אוטרמונט, אביהם של האחים, והציגו בפניו את הראיות. האב ההמום אישר את כל הפרטים.

ממעמקי ההיסטוריה

פרשה זו, שהעסיקה בזמנו את ארה”ב כולה, גרמה לעיתונות להאדיר את שמו של היינריך בכל הזדמנות ולהכתירו כ”שרלוק הולמס האמריקני”. הוא עצמו הקפיד להתנער מתואר זה בטענה שהולמס התבסס על תחושות בטן ואילו הוא עוקב אך ורק אחרי עובדות. היינריך הפך, כמעט בִּן לילה, לחוקר פורנזי מבוקש ולדמות נערצת שמשום מה נשכחה עם הזמן. בעצם, אולי יש לכך סיבה. בסופו של יום, היה היינריך חוקר אפרורי שעסק, לרוב, בעבודת נמלים מייגעת. למרות השאיפות הספרותיות שלו, הוא מעולם לא הצליח לגולל את סיפורי הפענוחים התקדימיים שלו בדרך של סיפור מתח יעיל, ונדחה שוב ושוב על ידי הוצאות לאור.

כמעט 100 שנים לאחר שיא הקריירה שלו, אלפי סיפורי פשע אמיתי מרתקים שאוסקר היינריך נטל בהם חלק נשלפו פתאום ממעמקי ההיסטוריה על ידי קייט וינקלר דאוסן (Kate Winkler Dawson), סופרת, עיתונאית ומפיקת סרטי תעודה ברשת “פוקס”, שאיגדה אותם לספר בשם “American Sherlock: Murder, Forensics, and the Birth of American CSI” (2020). וינקלר ניצלה את פתיחתם של ארכיוני אוניברסיטת ברקלי לציבור בסוף השנה שעברה כדי לנבור בעשרות ארגזים שבהם נשמרו כל חפציו של היינריך, לרבות אלה הקשורים ב-2,000 מקרי הפשע שהוא סייע לפענח במהלך הקריירה שלו.

במהרה התברר לה שהאיש, לפני הכול, סבל מאגרנות כפייתית. מצד אחד זה היטיב עמה שכן היה שם המון חומר, ומצד שני הקשה עליה מאוד את מלאכת ההרכבה מחדש. החומר הכתוב נמצא בשרידי פתקאות ומעטפות עליהן שרבט היינריך את הערותיו. אלו נשלפו מתוך ערימה מבולגנת של מבחנות, עדשות, מיקרוסקופים, מַלְחֵמים, ציוד בילוש מסוגים שונים ומאות ספרים. הפרופיל שווינקלר הרכיבה מכל אלה הוא של אדם שאפתן, מדויק ומחושב שנולד וגדל בטקומה שבמדינת וושינגטון בתנאים של מצוקה כלכלית חריפה, והיה עד להתאבדות אביו בתלייה. בנעוריו הוא מצא פרנסה בעבודות מזדמנות ובין השאר עבד כעוזר רוקח – שם התוודע לרזי עולם הכימיה שבהם השתמש בהמשך לצורך פענוח פשעים. שם, נוכח איסור מכירת האלכוהול באותה תקופה, הוא גם למד לא מעט על הפסיכולוגיה של אנשים, בעיקר על המכורים. באחת מהערותיו הוא ציין שבתי מרקחת הם “מקומות שבהם אנשים חושפים את סודותיהם הכמוסים ביותר”.

בו-זמנית, הוא התעניין מאוד במדעי הביולוגיה, הפיזיקה, הבוטניקה, הזואולוגיה והגרפולוגיה, וצבר ידע עצום גם בנושאים אלה במטרה להפוך לאוטוריטה רב-תחומית בתחום החקר הפורנזי בתקופה שבה מקרי פשע פוענחו בעיקר על בסיס ראיות נסיבתיות וניחושים. בשנת 1910, עם כסף שחסך מעבודתו כמרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת ברקלי, הוא פתח בסן פרנסיסקו את המעבדה הפורנזית הראשונה בעולם. בה הוא החל לטפל בתיקים פליליים, תוך שהוא משלב בין דיסציפלינות פורנזיות פורצות דרך. הוא היה הראשון בעולם שכדי לפענח פשעים ניתח, למשל, את אופן הפיזור של כתמי דם, של משקעים גיאולוגיים זעירים, של שאריות חומרים כימיים ואת הקשר שבין צורות כתיבה לקווי אישיות.

