Benjamin Hardy, “Personality Isn’t Permanent”, June 2020
אנחנו נמצאים ב”כלא” מנטלי מרבית חיינו ואיננו יכולים לפרוץ אותו. הכלא הוא העבר שלנו: ההורים, הסביבה, המצוקות והשמחות. כל אלה הם חומות המעצבות את ההתנהגות, המחשבות והרגשות שלנו, בקיצור את האופי או האישיות שלנו, שייוותרו מקובעים לאורך מרבית חיינו מבלי שניתן יהיה לשנותם.
רבים מאמינים שבאמת העבר הוא הפרולוג לחייהם בעתיד. סיבה אחת לאמונה הזו היא המורשת של פרויד, של התאוריה הפסיכואנליטית הטוענת שמה שקרה לך בשש השנים הראשונות בחייך קובע את האישיות שלך. התאוריה הזו כבר אינה מקובלת בקרב רוב הפסיכולוגים, אבל בציבור הרחב המיתוס נותר.
סיבה נוספת היא המיתוס שאפשר לסווג בני אדם לפי טיפוסים. אם אתה טיפוס אישיות מסוים, כך תישאר כל החיים. מדובר במיתוס המגובה בעשרות מבחני אישיות פופולריים שרבים מהם אפשר למצוא זמינים ברשת, והם גם נפוצים במבחני קבלה למשרות שונות. בהיענות למבחנים מסוג זה אנחנו מסכימים להנחה המוטמעת בהם שהאישיות שלנו נסתרת מעינינו, היא משהו חבוי שאנחנו צריכים לגלות באמצעות מבחנים. וכאשר נגלה זאת נדע כיצד לכוון את חיינו.
גם בנג’מין הארדי, שעשה מבחנים כאלה בצעירותו, האמין שהאישיות שלו מקובעת. מכיוון שגדל במשפחה מסוכסכת, בסביבה קשה, עם אב מכור לסמים, הוא האמין שחייו נידונו לכישלון. הוא בקושי סיים בית ספר תיכון ובילה את כל זמנו במשחקי מחשב. עד שיום אחד איזשהו ניצוץ התעורר בתוכו, והוא החליט לתת לעצמו הזדמנות להתחלה חדשה בחיים. כיום הוא ד”ר לפסיכולוגיה ארגונית, הקים עסק משגשג הנותן לו פרנסה בשפע, ובעל משפחה בת חמישה ילדים. על המסע שלו לגילוי אין-סוף האפשרויות לשינוי אישיות הוא כותב בספרו החדש.
הארדי מדגיש בספרו שככל שמוכנים להיות פתוחים יותר לאפשרויות חדשות ולהתנסויות חדשות, מבלי לפסול מראש כי “זה לא אני”, או “זה קשה מדי”, או “אין לי כישרון לזה”, יש יותר סיכוי לשינוי, אם אכן רוצים אותו.
הארדי מביא בספרו סיפורים על אנשים שעשו שינויים מרשימים באישיותם ובחייהם. אחד מהם הוא נורמן, ילד בעל כישרון נגינה בחצוצרה שגדל בשכונת פשע וקיבל הזדמנות ללמוד בתיכון יוקרתי ולבחור בחיים אחרים. בתור ילד, הרגיש נורמן שפועלות בתוכו שתי אישיויות: האחת של ילד האוהב מוסיקה ושואף להיות נגן מקצועי, והשנייה של ילד שלא רוצה להיות “חנון”, ורוצה להיות חלק מכנופיית הילדים בשכונה. נורמן בחר באישיות השנייה שלו: הוא זרק את החצוצרה לפח, הפסיק ללכת לבית הספר והפך לחבר בכנופייה. בגיל 18 הוא נשלח לכלא. בבית הסוהר הוא הציב לעצמו מטרה חדשה – להגיע לראש ההיררכיה של האסירים ולהיות האסיר המפחיד שכולם סרים למרותו.
כך החליט שירצח כמה אסירים בידיעה שמעשה כזה יביא עליו מאסר עולם כפול ומשולש. אבל אז, בדקות שבהן אחז בסכין וחיכה לרגע המתאים, הוא הבין שהכול אשליה ושבמקום להיות מלך העולם, הוא הולך להיות המלך של שום מקום. נורמן הגדיר מחדש את מטרתו. בתחילה חשב שהמטרה תהיה לצאת מהכלא, אך אחר כך הגדיל אותה: “להיות אדם מצליח”. לבסוף מטרתו הייתה להגיע ללימודים בקולג’. עד שנורמן שוחרר מהכלא, לאחר שמונה שנים, הוא הפך לאדם אחר בעל אישיות שונה: הוא לימד את עצמו קרוא וכתוב, קרא ספרי חוק ומשפט ולמד איך להתמודד עם רגשות הכעס והזעם שבערו בתוכו. היום הוא מרצה מבוקש ברחבי העולם, הוא חבר (Fellow) באוניברסיטת הרווארד ומנהל פרויקטים להפחתת הפשע והמהומות בארה”ב.
בספר מובאים מקרים נוספים כמו זה של אישה שזנחה חלום נעורים לכתוב ולאייר ספרי ילדים בגלל ביקורת חריפה שקיבלה ממורה, וחזרה לכך בגיל 80, בעקבות שיחה מקרית עם זר. או אישה אחרת שזנחה את לימודי המתמטיקה לטובת לימודי אפייה והפכה לקונדיטורית מצליחה, לאחר שקיבלה עזרה מחברים שהאמינו בה ועזרו לה להגדיר לעצמה מטרות.
אבל איך השינוי קורה? מהו התהליך? הספר מרפרף ואינו נותן תשובה משכנעת. קטעיו מזכירים עצות שנותנים באין-ספור ספרי עזרה עצמית: לדבר עם חברים על הכאבים הפנימיים, לכתוב יומן אישי, להסכים להתקדמות איטית, להיות נחושים, לעשות מדיטציה. יש לציין שהארדי מודה ששינויים כאלה, שהם בהחלט אפשריים, אינם קלים כלל וכלל, ואפילו קשים מאד לביצוע, אבל בספר הם נראים כמו הוקוס פוקוס. גם המחקרים שהוא מצטט בנושא אינם נותנים תשובה ברורה, אף על פי שהוא מציג אותם כהוכחה חותכת לטענתו. לקורא נשאר אם כך להתרשם מהסיפור האישי של הארדי ומהסיפורים האחרים שהוא מביא, ולהרהר בשאלה האם הוא בוחר להישאר בכלא של העבר, או לעשות קפיצת ראש לשינוי אפשרי בעתיד.