“אפשר לשבת בחוף הים, לשתות משהו ולהרגיש נהדר. השאלה אם נרגיש סיפוק ומשמעות. לרגע אולי כן. אבל מה הלאה?”

“תעשה את מה שיעשה אותך מאושר”, היא העצה שנהוג לתת למי שעומד בפני צומת דרכים מקצועית, “שיהיו לכם חיים מאושרים”, אנו מברכים את הזוג הצעיר בחתונה. אבל מי אמר שלשאוף להיות מאושר זה דבר טוב?

הרעיון המודרני שלפיו “נולדנו כדי להיות מאושרים”, הוא נושא שכבר כתבנו עליו בעבר במגזין אפוק מהיבטים היסטוריים, פילוסופיים וחינוכיים. היסטוריונים ופילוסופים שראיינו הסבירו לנו שהרעיון לפיו מטרתנו האולטימטיבית בחיים היא למגר את הסבל ולהיות מאושרים, הוא רעיון חדש יחסית בהיסטוריה, שאין לו הרבה אחיזה במציאות המורכבת שבה אנו חיים.

אולם מעבר לממד הרעיוני של האושר, קיים גם ממד מדעי-פסיכולוגי שלא רק מאשש את הטיעון שלא נולדנו להיות מאושרים, אלא גם תומך ברעיון שלפיו לא כדאי לנו לרדוף אחרי האושר. ושרדיפה כזו לא רק שתותיר אותנו בידיים ריקות, היא גם מסוכנת לנו וליחסים שלנו.

“כשעוסקים בנושא האושר ובמה שנקרא רווחה (Well being) יש באופן גס שתי הגדרות שונות. הן אינן מנוגדות אבל הן שונות”, מסביר לי בריאיון פרופ’ גיא רוט, פסיכולוג חינוכי באוניברסיטת בן גוריון. “הראשונה היא הגישה ההדוניסטית, שבה רובנו מחזיקים, המעודדת אותנו להימנע מכאב ולשאוף לעונג. זאת הגישה שהחברה המערבית בפירוש מחזיקה בה. אתה רוצה פשוט להרגיש טוב.

“הגישה השנייה היא של אריסטו. היא מוכרת מאוד אבל נשכחה במדעי החברה. היא נקראת תחושת רווחה אאודימונית שמשמעותה ‘לחיות חיים שראוי לחיות’ – חיים משמעותיים ומספקים במובן הפילוסופי”. נחזור אליה בהמשך.

“הגישה הראשונה מציעה להפוך רגש שלילי לחיובי או להימנע מרגש שלילי”, ממשיך רוט, “יש היום פסיכולוגים רבים המדברים על הימנעות ונותנים לזה כל מיני שמות: ‘מסגור מחדש’ (Reframing), ‘ריחוק רגשי’ (Emotional Distancing), וקיימות שיטות יעילות אחרות לצמצום הרגשות שליליים”.

הגישה של הימנעות, התרחקות או צמצום רגשות שליליים נכנסה לעולם הפסיכולוגיה בשנות ה-60 וה-70 וקיבלה את הכינוי “ויסות רגשי”. היא התפתחה לאור רצונם של הפסיכולוגים “לווסת את רגשותיהם” של אנשים שהתמודדו עם טראומות או עם מצבי לחץ קיצוניים. “הדימוי בו השתמשו אותם פסיכולוגים, כמו הפסיכולוג הקליני ריצ’רד לזרוס שעסק בנושא החרדה, היה כמו הטרנזיסטור של פעם: או שאתה מצליח להחליש את הרגש, כלומר אתה שולט בו, או שאתה מוצף. לא קיימת אפשרות אחרת. לכן הפסיכולוגיה של ויסות הרגשות התחילה ב’להימנע’ מהם”.

