James Danckert, John D.Eastwood, Out of My Skull: The Psychology of Boredom, June 2020
“השעמום יתפוס חלק ניכר מהעתיד העומד בפניכם”. כך בחר המשורר, המסאי, המחזאי הרוסי-אמריקני וחתן פרס נובל לספרות יוסף ברודסקי, לפתוח את נאום הברכה שלו בטקס הסיום של מחזור 1989 בדארטמות’ קולג’, בניו המפשייר, ארה”ב. משפט שלא נשמע בדיוק כמו “ברכת הדרך”.
“הסיבה שאני רוצה לדבר איתכם על השעמום היא שאין אף קולג’ […] שמכין אתכם [לחוויה הקשה הזאת]. בין אם תהיו עניים ובין אם עשירים, במוקדם או במאוחר אתם תתייסרו בחוויה הזאת של ריקנות. לאלה מכם בעלי פוטנציאל לחיים נוחים יותר, [יגיע הרגע] שתשתעממו בעבודה שלכם, עם החברים שלכם, עם בני הזוג שלכם […] עם הרהיטים בדירה שלכם, עם המחשבות שלכם ועם עצמכם. ותתחילו לחשוב על דרכים להימלט. […] אולי תשנו את העבודה, את מקום המגורים, את המדינה […] אולי תתחילו לשתות אלכוהול, לטייל בעולם, לקחת שיעורי בישול […] לעבור טיפול פסיכולוגי. […] ואולי כל זה יעבוד לזמן מה, עד שתגלו שתחושת הריקנות חזרה”.
ברודסקי, שמדבר על שעמום במובן קיומי, מציע דרך פרדוקסלית להתמודד איתו. במקום לברוח ממנו, “תן לו להיות. תן לו לרסק אותך, תצלול בתוכו עד שתגיע לקרקעית. לגבי דברים לא נעימים, החוק, בדרך כלל, הוא שככל שתגיע מהר יותר לקרקעית, כך תצוף מהר יותר למעלה”.
נאומו של ברודסקי – “בשבחי השעמום” – מופיע בספר חדש, Out of My Skull, שכתבו ג’יימס דאנקרט (Danckert), פרופ’ למדעי המוח במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ווטרלו שבקנדה, ופרופ’ ג’והן איסטווד (Eastwood), מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת יורק שבקנדה. זוהי טיפה נוספת בגל של מחקר ועניין גובר בנושא השעמום. למרבה הצער נאומו של ברודסקי הוא אחד הדברים הבודדים שאינם משעממים בספר, וגם הוא מוזכר מאוד בקצרה, אם כי אפשר למצוא אותו במלואו באינטרנט.
השעמום הקיומי שברודסקי מזכיר היה ידוע כבר מימי קדם, ומי תיאר את חוסר התוחלת של חיינו ומעשינו טוב יותר מאשר קוהלת: מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת פרק א’, פסוק ט’).
לימינו מגיעים מחברי הספר דרך תיאור ארוך של מחקרים פסיכולוגיים בנושא השעמום, גם כאלה שביצעו בעצמם. הם מגדירים את השעמום כתחושה המאותתת שיש חוסר סיפוק בחיינו ויוצרת צורך להיות מעורבים במשהו בעל משמעות עבורנו. את המשמעות הזאת נוכל לגלות, טוענים המחברים, רק תוך התבוננות עמוקה לתוך עצמנו. בימינו אנשים רבים נוטים לברוח מהשעמום להתעסקות בלתי פוסקת בגאדג’טים ובמסכים למיניהם, ואלו אינם יכולים באמת לפתור את בעיית השעמום או לענות על תחושת חוסר המשמעות. “זה יכול לעבוד לזמן קצר”, כותב לי דאנקרט באימייל, “אבל לטווח ארוך אנחנו מבינים ומרגישים שזו פעילות חסרת משמעות שרק ממלאת זמן”.
יש אנשים הרואים בשעמום פתח ליצירתיות. דאנקרט חושב שזו טעות. “אני יודע שאנשים רבים רוצים להאמין ששעמום יכול לגרום לך להיות יצירתי יותר, אבל לדעתי זה היגיון עקום”, הוא כותב לי. “יצירתיות היא שריר שאתה חייב לאמן. כל אמן, מוסיקאי או שחקן יאמר לך שאתה חייב להתאמן בתחום האמנות שלך כדי לפתח את המיומנות שלך. להיות משועמם לא יגרום לך באורח פלא להיות יצירתי. אבל אם כבר הנחת את הבסיס לעבודה קשה של טיפוח היצירתיות בחייך, אתה יכול להשתמש במיומנויות האלה שבנית, כדי להתגבר על שעמום. אני גם חושב שאם לא נפחד כל כך מהשעמום ולא נתעצבן כל כך מהתחושה הלא נעימה הזאת, ובמקום זאת ניתן לעצמנו זמן לחשוב על מה הכי חשוב לנו בחיינו, אז נגיע אולי לפתרונות יצירתיים”.
ומה לעשות כשהילדים משתעממים? פעמים רבות הורים מתפתים להציע פתרונות או הפעלות. “אבל התנהגות כזו מפספסת את המסר של השעמום”, ממשיך דאנקרט. “תנו להם להיות משועממים ולמצוא פתרונות בעצמם. אם הם יפתחו את המיומנות של התמודדות עם שעמום בגיל צעיר, הם ידעו להתמודד איתה הרבה יותר טוב בעתיד”.
הספר בחלקו הגדול מייגע וקשה לקריאה שוטפת, אבל עם זאת הוא מכסה די בהרחבה את נושא השעמום, ומעלה שאלות שבהחלט ראויות למחשבה מעמיקה.