פעמים רבות הוא הצליח לפתור מקרים מסובכים בדרכים שנראו לשופטים ולקציני המשטרה ההדיוטות כסוג של אחיזת עין ובמשך זמן רב הם לקחו את מסקנותיו בעירבון מוגבל – עד שלבסוף השתכנעו כי מדובר במקצוען ובחוקר פורנזי מחונן. עם זאת, גם לו היו טעויות, חלקן משמעותיות, ולא תמיד הוא הצליח לפענח או “לסגור” את המקרים שהגיעו לסף דלתו. אחד מהמקרים האלה, שזכה לתהודה עצומה בתקשורת, היה תעלומת האוזן של בסי פרגוסון.

אוזן תחת מיקרוסקופ

באוגוסט 1925 טיילו אב ובנו ליד ביצה בסן פרנסיסקו. בשלב מסוים הבחין הילד באוזן אנושית מונחת על הקרקע. האב העביר מיד את הממצא המזוויע לתחנת המשטרה הקרובה ומשם הדרך אל המיקרוסקופ של אוסקר היינריך הייתה קצרה. האוזן הייתה מחוברת לפיסה של קרקפת ובה מעט שיער בלונדיני ונמשים. בתנוך שלה היה חור של עגיל. היינריך הסיק מכך שמדובר באוזן של אישה. לא היו באוזן קרישי דם – מה שהוביל אותו למסקנה שהיא נחתכה לאחר המוות. באותו הזמן, נמצאו בנקודות אחרות סביב הביצה עוד פיסות קרקפת ובגדים. העיתונות עטה על הפרשה וגמאה בצמא כל רסיס מידע.

הפרופיל שהיינריך הרכיב בעזרת האוזן היה של אישה בשנות ה-20 לחייה, בלונדינית טבעית עם מעט נמשים. הוא גם הסיק שמדובר באישה ממעמד גבוה נוכח הטקסטורה של השיער והעור, והעריך שהיא מתה שבוע קודם לכן. בהמשך, הוא הוציא בעזרת פינצטה כמה רימות וחרקים זעירים שהתפתחו ברקמות שמתחת לאוזן. הידע שלו באֶנטומולוגיה (חקר החרקים) סייע לו להבחין כי החרקים הקטנטנים שהתפתחו מתחת לאוזן היו מהסוג הנמשך למשטחים אורגאניים מתים ב-24 השעות הראשונות. חיפושיות, לעומת זאת, מגיעות רק אחרי ריקבון מתקדם. הוא הסיק מכך כי האישה נרצחה ממש לא מזמן. בעשותו כן, הפך היינריך לחוקר הראשון בארצות הברית שעשה שימוש באנטומולוגיה (חקר חרקים) פורנזית.

בשלב הבא, הוא עבר לבגדים שנמצאו מסביב לביצה ובחן תחת מיקרוסקופ גרגירי חול ואבק שחדרו לעומק הבד. הוא זיהה שאריות של טיח, פחם ועץ רקוב – מה שגרם לו להאמין שהבגדים הוסתרו לזמן מה מתחת לבית. הבגדים הכילו גם חלקיקים זעירים של צדפות. מספיק כדי לעורר חשד שהחול הגיע מאזור האוקיאנוס, אבל לא מספיק כדי לחשוד שהוא הגיע ממש מחוף הים. הוא בדק אילו מאגרי מים נמצאים ליד האוקיאנוס בחלק ההוא של צפון קליפורניה ובדרך האלימינציה הגיע למסקנה שהחול בא ממים שזרמו לתוך האוקיאנוס. בעזרת מפת סקר גיאולוגי הוא ניסה להבין היכן יש חול כזה ומצא אזור אחד: ביי פארם איילנד (Bay Farm Island). כ-20 ק”מ מהמקום בו נמצאה האוזן.