תחשבו למשל על רופא שצריך לטפל בנפגעי טראומה תחת לחץ. עליו לטפל בפצעים קשים של מבוגרים וצעירים, אולי אפילו ילדים, ואף להיכנס ולצאת מחדר ניתוח. רופא כזה, לפי התפיסה המקובלת, צריך להימנע מלהרגיש כדי שיוכל להמשיך לתפקד. דבר דומה נכון גם לגבי חיילים בקרב. עליהם להימנע מלהרגיש כדי שיוכלו להמשיך להילחם, אף על פי שחבריהם אולי נפצעו וגם להם אורבת סכנה.

העניין הוא שרוב הזמן, מרביתנו לא נמצאים במצבי חירום. רוט מספר שב-2003 הוא קרא מאמר שבו ניסו להצדיק הימנעות מרגש כדי לשפר את יחסינו עם אחרים, ולא בעקבות מצב קיצוני. ברגע זה הבין ש”הוויסות הרגשי” באמצעות הימנעות נכנס ללב המיינסטרים הפסיכולוגי והגיע כבר לקיצוניות. “אמרתי לעצמי ‘עד כאן, זה כבר לא סביר'”, הוא מספר.

הבעיה עם הדחקת רגשות, מסביר רוט, היא שבמקום לפחד או לכעוס, אנחנו מתחילים לפחד מהפחד עצמו, או לפחד מהכעס. “אם פעם, כשפחדתי, מישהו אמר לי שאני מתנהג כמו ילדה, אז היום אני כבר מפחד מהפחד ואני משתדל להימנע ממנו. קוראים לזה Meta-Emotion והכוונה היא לרגש שעולה בתגובה לרגש. אני מוטרד מזה שאני מפחד ואז אני משתדל ‘להשטיח’ את הרגשות האלה. לאורך זמן האדם לומד לעשות את זה. בחברה שלנו מלמדים שאם את כועסת את ‘בהמה’, או ‘שגבר שמפחד הוא לא גבר, הוא ילדה’. יוצרים הגדרות חברתיות המשפיעות עלינו. ‘הגברים בוכים בלילה’, ‘כשאת בוכה את לא יפה’, ‘גיבור אני, לא בכיין’ וכו’. שירי ילדים רבים עוסקים בזה”.

גם מבחינה חברתית הרגשות ממלאים תפקיד חשוב. “הגישה הפונקציונליסטית אומרת שלרגשות בסיסיים כמו פחד וכעס יש מטרות הישרדותיות או חברתיות. עצב, לדוגמה, מגייס תמיכה מהסביבה – מההורים למשל. ולכן התעלמות מרגשות שליליים אינה פונקציונלית”.

בסדרה של מחקרים בנושא יחסים בין אישיים, רוט ושותפיו הראו כיצד רגשות הנחשבים ל”שליליים” יכולים להועיל לנו. במחקר שהתפרסם ב-2019, למשל, הם ביקשו מזוגות צעירים לא נשואים, בעלי ותק של ארבעה חודשים עד שנתיים, לדון במעבדה על קונפליקט כלשהו בזוגיות שלהם. הקונפליקט יכול היה להיות קשור לניקיון, לכסף או לכל דבר אחר.

לפני הניסוי אמרו החוקרים לאחד מבני הזוג (“נבדק המטרה”) להרגיש. כלומר, הם עודדו אותו להיות מודע לרגשות שלו במהלך הקונפליקט ולנסות להבין מה הוא מרגיש (כעס, אשמה, ייאוש וכו’) ולמה הוא מרגיש את זה^[1].

בקבוצה אחרת הם ביקשו מאחד מבני הזוג לא להרגיש, אלא לשמור על קור רוח. ובקבוצה שלישית הם ביקשו להסתיר את מה שהם מרגישים, לשמור על פני פוקר. והייתה גם קבוצת ביקורת שלא קיבלה הנחיות כלשהן.

