צילומים: AFP – Roberto Schmidt, Menahem Kahana
אובמה עושה "סלפי"
מדי שנה בוחרת ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד, המוציאה לאור את מילוני אוקספורד, את מילת השנה. באמצע נובמבר הוכרזה מילת השנה לשנת 2013: "סלפי" (Selfie). "סלפי", במידה שלא נתקלתם בה עד כה, מתארת "תמונה שבה אדם מצלם את עצמו, בדרך כלל באמצעות סמארטפון או מצלמת ווב, ומעלה אותה למדיה החברתית". לא מדובר במילה חדשה ולמעשה היא מוכרת למעלה מעשור, אבל בשנת 2013 היא הפכה לפופולרית במיוחד. עד כמה פופולרית? שיעור השימוש בה באמצעי התקשורת ובעיקר במדיה החברתית זינק בשנת 2013 ב-17 אלף אחוז בהשוואה לשנה הקודמת.
הפופולריות של המילה "סלפי" ממחישה סוגיה רחבה יותר: הדבר שנמצא במוקד העניין של המשתמשים הנלהבים במדיה החברתית הוא הם עצמם וככל שגיל המשתמשים צעיר יותר, כך ההתמקדות שלהם בעצמם גדולה יותר. ה"סלפי" הוא אולי הביטוי האולטימטיבי לעיסוק הנרקיסיסטי הכל כך פופולרי ברשתות החברתיות; יש לי מצלמה בהישג יד, אני יכול/ה לצלם את העולם שנמצא סביבי אבל אני בוחר/ת להפנות את המצלמה אל האובייקט שהכי מעניין אותי: אני עצמי. לא לחינם כל מוצרי חברת "אפל" מתחילים באות i – iphone, ipod, ipad, itunes וכן הלאה. אחרי הכול, איך תוכל להתנגד למוצר שהשם שלו עוסק בדבר שהכי מעניין אותך?
העיסוק בעצמי מתגבר כאשר הוא ארוג בתוך הרצון ההולך וגובר בתשומת לב, זו שה-like הוא המייצג המובהק שלה. כיוון שאנחנו מציגים את עצמנו ואז מבקשים את התלהבות הסביבה, אין זה מפתיע שאנחנו מקפידים להציג את עצמנו באופן החיובי ביותר שניתן להעלות על הדעת: אנחנו מצלמים את עצמנו ומספרים על עצמנו כאשר אנחנו נמצאים בחופשה חלומית, במסעדה נהדרת, במלון מהמם, עם חברים מקסימים, מול נוף מטמטם, בהופעה אדירה, בהרצאה מרתקת, במצברוח מרומם, עם האישה/גבר שהם אהבת חיינו. במילים אחרות, החיים שלנו הם דבש. אנחנו הבריות המאושרות ביותר שאי פעם צעדו על פני כוכב הלכת. אם היו מחפשים במילון הגדרה למילה "אושר", היו מוצאים לצידה תמונה שלנו.
אין צורך במחקר רחב היקף כדי לדעת שזהו מצג שווא. החיים של כולנו אינם כה נפלאים לא בגלל שאנחנו אומללים אלא בגלל שהחיים מורכבים מהרבה רגעים בנאליים, מתסכלים, חד-גוניים, משעממים ומעיקים. את הניגוד הבולט ביותר בין האופן שבו החיים מוצגים במדיה החברתית לבין החיים שמחוצה לה, ניתן למצוא באופן שבו מוצגים הילדים שלנו: במדיה החברתית הם לעולם יהיו חמודים, מקסימים, מצחיקים, משעשעים או פשוט נפלאים. כל מי שיש לו ילדים ודאי מגחך. ילדים הם ללא ספק מקסימים אבל הם גם יכולים להיות מעצבנים, נודניקים וצעקניים, נוטים לריב עם הסביבה או במילים אחרות – הם יכולים להוציא אותנו מדעתנו. באופן מפתיע, כלומר לא באמת, בתיעוד שלהם במדיה החברתית אנחנו לא נתקלים בצדדים הפחות סימפטיים של החיים איתם. למעשה, גם החיים שלנו נראים הרבה יותר מסעירים ממה שהם באמת. אחרי הכול, מי ירצה לעשות Like לסיפור על פתיחת סתימה של ביוב, זפזופ חסר משמעות בין ערוצי הטלוויזיה או על אכילה של קורנפלקס?