בלשים וחוקרי משטרה נשלחו מיד לאזור ההוא ובתוך 24 שעות זיהו את הקורבן והרכיבו את כל השלד שלה מפיסות קטנות של גופה שנחתכו במסור והוטמנו באדמה, בנקודות שונות בסביבה. עוד גילו החוקרים כי הרוצח ניסה להמיס חלק מהגופה בעזרת כימיקלים כדי להיפטר ממנה. בסופו של דבר, הזהות שלה נקבעה על ידי רופא שיניים. הייתה זו בסי פרגוסון (Bessie Ferguson), בת 30, שבאה ממשפחה שמרנית ודתית, אבל נחשבה לפורקת עול. היא התחתנה עם מהמר ובשלב מסוים פתחה ברומן עם הבוס שלה בסן פרנסיסקו ונפרדה מבעלה. בהמשך, התברר שהיו לה כמה רומנים עם כמה גברים בו-זמנית. אחד מהם היה רואה חשבון והאחר היה רופא שיניים. כמו כן, נמצא שהיא שמרה מכתבים מהם לצורך סחיטה בארגז גדול והתברר שהיא סחטה לפחות שלושה גברים בטענה שהיא ילדה מהם ילד לא חוקי.

היינריך חשד כי הרוצח הוא בעל רקע רפואי, שכן החיתוכים של הגופה היו מדויקים. הוא גם נטה לחשוב שמדובר ברופא שיניים ובשלב מסוים הגיע למסקנה שמדובר ברופא שיניים סיני – מה שלא עזר לפענוח המקרה. הרוצח מעולם לא נתפס והפרשה רדפה את היינריך הפרפקציוניסט עד מותו ב-1953, בגיל 72, מהתקף לב, בזמן שעבד לבדו במעבדה.

עד היום ה-FBI מאמן סוכנים לזהות פשעים ופושעים פוטנציאליים על סמך הבסיס שהניח היינריך לפרופיילינג | תמונה: Michael Bocchieri/Getty Images)

ובכל זאת, היינריך – שהיה אגדה עוד בחייו – נחשב עד היום, בחוגים הרלוונטיים, לאחד המדענים הפורנזיים המשפיעים בהיסטוריה. מאות היסטוריונים וחוקרים צעירים למדו ושיננו את המקרים שהוא פענח. ה-FBI מאמן עד היום סוכנים לזהות פושעים ופושעים פוטנציאליים על סמך הבסיס שהוא הניח לפרופיילינג. גם בכל הנוגע לסידור, מיון וקטלוג ראיות הוא נחשב עד היום לפורץ דרך. מומחים רבים בתחום מכנים היום את היינריך “החוקר הפורנזי הגדול ביותר של אמריקה במאה ה-20”, תוך שהם מציינים כי הוא, במו ידיו, השיב את האמון של בתי המשפט בעדות המקצועית שלו. ועם כל הכבוד לשרלוק הולמס, היינריך באמת עשה את כל זה במציאות.

מדוע אם כן כולם מכירים את שרלוק הולמס וכמעט אף אחד לא שמע עד היום על אדוארד אוסקר היינריך? כנראה שכמו תמיד, חוקרים אחרים פשוט עשו לעצמם יחסי ציבור טובים יותר. “כשאתה גדל בתחום הזה ומגיע להצלחה”, הוא כתב לחבר שבועות ספורים לפני מותו, “תמיד יהיו מי שיחשבו שהגעת לשם דרך שוחד או טובה אחרת. אין סיבה להתייחס לזה. מה שחשוב זה רק להמשיך לחקור ולהתפתח”.