התוצאות היו מעניינות. “בקבוצה הראשונה, אלו שביקשנו מהם להרגיש, חשו מתוחים יותר. הם דיווחו על לחץ גבוה יותר בהשוואה לאלו שביקשנו מהם לא להרגיש. עם זאת, בהשוואה לזוגות האחרים, הם הרגישו מעורבים הרבה יותר, הם הרגישו שהדיון היה עבורם מעניין וחשוב. הם גם דיווחו שהם מרגישים שהדיון הזה, במעבדה, קירב אותם לפתרון הקונפליקט יותר מדיונים קודמים בנושא. אני חושב שזו הפעם הראשונה שמישהו הראה במחקר שזה לא נורא להיות בלחץ במהלך קונפליקט. הטענה הרווחת היא שכדאי תמיד להפחית את תחושת הלחץ בזמן ויכוח. אלא שכאן דווקא רואים שהלחץ שירת את המטרה. אנשים ששמרו על פני פוקר, לעומת זאת, שחשו אותה רמה של לחץ (כלומר, ניסו להסתיר מבני זוגם את תחושת הלחץ, ר”ת), לא חוו את הדברים הטובים הנוספים. הם לא הרגישו שהדיון היה פרודוקטיבי או מעניין”.

חיים שראוי לחיות

הגישה השנייה של האושר יכולה לעזור להבין מדוע רגשות שליליים דווקא יכולים להועיל לנו. תחושת רווחה אאודימונית שעליה דיבר אריסטו, אינה עוסקת בשאלה האם הרגש הוא טוב או רע. זה בכלל לא העניין. ההגדרה היא לחיות חיים משמעותיים במובן הפילוסופי שלהם. “הרעיון של אריסטו הוא שאם לדוגמה אני מתכנן כנס כלשהו ואני מביא אליו את כל המי ומי בתחום שלי, זה כמובן מעורר בי לחץ וחרדה. אני עומד להציג דברים בכנס, התלמידים שלי יציגו דברים שלהם, זה מעורר כאן לחץ רב. אבל זה גם מאוד משמעותי עבורי. אני בטוח שזה יתרום רבות לחשיבה ולמחקר שלי.

“אם אני מוותר על הכנס בגלל הרגשות המלחיצים המעורבים בו – שזה מה שאריסטו מכנה ה-relief –אני מרגיש הקלה הדוניסטית כזאת. אם למשל את רוצה להתקבל לתואר שני ואת יודעת שהתחרות קשה, את שואלת את עצמך ‘למה אני צריכה את כל זה?’. ואז, אם תוותרי על זה תרגישי הקלה גדולה. זו הקלה הדוניסטית, ואריסטו אמר שהיא מטעה. היא מטעה מכיוון שהיא נתפסת כטובה בעוד שהיא בעצם רעה, כי האדם מוותר על משהו שמשמעותי מאוד עבורו”.

רוט מספר על תחום מחקר הנקרא Goals Pursuit שנוסד ב-1993 וחוקר בדיוק את זה – מהן המטרות שאנשים שואפים להשיג בחייהם: מטרות פנימיות או מטרות חיצוניות. מטרות חיצוניות כמו למשל, תהילה – שיכירו אותי, או שאנשים יחשבו שאני נראה טוב, הן על פי רוב מספקות פחות ומשמעותיות פחות עבור האדם. ואילו המטרות הפנימיות כמו תחושה של שייכות לקבוצה או למשפחה, או שיפור הבריאות הפיזית הן אלו המשמעותיות יותר.

“הדברים שמשמעותיים עבורנו הם אלו שאנחנו עובדים ומזיעים בשבילם, ולפעמים גם מקללים קצת בגללם לאורך הדרך”, אומר רוט. הרווחה ההדוניסטית של הורים צעירים – זו המתמקדת בביטול רגשות שליליים והתמקדות ברגשות חיוביים – פוחתת משמעותית מיד לאחר הלידה, כי הטיפול ברך הנולד כרוך באתגרים ובוויתורים לא פשוטים. עם זאת, מחקר שערך דניאל כהנמן ב-2004 מראה שמה שמעניק לנשים את הסיפוק הרב ביותר ואת תחושת המשמעות העמוקה ביותר זה גידול ילדים, כלומר רווחה אאודימונית^[2].