הפילוסוף הצרפתי, איש המאה ה-17, שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה, הידוע בקיצור בשם מונטיסקייה, אמר: "אם היינו רוצים להיות מאושרים זה היה קל, אבל אנחנו רוצים להיות מאושרים יותר מאנשים אחרים, וזה כבר קשה כיוון שאנחנו חושבים שהם מאושרים יותר ממה שהם באמת". לא מן הנמנע, שהתחושה האנושית הבסיסית הזו, ש"הדשא של השכן ירוק יותר", הולכת ומקצינה בעידן של אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר ויוטיוב. אם זה אכן המצב, מעניין לבדוק כיצד זה משפיע עלינו? שורה של מחקרים מצביעה כי ההשפעה רחוקה מלהיות חיובית, בלשון המעטה.
מחקר שבוצע בגרמניה ופורסם בראשית שנת 2013 תיאר את הדינמיקה באופן הבא: אנחנו קוראים את העדכונים של החברים שלנו בפייסבוק ומתרשמים שהם עושים חיים משוגעים. אנחנו מקנאים בהם ורוצים להראות להם שהם לא היחידים שעושים חיים משוגעים, ולכן אנחנו מפוצצים את דף הפרופיל שלנו בעדכונים שמשדרים אושר, שמחה ועונג. עדכונים אלו גורמים לחברים שלנו לעשות את אותו הדבר כדי "להחזיר לנו" מה שיוצר ספירלה אינסופית, מעגל קנאה שמזין את עצמו בו כולם כאילו מאושרים אבל לא באמת. "פייסבוק", כתבו החוקרים "מהווה קרקע גידול נוחה לתחושת תרעומת ועלבון".
קנאה בחיים המאושרים (לכאורה) של החברים שלנו היא לא הנזק היחיד. מחקר שבוצע בשנת 2012 מצא כי נשים, בעיקר נשים צעירות, דיווחו כי צפייה בתמונות של נשים אחרות בפייסבוק הובילה לפגיעה בביטחון העצמי של עצמן בגוף שלהן. ד"ר הארי בנדט, מנהל המרכז להפרעות אכילה "שפרד-פראט", אמר כי פייסבוק לא רק מקלה על נשים להשוות את הגוף שלהן לגוף של נשים אחרות, היא גם גורמת לכך שאותן נשים מקוות "שהן היו נראות כמו מישהי אחרת". לטענתו, הדבר עלול להוביל להפרעות אכילה ממש. מהבחינה הזו, יתכן שפייסבוק גורמת לנשים להרגיש את מה שבעבר מגזיני האופנה גרמו להן להרגיש; לא אופנתיות ולא אטרקטיביות, רק שהפעם בתמונות מופיעות החברות שלהן בפייסבוק ולא דוגמניות מקצועיות – וזה מחמיר את המועקה פי כמה.
מכאן ועד עצבות שנוגעת בדיכאון ממש, המרחק קצר. בראשית שנת 2012 ביצעו שני סוציולוגים, הייטסו גרייס צ'או וניקולס אדג' מאוניברסיטה יוטה שבארה"ב, מחקר בו ביקשו מכ-425 סטודנטים לדווח עד כמה הם מסכימים עם המשפט "החיים הוגנים" ו"לרבים מחבריי יש חיים טובים יותר מאשר לי". במקביל הם התבקשו לדווח כמה זמן הם מבלים בפייסבוק, כמה חברים יש להם בפייסבוק ועם כמה מהם הם נפגשים בעולם שמחוץ לרשת. מתוצאות המחקר, שפורסם בכתב העת Cyberpsychology, Behavior and Social Networking, עלה שככל שהסטודנטים בילו יותר זמן בפייסבוק כך הם נטו להאמין שלחבריהם חיים טובים יותר מאשר להם. במקביל, משתמשי הפייסבוק הכבדים יותר נטו להסכים פחות עם ההצהרה ש"החיים הוגנים".
