ציורו של וואנג הווי (1717-1632) מתקופת שושלת צ׳ינג
לפני שנים רבות, באחד האזורים הכפריים של סין, חי איכר צעיר בשם לוּ שֶנג. לוּ היה משכיל, בעל אדמות ושאף תמיד להגיע לגדולות. בכל שנה ניגש לוּ לנסות את מזלו בבחינות הקיסריות, כדי להתקבל למשרה יוקרתית של פקיד ציבור ולהתקדם בחיים. אולם לרוע המזל, בכל שנה נכשל לוּ בבחינות. במשך כל השנה היה משקיע שעות ארוכות בלימודים מפרכים רק כדי לספוג אכזבה נוספת כשהתפרסמו תוצאות הבחינות.
מערכת הבחינות המסורתית שימשה את הקיסרות בסין ככלי לבחירת פקידים מוכשרים ומוסריים עד לתחילת המאה ה-20. הנבחנים נדרשו לדעת בעל פה טקסטים רבים מתוך הקלאסיקות של הקונפוציאניזם, שעליהן סיפרנו בגיליון הקודם.
היו אלה טקסטים ששמו דגש רב על שלטון מוסרי, כיצד צריך שליט לדאוג לעמו, לשפר את רמתו המוסרית, להקשיב לביקורת וכך לנהל את המדינה טוב יותר.
הם גם דנו באופן שבו על כל אחד – החל מהקיסר, דרך הפקידים ועד לעם הפשוט – לחיות בהרמוניה, לרסן את האנוכיות שלו, ולהיות בן אדם טוב יותר. על פי התורה הקונפוציאנית, כל אדם נדרש לשפר את עצמו ללא הרף, בתהליך המכונה ״טיפוח-עצמי״. הקיסר נדרש לשפר את עצמו כדי לנהל היטב את המדינה מבלי להיות מוסח על ידי רצונות אנוכיים; הפקידים נדרשים לשפר עצמם כדי לשרת היטב את הקיסר, לרסן אותו ולהעביר עליו ביקורת כשצריך, ולהיטיב עם העם; העם הפשוט נדרש לשפר את עצמו כדי להיות בן אדם טוב יותר, לבסס משפחה הרמונית וליצור חברה הרמונית.
לו שנג שינן את הקלאסיקות. אבל לבו היה טרוד בדבר אחד: כיצד יוכל להתקדם, להצליח, ולהשיג עושר רב ותהילה.
יום אחד עבר לוּ ליד פונדק דרכים כשהוא לבוש בבגדי הפשתן הפשוטים שלו, והחליט להיכנס כדי לנוח מעט. בעל הפונדק העמיד בדיוק סיר של דוחן על האש, ולוּ התיישב בינתיים ליד איש זקן עם חיוך טוב וזקן לבן ארוך. אבל הזקן הזה לא היה סתם זקן. הוא היה טאואיסט.
הטאואיסטים הם אנשים המחפשים את ה״טאו״ (או ״דאו״), או בעצם אנשים השואפים לשפר את עצמם בהתאם לטאו. לפי הטאואיזם, אחת מהתורות שהשפיעו באופן העמוק ביותר על התרבות הסינית, מאחורי כל התנהלות היקום קיים ״טאו״ שאחראי לה, משהו בלתי נראה ובלתי מוסבר. במקור, הם מאמינים, כולנו התאמנו לטאו הזה, אבל עם הזמן התרחקנו ממנו. הם מאמינים שהאדם יכול להתאים את עצמו בחזרה לטאו על ידי חזרה למקור, למה שפשוט, תמים, ומותאם באופן טבעי ובלי מאמץ ליקום.
טאואיסטים רבים היו נוהגים להסתובב בהרים, לעשות מדיטציות, ולנקוט בפרקטיקות שונות לשיפור-עצמי. בסיפורים הסינים מתוארים לעתים קרובות טאואיסטים בעלי יכולות על-טבעיות מיוחדות ושלווה בלתי מעורערת.