“כיוון שרווחה הדוניסטית מתמקדת ב’להרגיש טוב’, ואילו לב ההגדרה האאודימונית היא עיסוק בתכנים המשמעותיים לאדם, שלעתים אף כוללים עבודה קשה, אפשר לטעות ולחשוב שחיים אאודימונים אינם כוללים אושר במובן של רגש חיובי. אבל מחקרים מלמדים שאין זה נכון. המתאם בין עיסוק בתכנים בעלי משמעות עבורנו לבין רגשות חיוביים הוא גבוה”^[3].

נראה שהיום אנחנו כן מתחילים להתנער מהרצון לווסת רגשות שליליים, שהחל בשנות ה-60.

“כן זה קורה בהדרגה. זה קיים בגישות כמו האינטגרציה הרגשית שבה אני עוסק או במיינדפולנס, שהכניסה כיוון חדש בפסיכולוגיה, אבל בפסיכולוגיה הקלינית זה עדיין לא לגמרי רווח. במיוחד אצל פסיכולוגים חברתיים שהליבה של מה שהם עושים קשורה היסטורית להתמודדות עם לחץ ועם חרדות. שם הגישות בהן ‘מכבים’ את הרגש עדיין שולטות.

“כששואלים מנהלי שפ”ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) של משרד החינוך מה זה ויסות רגשות בריא, הם עונים ‘שליטה ברגשות’, כי אל הקליניקה שלהם מגיעים ילדים שאינם מסוגלים לשלוט בכעסים שלהם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ילדים שאינם יכולים לשלוט בכעסים שלהם כשיש 35 ילדים בכיתה. אז באופן אינטואיטיבי הם יאמרו שוויסות רגשי בריא הוא שליטה ברגשות שליליים – כלומר כיבוי שלהם.

“רק כשמעלים את המשמעויות של זה הם חוזרים בהם. אפילו כשמדובר בפסיכולוגים קליניים המטפלים באוכלוסיות בהן שליטה ברגשות היא משהו הדורש טיפול, גם הם עסוקים בלכבות”.

אבל גם מיינדפולנס מפחית רגשות שליליים.

“נכון. יש מחקר רציני שמראה שמיינדפולנס, בטווח הארוך, מפחית רגשות שליליים, אבל הוא מפחית אותם בגלל שהוא מפחית מחשבות טורדניות, כמו למשל, מחשבות אובססיביות של כעסים על ‘למה אני כועס’. מחשבות אובססיביות כאלו הן משהו מאוד לא פרקטי ולא פרודוקטיבי, כי הן למעשה רק מגבירות את הפחד מהפחד.

“המרכז הבינתחומי בהרצליה התחיל עכשיו להכניס בבתי הספר עשר דקות של מיינדפולנס בכל בוקר. אבל את יודעת איך נראים היום בתי הספר? מה יועילו עשר דקות של מיינדפולנס בבוקר? מה זה הקשקוש הזה? זה טקס?”

זאת אולי הזדמנות להיות מודעים, להתבונן ברגשות. אולי עשר הדקות האלו יהפכו להרגל.

“מיינדפולנס הוא בעיניי רק המרכיב הראשון בוויסות אינטגרטיבי (רעיון שנגיע אליו בהמשך, ר”ת). כי לא מספיק להרגיש, חשוב גם לנסות לחקור מה אנו מרגישים ולהבין איך זה קשור למטרות שלנו, לערכים ולצרכים שלנו ומדוע זה קורה לנו – למה הדברים האלה שוב ושוב מכעיסים אותי? למה אני תמיד יוצא משיווי משקל במצבים כאלה?

“תראי לדוגמה מה עושים היום ב-CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). הם מאמצים מיינדפולנס, אבל התפישה שלהם היא שרגש שלילי אינו טוב. הם מאפשרים לך להרגיש כדי שתוכלי להימנע מהרגש השלילי [בטווח הרחוק]. הפסיכולוגים ההתנהגותיים קוראים לזה ‘דה סנסיטיזציה’ – זה אומר: ‘תרגישי אז תוכלי לא להרגיש’.

“לכן מרגיז אותי כשאני רואה שמדברים על לעשות מיינדפולנס בבוקר בבתי הספר היסודיים. כי אם לא תעבוד עם המורים ועם הצוות על מתן לגיטימציה לרגשות, לא עשית כלום. פשוט לא עשית כלום”.

זה מה שעושה גישת הוויסות האינטגרטיבי שאתה מדבר עליה?

“כשאני מדבר על ויסות אינטגרטיבי אני מדבר על היכולת שלך להיות קשובה לרגשות השליליים שלך כשזה חשוב. ואת היא זו שמחליטה אם זה חשוב. את מסתכלת בפחד, בכעס או בעצב באופן לא שיפוטי ובוחרת, למשל, האם כרגע מתאים או לא מתאים לפתוח את זה. לדוגמה, אם רבתי עכשיו עם קולגה שלי ואני בדיוק נכנס לשיעור, והסטודנטים שלי הם גם סטודנטים שלו, אז לא מתאים שאפתח את זה עכשיו. לכן בינתיים אני מדכא את זה, אף על פי שיש לי יכולת להקשיב לזה. אולי אחרי שאגיע הביתה אדבר על זה עם אשתי ואחשוב כיצד להגיב.

“אתן דוגמה נוספת: נניח שאת מספרת לי חס וחלילה שפיטרו אותך בעקבות הקורונה ואני לעומת זאת, בדיוק קיבלתי העלאה במשכורת ואני שמח מאוד. במקרה כזה אני עוצר את השמחה שלי. היכולת לעצור אותה במצב כזה היא בריאה. אני אומר שזה לא מתאים עכשיו. במצבים אחרים דווקא מתאים מאוד שקרוביי ישמחו בשמחתי.

“ויסות אינטגרטיבי, לדעתי, מנבא גמישות. לעומת זאת אם אני מפחד מהפחד לא תהיה לי שום גמישות – אני תמיד אנסה להימנע ממנו. ואם לא אצליח להימנע אז לפחות אסתיר אותו. זו הימנעות של ‘נכשלתי’, אני יכול רק להסתיר. לעומת זאת, כשאני מסוגל להרגיש אז לפעמים אפעל באופן זה ולפעמים לא. זה בשליטתי”.

לכעוס ואז להתבונן פנימה

איך הוויסות האינטגרטיבי עובד בפועל?

“מתחילים מכך שמותר לפחד ומותר לכעוס. לגיטימי להרגיש עצב ולבטא אותו. זה בסדר שיש לי מגוון רגשות והם חלק ממני.

“קיים תחום מחקר שייסד הפסיכולוג פרופ’ ג’והן גוטמן שנקרא Meta Emotion Philosophy. גוטמן מבחין בארבע תפיסות שונות של הורים. הניגוד החשוב הוא בין שתיים מהן: בין מה שהוא מכנה Emotion-coaching philosophy לבין Dismissing meta emotion philosophy. כשהורים המשתייכים לסוג השני רואים שהילד נופל על המדרכה ובוכה, הם מרימים אותו, זורקים אותו לאוויר ואומרים לו ש’לא קרה כלום’. לא קרה כלום אבל הוא קיבל מכה בברך וכואב לו. הביטול הזה של הרגש שייך להורים שהילד חשוב להם מאוד, אבל הם חושבים ששום דבר טוב לא יצמח מרגשות שליליים כאלו, אז כדאי לשים אותם בצד ולהמשיך הלאה. ‘לא קרה כלום. עזוב…’

“אלו המחזיקים בגישה של Emotion-coaching philosophy הם אנשים התופסים רגשות שליליים כלגיטימיים. במצבים בהם הילד מביע רגשות שליליים הם יראו הזדמנות לאינטימיות אתו, לקִרבה. זו גם הזדמנות ללמוד משהו על עצמם ועל מערכות יחסים.

“הגישה הזו אומרת שהרגשות השליליים אינם אומרים עליי דבר, לטוב ולרע. אני פוחד וזה בסדר, אני כועס וזה גם בסדר, זו נקודת המוצא. מרגע שזה בסדר, אני קשוב לזה, גם אצלי וגם אצל אחרים ואני יכול לנסות לחקור ולהבין את זה. למשל, מה גורם לי לכעוס כל כך? מדוע אני כועס במצבים כאלה?

