Joshua Yaffa, “Between Two Fires: Truth, Ambition, and Compromise in Putin’s Russia”, January 2020
ד”ר אליזבטה גלינקה או בכינוי החיבה שלה ד”ר ליזה, הקימה בתחילת שנות ה-2000 הוספיס במוסקבה בו ליוותה ונתנה טיפול תומך (פליאטיבי) לחולים סופניים. גלינקה סיפקה להם תנאים למות בכבוד, במיטה נקייה, מוקפים באנשים החשובים להם. היא הביאה להם ארוחות חמות, תרופות ובגדים. באותם ימים, אנשים רבים שהורגלו לשליטה הקומוניסטית, ציפו שהממשלה תדאג להם ולא יכלו לדמיין שבאפשרותם לסייע זה לזה. במובן הזה גלינקה פרצה דרך. היא הראתה דוגמה אישית ושינתה את היחס לצדקה ברוסיה המודרנית.
כשרוסיה פלשה לאזור דונבאס שבאוקראינה ב-2014, נסעה גלינקה לאזורי הקרבות כדי לחלץ ילדים אוקראינים חולים ופצועים ולהביאם לטיפול רפואי ברוסיה. היא לא בחלה בטיפוח קשרים עם פקידי ממשל בכירים כדי לממן את החילוץ ואת הטיפולים הרפואיים. התשוקה שלה הייתה להציל עוד ועוד ילדים ולהרחיקם מהחזית. היא ראתה בזה מטרה נעלה ולא הייתה לה שום דילמה.
אבל חבריה ברוסיה טענו כנגדה שהיא פנתה למתן סיוע ולשיתוף פעולה עם אותה ממשלה שיזמה את המלחמה שהובילה למצב החמור של הילדים. יותר מזה – נטען נגדה כי היא סיפקה לממשלה עלה תאנה ותדמית הומניטרית מזויפת בעוד שהמלחמה נמשכה במלוא אכזריותה. במילים אחרות, טענו שהיא “אשת אמצע” (wily man) או “אישה ערמומית”. תפיסה רווחת ברוסיה של ימינו, המתארת אדם המנסה לציית לחוקי הממשלה ועם זאת לעקוף אותם כדי לחיות את חייו לפי דרכו. הרעיון הועלה בשנות התשעים על ידי הסוציולוג הרוסי יורי לבאדה (Uri Levada) שטען כי רוב בני האדם ערמומיים, וימירו את עקרונותיהם בנוחיות חומרית[1].
“איש אמצע” כזה הוא למשל קונסטנטין ארנסט, מנכ”ל ערוץ הטלוויזיה הגדול ברוסיה, שהפך את הערוץ לשופר התעמולה של פוטין. בספרו החדש יוצא העיתונאי ג’ושוע יאפה להגנתו של ארנסט ואומר שהוא עשה זאת כדי לממש את שאיפותיו האמנותיות לקידום הטלוויזיה הרוסית בהפקת סרטים וסדרות בנושאי תרבות והיסטוריה, שיעזרו לאנשים להבין טוב יותר את מורכבות המציאות.
הדה סאראטובה, שהייתה לוחמת זכויות אדם ואספה ראיות למעשי הפשע של רוסיה בצ’צ’ניה, שינתה גם היא את עורה וטיפחה קשרים עם פקידי הקרמלין שתיעבה, כדי לעזור לאנשים להיחלץ ממעצר לא חוקי. היא עשתה זאת לאחר שעמיתתה לעבודה נרצחה באכזריות.
יאפה, שחי ברוסיה במשך שבע שנים, טוען בספרו כי דילמות מוסריות מהסוג הזה ואחרות, מהוות חלק בלתי נפרד מחייהם של אזרחי רוסיה המוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. הם נקרעים בין האינטרסים והדרישות של ממשלתם הנוכחת בכל תחומי חייהם, לבין מצפונם והשאיפות שלהם לנהל את חייהם בדרכם. הספר מבוסס על ראיונות שהמחבר ערך עם עשרות אנשים.
יאפה מביא גם דוגמאות של רוסים שלא התפשרו עם תכתיבי הממשלה, החזיקו בעקרונותיהם וחיו על פיהם כמו מתנגדי המשטר ברוסיה הסובייטית. אחד כזה הוא פאבל אדלגיים, כומר אורתודוקסי שהיה נאמן לאמונתו וסירב לנהל את הכנסייה על פי תכתיבי הקרמלין. הוא התנגד לקיריל, הפטריארך הראשי ונציגו של פוטין שרצה להפוך את הכנסייה למנגנון משומן בעל חוקים ביורוקרטים, טקסים חדשים וצייתנות. אדלגיים חשב שהקסם של האמונה והרצון החופשי הם הדרך האישית והאמונית. הוא היה, טוען יאפה, הכומר החופשי האחרון שהעז לומר את אשר חשב, אף על פי ששילם על כך מחיר בקריירה שלו.
יאפה אינו שופט את הדמויות בספרו, אלא מתאר את הלחצים שגרמו להן לשתף פעולה עם הקרמלין, ואת הדילמות של הרווח וההפסד שאיתן נאלצו להתמודד. הבחירות של “אנשי האמצע” הוא טוען, ככל הנראה העלו את פוטין לשלטון בקרמלין וממשיכות להבטיח את שלטונו.
“האנשים שההרגלים, הנטיות והחישובים המוסריים הפנימיים שלהם העלו את פוטין לכיסאו בקרמלין, מבצעים את העבודה הקטנה והיום-יומית, שבמצטבר שומרת עליו שם”, הוא כותב.
הספר פותח צוהר להכיר את מיעוט אפשרויות הקיום במדינה אוטוריטרית כמו רוסיה, ואת המחיר שמשלמים אנשים רבים על הפשרות שהם עושים.
- Levada, Yuri, “Changing times: The subject and the researcher’s viewpoint”, Moscow: Novoye Literaturnoye Obozreniye, 2016, A collection of works including “The Wily Man: Russian Doublethink” [“Человек лукавый: Двоемыслие по-российски”]