Laura Huang, Edge: Turning Adversity into Advantage, January 2020
סיירוס חביב (Cyrus Habib) החליט בגיל 38 לרוץ לבחירות למשרת סגן המושל של מדינת וושינגטון. הוא ידע שהוא אינו דמות של מועמד אידיאלי: עיוור, נמוך קומה, בעל התנהגות מחוספסת ובן למהגרים מאיראן. אבל הוא גם ידע שההתמודדות בבחירות לא תהיה הדבר הקשה ביותר שהוא כבר הספיק לעשות בחייו. הוא הצליח לזכות במלגות לימודים יוקרתיות לקולג’, למד באוניברסיטת אוקספורד, קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת ייל, שם גם היה העורך של הג’ורנל היוקרתי Yale Law Journal.
חביב, שאיבד את ראייתו בגיל שמונה בגלל סרטן נדיר ברשתית, היה רגיל שאנשים מרחמים עליו, אבל הוא עצמו לא התייחס לאובדן ראייתו כחיסרון. מבחינתו הוא היה בר מזל משתי סיבות: הוא הספיק לחוות את הראייה שהייתה לו עד גיל שמונה, ולשמר זיכרונות ממה שראה. והוא גם התעוור בגיל די צעיר בשביל להסתגל למצבו, וללמוד כיצד לחיות חיים נורמליים ועצמאיים בלי לראות.
הוא הבין שכדי לזכות בבחירות הוא חייב להפוך את התפיסה שיש לבוחרים לגבי המגבלה שלו. הוא ערך חוגי בית בכל רחבי וושינגטון בהם סיפר לבוחרים אילו יכולות הוא פיתח הודות לעיוורון. כבר בגיל שמונה הוא למד לנווט בחצר בית הספר ולשחק עם כל הילדים בהפסקות, כולל טיפוס וקפיצות ממתקני ספורט מורכבים. בתור סטודנט, הוא למד לנווט בתחנות אוטובוסים ענקיות בערים זרות והצליח ללמוד משפטים באוניברסיטת ייל. הוא הבליט במתכוון את החיסרון שהיה לו בעיני הבוחרים, והפך אותו בעיניהם ליתרון – ליכולות שפיתח להתמודדות עם קשיים ומכשולים, לנחישות, לתושייה ולאומץ שיש לו.
לקורא הסקפטי זה עשוי להישמע לא מספק. אבל חביב זכה בבחירות וכיהן כסגן מושל בשנים 2017-2020. בשנות כהונתו הוא השתמש ביכולת ההקשבה המיוחדת שפיתח הודות לעיוורון, כדי להבין נקודות ראות של אנשים בעלי דעות מנוגדות, ולהוביל אותם לעבודה משותפת.
הסיפור הזה מופיע בספרה החדש של ד”ר לורה הואנג, יחד עם סיפורים נוספים על אנשים וארגונים שהתגברו על קשיים וניתבו אותם ליצירת יתרון. דרך המקרים השונים, המחברת נותנת טיפים כיצד להתגבר על קשיים ולחדור לשוק רווי מתחרים. אחת הנקודות שהיא מעלה היא נושא האפליה בעולם העבודה, עליה אנו שומעים רבות היום. אפליה על בסיס מין, גזע, דת, נכות, או למעשה כל דבר אחר שאפשר לחשוב עליו.
הואנג טוענת שבעוד הנטייה בחברה היא לחפש פתרונות חיצוניים לצמצום האפליה ולתיקון העוולות (כמו לשנות את האופן שבו אנחנו מקבלים אנשים לעבודה, או למנות נשים באופן יזום לתפקידים בכירים), ניסיונה מראה שצריך לפעול הפוך. אנו צריכים למצוא הזדמנויות להפוך את התפיסות נגדנו ליתרון.
הסיפור של חביב, למשל, הוא דוגמה טובה, אם כי נדירה, לשימוש בתפיסות נגדנו כדי לגרום לאנשים להכיר ביתרונותינו. מקרה נפוץ יותר הוא של אישה המגיעה לראיון עבודה ויודעת מראש מה המראיינים יראו בקורות החיים שלה: צבע עור כהה, חוסר ניסיון בתחום, ומחויבות לילדים בבית. מה תעשה? הקלישאה אומרת “רק תהיי עצמך והם יראו כמה את נהדרת, ואם לא, אז הם מפסידים”.
הואנג מציעה דרך הפוכה – “אל תהיי את עצמך”. מה שעליה לעשות הוא לחשוב על האופן שבו המראיינים תופסים אותה, ולהשתמש בזה כדי לשנות את תפיסותיהם. לדוגמה, אם היא רוצה להסיר דאגות מהעובדה שאין לה הרבה ניסיון, היא יכולה לומר: “בואו אספר לכם על המקרה שנאבקתי כדי להשיג משאבים עבור החברה שלי”, או “בואו אספר לכם על המקרה שסגרתי עסקה”.
נשמע בנאלי, אבל בתקופתנו רוויית אידיאולוגיות הקשורות בזהויות פוליטיות, עצה כזו – הגורמת לאדם להתבונן פנימה ולקחת אחריות אישית על המצב – אינה עניין של מה בכך. הואנג עצמה חיה כך. אימה הגיעה מטייוואן עם עשרים דולר בלבד, והצליחה בזכות עבודה קשה לפרנס ולהעניק השכלה לילדיה, גם לאחר שהתאלמנה. כבת מיעוטים, הואנג מספרת כיצד התפיסות בחברה ליוו אותה ואיך הצליחה לנתב אותן לטובתה. כיום היא מרצה באוניברסיטת הרווארד.
אחת האנקדוטות התרחשה קצת לפני תחילת הרצאה שהעבירה באוניברסיטה. בעודה מסדרת את המצגת, ניגש אליה סטודנט שראה מולו אישה אסיאתית צעירה, ואמר: “אה, את מהצוות הטכני”. הואנג לא הופתעה. למעשה, המודעות לתפיסה נגדה הובילה אותה לפתוח כל הרצאה בהישגיה, אותם היא מציגה במצגת.
הספר כולל סיפורים רבים אחרים, כמו מפגש עם אילון מאסק, שגירש אותה ועמית שלה מהחדר, אך שינה את דעתו לאחר שהצליחה להפוך את תפיסותיו. כמובן, ניתן לטעון שגישתה של הואנג משחקת לידי אי-התקינות הפוליטית ואף מעודדת אותה. הואנג, כאמור, חושבת אחרת. היא רואה בהתייחסות לתפיסות של אחרים הזדמנות לפרוץ אותן, ואף לייצר יתרון מולן, מבלי להתמרמר על גורלה או על חוסר הוגנות כלפיה.