“כל זמן שכעס הוא טאבו, אני לא אלמד ממנו כלום. זה מה שאנחנו עושים במעבדה שלנו – נותנים לגיטימציה לרגשות. אנחנו, למשל, אומרים לאנשים שהם הולכים לצפות בשלוש דקות וחצי מתוך הסרט ‘שתיקת הכבשים’, קטע באמת מעורר אימה. לפני כן אנחנו אומרים להם ‘תרגישו, תהיו קשובים לרגשות שלכם, תנסו להבין’.

“יש נבדקים אחרים שאנחנו אומרים להם שינסו להימנע מרגשות. ‘תראו את זה כאילו אתם מביימים את הסצנה’. לנבדקים שהתבקשו להרגיש, אנחנו אומרים שמותר להם להרגיש רק בדקות הקרובות, במעבדה. אנחנו לא מטפלים בהם. הדבר הקטן הזה, שאמרנו להם שמותר להם להרגיש פחד, אימה, חרדה וכו’ משפיע, גם על הממדים הפיזיולוגים וגם על כמות הפרטים שהם זוכרים מהסרט.

“כשאני מציג את זה לפסיכולוגים קליניים הם מופתעים. ‘אנחנו עובדים קשה מאוד בקליניקה כדי ליצור את הלגיטימיות הזו’. אבל בניסוי שלנו הנבדק שומע שזה לגיטימי להרגיש בדקות הקרובות וגם הדלת סגורה, אז זה בסדר. ‘כשאצא החוצה אחזור להיות מי שאני’.

“כלומר, ניתן להפוך רגשות שליליים ללגיטימיים על ידי כך שמאפשרים אותם. אני מניח שבמקרה של אלוף משנה בצבא שעבר סוציאליזציה זה יהיה קשה יותר, אבל אצל רוב האנשים זה אפשרי, צריך רק לרצות להתמסר לזה”.

אתה בעצם אומר שאנחנו יכולים להתייחס לרגשות כמידע. השאלה היא כיצד אנחנו יכולים ללמוד מהמידע הזה?

“נניח שבעבודה אני נפגש עם מישהי אדיבה ונחמדה מאוד, אבל משום מה היא תמיד מעוררת בי תחושה לא נוחה בקרבתה. עכשיו, אני יכול להימנע מזה, לא לחשוב על זה ולשים את זה בצד. ‘היא הרי מנהלת, היא בכירה ממני, אז אשים את זה בצד’.

“אבל, אני יכול גם לפתוח את זה עם עצמי, ללמוד למה אני מרגיש כך, למה זה משתק אותי, למה זה מעורר בי חוסר נוחות? אולי זה מעורר חוסר נוחות כי אני מבין שבקרבתה אני עסוק מאוד בלרצות אותה. ואם אני עובר טיפול פסיכולוגי באותה תקופה, זה בכלל יכול לעזור לי כי אז אולי אראה שכך גם אימא שלי תמיד התייחסה אליי. חוסר הנוחות הזה מוכר לי מאיזה מקום. הוא לא נולד פה, הוא מוכר לי”.

רוט מביא דוגמה נוספת. “במעבדה שאני מנהל יש דוקטורנטית שאני מרגיש שכל הזמן מוכוונת לאגו. מבחינתי היא אף פעם לא מעריכה את מה שאני נותן, אבל מנקודת המבט שלה היא משדרת סקרנות כשהיא מעירה על כל מילה שלי. אני מצדי תופש אותה כתוקפנית ונוטה לקחת את זה באופן אישי, אבל היא לא מבינה מדוע אני מגיב כך.

“הניסיון להבין את מה שאני מרגיש ומדוע אני מרגיש כך, יכול ללמד אותי על עצמי. אולם פעמים רבות אנחנו שמים על זה טאבו – אני לא רוצה לחקור את הרגשות שלי, להיפך, אני רוצה שהיא תחקור את שלה. היא הרי צעירה יותר, נכון? שתלמד איך מתנהגים, איך מדברים”.

כלומר יש כאן שינוי של נקודת מבט – במקום להסתכל החוצה על אחרים ולהאשים אותם, אתה מסתכל פנימה ובוחן את עצמך.

“במידה רבה כן. אני חושב שאנשים המסתכלים פנימה יכולים להזדהות עם קשיים של אחרים עם הרבה יותר אמפתיה. לאמפתיה יש מרכיב רגשי חזק מאוד. ההזדהות הרגשית הזו, האיחוד הרגשי הזה, זה משהו שאני יכול להרשות לעצמי רק בתנאי שאני קשוב לרגשות שלי. אם אני לא קשוב אליהם, למה שאהיה קשוב לאלו של אחרים? למה להסתכן להרגיש משהו שאני בעצמי נמנע ממנו? דווקא ההסתכלות הזאת פנימה מאפשרת לי להזדהות עם קשיים של אחרים.

“פרסמנו מאמרים העוסקים בזה. פרט לתחום החינוך היה גם מאמר אחר שהראה כי ישראלים יהודים הקשובים יותר לרגשות שלהם, הם גם אמפתיים יותר למצוקתם של פלסטינים חפים מפשע בעזה. ובעקבות זאת הם גם תומכים במדיניות פייסנית כלפי פלסטינים חפים מפשע. אני לא מדבר כאן על חמאסניקים, אלא על אזרחים פלסטינים רגילים. הקשב לרגש גם מאפשר לי לראות את המורכבות של הסכסוך, לראות שלא כל הפלסטינים הם מקשה אחת אלא יש ויש”^[4].

רוט מספר על פן נוסף של הוויסות האינטגרטיבי – להטיל ספק ברגשות חיוביים כיוון שלפעמים רגשות כאלה דווקא מונעים מאיתנו להשתפר מנטלית ומקצועית. “נניח שאת טסה לכנס בארה”ב ומציגה בו באנגלית. ההצגה באנגלית בעצמה מהווה אתגר – את רוצה לענות כראוי על שאלות, להבין מה שואלים אותך במבטאים שונים ולענות בבהירות. את יורדת מהפודיום ומרגישה שהלך ממש טוב, את שמחה, אבל משהו בכל זאת מטריד אותך. מה מטריד? השאלות היו בנאליות ולא היה פה באמת אתגר אמיתי עבורך. את אמנם מרוצה שנתת הופעה טובה, אבל בעצם לא למדת דבר מכל זה”.

טכניקה כזו, של ויסות אינטגרטיבי יכולה להתאים לכולם?

“זאת שאלה מצוינת. אין לי ספק שבמקרה של אנשים שהחיים שלהם באופן אובייקטיבי קשים ולחוצים יותר, יהיה להם קשה יותר להיות קשובים לחוויות שלהם. עם זאת, אנחנו מוצאים שלאורך זמן יש לזה יתרונות. מיד אחרי הטראומה, מיד אחרי הקושי, אולי עדיף לדכא את הרגש. אבל עם הזמן, אם רק תדכא, הדיכוי הזה בעצמו גוזל אנרגיה רבה ואם לאורך זמן זה כל מה שתעשה, תשלם על זה מחיר. אתה תשטיח את העולם הרגשי שלך, את החוויות הרגשיות, ואז תהיה שטוח גם כלפי בת הזוג שלך וכלפי הילדים. תשלם על זה מחיר”.

1. Shahar, Kalman-Halevi, Roth, Emotion regulation and intimacy quality: The consequences of emotional integration, emotional distancing, and suppression, J Soc Pers Relatsh, 2019
2. Kahneman, Krueger, Schkade, +2, A survey method for characterizing daily life experience: The day reconstruction method, Science, 2004
3. Grouzet, Kasser, Ahuvia, +7, The Structure of Goal Contents Across 15 Cultures, J Pers Soc Psychol, 2005
4. Roth, Shane, Kanat-Maymon, “Empathising with the enemy: emotion regulationand support for humanitarian aid in violentconflicts”, Cogn Emot, 2017