לו שנג והטאואיסט ניהלו שיחה שלווה ונעימה. אבל אז, לוּ נאנח אנחה כבדה, וקרא בקול עגום: ״אני כזה כישלון!״
הטאואיסט התפלא: ״מדוע אתה אומר כך באמצע שיחה נעימה שכזאת? נראה שאינך סובל מדבר. לוּ סיפר לו בעצב על ניסיונותיו הכושלים להתקדם בחיים. הטאואיסט חייך, שלף כרית מהתיק, ואמר: ״הנח את ראשך על הכרית הזאת ונוח, וכל משאלותיך יתגשמו״.
ואכן, כעבור כמה חודשים התחתן לוּ עם אישה יפהפיה ממשפחה מכובדת, ועושרו הלך וגדל. בשנה שלאחר מכן הצליח לו לעבור סוף סוף את הבחינות הקיסריות, והצטרף לשירות החצר הקיסרית. הוא התקדם במהירות בתפקידיו, וביצע את המשימות החשובות ביותר בחצר הקיסרית. לאחר שהצליח למנוע את פלישות האויבים, הוא קודם לתפקידים גבוהים עוד יותר, והיה מושא להערצה בעיני כול.
אבל הצלחתו המטאורית של לו שנג גם גררה קנאה בקרב עמיתיו. הוא נפל קורבן לעלילה שרקמו נגדו כמה שרים בחצר הקיסרית, והוגלה. לאחר שלוש שנים החזיר אותו הקיסר למשרה בכירה. אבל אז העלילו עליו עמיתיו עלילה קשה אף יותר והוא הואשם בניסיון הפיכה. ״מה היה חסר לי אז בכפר?״ הוא חשב לעצמו כשהגיעו השומרים לעצור אותו. ״מדוע הייתי צריך לרדוף אחר תהילה ומעמד?״
כל הנאשמים במזימה הוצאו להורג, וגורלו של לו עמד להיות זהה. אבל ברגע האחרון חנן אותו הקיסר ושלח אותו פעם נוספת לגלות. אחרי כמה שנים הבין הקיסר את הטעות שנעשתה, והחזיר אותו למשרה רמה. לו כבר הזדקן והתעייף, ורצה לפרוש. אבל הקיסר, שהעריך כל כך את יכולותיו, לא הסכים לשחרר אותו. בקשה אחר בקשה נענתה בסירוב. לבסוף, בגיל 81, חלה לו שנג במחלה קשה, ומת.
באותו רגע התעורר לו שנג בבהלה והסתכל מסביב. הזקן עדיין ישב לידו, ודוחן עדיין התבשל לו בסיר, ואפילו לא היה מוכן עוד. במשך זמן ארוך ישב לוּ ולא אמר מילה. ״הייתכן שחלמתי כל הזמן הזה?״ הוא שאל. ״כך הם החיים כפי שאתה רוצה אותם״, אמר לו הטאואיסט. לו שנג התחיל לחשוב לעצמו – מה באמת חשוב לו בחיים? מה הוא באמת רוצה להשיג? מה הדבר שהוא באמת רוצה לשפר בחיים שלו? הוא קד קידה עמוקה לזקן, ויצא אל דרך חדשה.
סיפורו של לו שנג, ״עולם בתוך כרית״, שנכתב במקור על ידי הסופר שן ג׳י-ג׳י, הוא אחד מהסיפורים המפורסמים והאהובים בתרבות הסינית. הביטוי ״חלום בזמן שמתבשל הדוחן״ נכנס כביטוי שגור לשפה הסינית. היום משתמשים בו כמטפורה לציון אשליות בלתי מציאותיות, או חלום באספמיא. במקור הוא מרמז על ארעיותם של הדברים החומריים בחיינו ונועד להזכיר לנו לעצור ולהקדיש מחשבה: מה באמת חשוב לנו בחיים?