אם בזה לא די, מחקר שפורסם באוגוסט השנה גייס 82 משתמשי פייסבוק צעירים שהסכימו שיעקבו אחר הפעילות שלהם ברשת לתקופה של שבועיים. המשתתפים התבקשו לדווח חמש פעמים ביום על מצב הרוח שלהם כמו גם על הפעילות שלהם במדיה הדיגיטלית. ממצאי המחקר הסתבר שככל שהנחקרים השתמשו יותר בפייסבוק בין דיווח אחד למשנהו כך גדל הסיכוי שידווחו שמצב רוחם רע.
יש להדגיש שלא כל המחקרים מוכיחים קשר סיבתי. העבודה שאתה נמצא הרבה שעות בפייסבוק והעובדה שאתה עצוב, אינה בהכרח אומרת שאתה עצוב בגלל שאתה מבלה הרבה זמן בפייסבוק ובכל זאת, אינטואיטיבית רבים מרגישים שלא מדובר בצירוף מקרים.
תחושת אי הנוחות מתגברת כאשר מבינים שבתוך התהליך הזה מקופל פרדוקס מרתק: חלק לא מבוטל מהחברים שלנו בפייסבוק הם לא באמת חברים שלנו, אנחנו לא באמת מכירים אותם, הם לא באמת מעניינים אותנו והקשר היחיד שיש לנו עמם הוא שטחי ביותר. ועדיין התמונות המאושרות שלהם משפיעות עלינו והופכות אותנו לקנאים, בודדים ועצובים. אבל למה?
הסוציולוג ארווין גופמן טען בספרו הקלאסי משנת 1959, "הצגת האני בחיי היומיום" (הוצאת דביר, תרגום מאנגלית: שלמה גונן), כי כולנו עסוקים כל הזמן בניהול רושם. המטאפורה שבה גופמן השתמש היא של תיאטרון. אם אכן "כל העולם במה וכולנו שחקנים", הרי שאנחנו עסוקים כל הזמן בלעשות הצגות בניסיון לגרום לאחרים להאמין לנו ולקבל עלינו את הרושם שאנחנו רוצים שהם יקבלו. אנחנו יודעים שכולם מציגים הצגות בין השאר מכיוון שאנחנו בעצמנו מציגים הצגות (אנחנו עוטים על עצמנו "פרצוף שמח" כאשר אנחנו בעצם עצובים) ואין לנו כל סיבה להאמין שאחרים לא נוהגים כמונו.
למרות כל זאת, פייסבוק ואתרי המדיה החברתית האחרים, מבלבלים אותנו. אנחנו מרגישים שבמדיה החברתית אנחנו מכירים אנשים כפי שהם באמת. אנחנו סבורים (בטעות, כמובן), שבפייסבוק אנשים מסירים את המסכות: אנחנו נחשפים אליהם ברגעים הקטנים, מדפדפים בין תמונות אישיות, קוראים סיפורים אישיים שלעתים מכילים גם התלבטויות אמיתיות, אכזבות וכישלונות. אבל גם החשיפה הזו היא לא יותר מעוד טקטיקה של הצגה. המדיה החברתית היא בסך הכול עוד במה שעל גבה הם מתקשרים את עצמם אל העולם ועל הבמה הזו הם משחקים תפקיד שבחרו לעצמם ולא פעם זה תפקיד "האדם המאושר בעולם".
כאשר אנחנו יוצאים מהצגה אנחנו יודעים שהשחקנים, ששיחקו נסיכים, אבירים וגיבורים אמיצים, חוזרים לחייהם היומיומיים, שאינם הירואיים כלל ועיקר. אם נאמץ את אותה התובנה כלפי החברים שלנו במדיה החברתית, אולי נהיה קצת פחות מתוסכלים וקצת יותר מאושרים.
ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל