Tracy Walder, “The Unexpected Spy: From the CIA to the FBI, My Secret Life Taking Down Some of the World’s Most Notorious Terrorists”, February 2020
טרייסי ואלדר, אמריקנית בלונדינית בת 41, אינה מתאימה לפרופיל הרגיל של סוכני סי-איי-אי – גברים קשוחים או נשות ברזל בסגנון קרי מתיסון מהסדרה “הומלנד”. בתור ילדה מופנמת ודחויה חברתית שספגה מכות במשך שנותיה בבית הספר ובתיכון, הסיכוי שוואלדר תהפוך למרגלת הגורמת לטרוריסטים “לשפוך” מידע, היה לא סביר ביותר.
אך גורלה של ואלדר היה חזק מכל מאפיין באישיותה. במסגרת יריד עבודה שהתקיים בקולג’ שבו למדה, היא מילאה במקרה טופס קבלה לסי-איי-אי, ולהפתעתה הרבה התקבלה.
בספרה החדש היא מספרת על חוויותיה כאישה בשרות המודיעין האמריקני שאליו התגייסה בהיותה רק בת 20. היא כותבת ברגישות רבה על אירועים יום-יומיים בשירות הסי-איי-אי – אלו שאנחנו לא נחשפים אליהם בסדרות הטלוויזיה – החל מתהליך הגיוס לסי-איי-אי, ועד לאופן שבו פועל הארגון ברמות הגבוהות ביותר, כולל היחס לנשים והיחסים הבין-אישיים בצוות. ואלדר בחרה לפרסם את הספר עם המחיקות שערכה לה הצנזורה – בחירה שאמנם מקשה על הקריאה, אך עוזרת להתחבר לאותנטיות של הסיפור.
לצד מפגש עם קיו, טרוריסט מפורסם של אל-קאעידה שהוחזק במעצר בבניין הרוס למחצה באחת ממדינות המזרח התיכון, אותו שכנעה לדבר לאחר שהביאה לו פירות עסיסיים מדי יום וסיפרה על אימה, ואלדר כותבת על השעות הארוכות שעבדה בניתוח צילומי לוויין. עבודתה של ואלדר הייתה לנסות ולאתר מחנות ומעבדות להכנת נשק כימי שיחשפו את תוכניותיהם של הטרוריסטים.
ואלדר מספרת על ערב חג ההודיה, כחודשיים לאחר אסון התאומים, שבו נתבקשה להישאר בעבודה ולבטל את הנסיעה המסורתית הביתה. בעיצומו של החג, בעודה יושבת במשרד מדוכדכת יחד עם שניים מעמיתיה, הופיע לפתע ראש הסי-איי-אי בכבודו ובעצמו. מצויד בחיוך ובאוכל שאשתו בישלה, אותו “סחב” משולחן החג שלו, הוא איחל לאנשיו חג שמח וחזר לביתו. לא רק ראש הסי-איי-אי הגיע אל שולחן העבודה שלה, גם בכירים מהבית הלבן ובראשם הנשיא בוש (הבן).
על פניו הסיפור נשמע בנאלי ואפילו ילדותי. אלא שוואלדר לא מספרת אותו סתם, אלא כותבת כי בוש קיווה למצוא צידוק לפעולת תגמול בעיראק. ואלדר מציינת שהיא ועמיתיה לא מצאו עדויות לכך שסדאם חוסיין צבר בעיראק נשק כימי. לטענתה, הבית הלבן זייף את המסמכים שהגישה להם בעצמה, כדי שיהיה להם תירוץ לפלוש לעיראק. הנשק הכימי מעולם לא נמצא שם.
חסרונו של ספר ממואר (ספר זיכרונות), הוא שאין בו ביסוס אחר לדברים מלבד עדותה של ואלדר עצמה. אולם מי שבקיא מעט בנושא לא יוציא מכלל אפשרות שהטענה שלה נכונה. בריאיון למגזין אפוק במארס 2016 הודה גנרל מייקל היידן, ראש האן-אס-אי בעת הפלישה לעיראק, כי סיפק לממשל בוש מידע נסיבתי על הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק – מידע שהתברר בדיעבד כשגוי, אולם הוא חיזק את ההחלטה לצאת למלחמה. היידן התוודה בריאיון: “טעינו, וזו הייתה האחריות שלי, לא של הממשל. אגיד אף יותר מזה, לא רק שטעינו, אלא שגם סיפקנו לממשל תחושת ביטחון – תחושה שאפילו לנו לא הייתה מהמידע שהיה ברשותנו”.
יתרונו של הספר הוא ביכולתו לחבר את הקורא למחברת, אל אישה מופנמת שצריכה לדבר, למשל, בפני קהל סוכני מודיעין מנוסים ולשכנע אותם באמיתות הדוחות שהיא מגישה או בדרישותיה למעצרים. אפשר להזדהות עם הקשיים שחוותה לאחר שהוצבה באזורים מבודדים ומסוכנים וללוות אותה בהתמודדות שלה שלפעמים הייתה מפתיעה. לדוגמה, ואלדר מספרת על רגע שבו הרגישה שהיא כמעט נשברת בעת ששהתה במדבר.
“זה היה הדבר הפעוט ביותר, אבל הייתי חייבת להרגיש שאני בן אדם. רציתי להאמין שהעולם לא שינה אותי לחלוטין. ‘אימא’, אמרתי בטלפון, ‘האם תוכלי לקבוע לי תור למספרה של ריני ג’ורג’?.
“‘מה?’ היא שאלה: ‘מהיכן את מתקשרת?’ עמדתי בצד השני של העולם, באמצע הריסות, בחום של 38 מעלות, חמושה, ועטויה עד צוואר בצעיף פשמינה שחור. לאמי לא היה מושג היכן אני נמצאת, למעשה לאף אחד לא היה, למעט אלו שהיו אתי. ברגע שזיהיתי מכשיר טלפון, תפסתי אותו וחייגתי אליה. מעבר לגדר השמורה היטב, אנשים התפוצצו כשהתקרבו לפצצות מאולתרות. החיים שלי היו הפוכים והייתי צריכה רק דבר אחד שיסדר אותם וארגיש נורמלית, אפילו אם הנורמליות הזאת הייתה קשורה לשורשי שערותיי. ‘אימא, עליי ללכת, תנסי לקבוע לי את התור הזה'”.
ואלדר מעידה על עצמה שאינה אוהבת להיות בלב העניינים. היא כתבה את הספר לא כדי להתפאר, אלא כדי להדגיש את האידיאליזם ואת אהבת המולדת שלה ושל עובדי מודיעין אחרים, את חריצותם ונאמנותם למדינה ואת רצונם העז לתרום לביטחונה.