זה היה משחק שחמט בין שני שחקני עילית. בצד אחד של הלוח ישב אלוף העולם השני, עמנואל לסקר. מהצד האחר של הלוח ישב אחד מגדולי הוגי השחמט בהיסטוריה, אהרון נימצוביץ'. לפני המשחק נקבע כלל בהסכמתו המלאה של לסקר: שהוא לא יוכל לעשן סיגר, משום שנימצוביץ' אלרגי לעישון. ברגע המותח של המשחק, שלף לסקר סיגר והניח בפיו. נימצוביץ' זינק לעבר השופט ואמר: "תראה – הוא מעשן!"
"הוא לא הדליק את הסיגר", השיב השופט. "כן, אבל הוא מאיים לעשן", אמר נימצוביץ', "וכמו כל אחד אחר גם אתה יודע שלסקר תמיד אומר שהאיום חזק מהביצוע".
במהלך משחק, לצד המהלכים המשוחקים, הגלויים לעיני כול, מתקיים גם קרב פסיכולוגי סמוי הדורש מיומנות מנטלית גבוהה. לסקר היה שחקן השחמט הראשון שהבין את ההיבט הזה והתמחה בו לאורך הקריירה שלו.
אלוף העולם הראשון, וילהלם שטייניץ, פיתח את הרעיון ששחמט הוא משחק שנשען על עקרונות. הוא האמין שלמשחק צריך להתייחס מנקודת מבט מדעית. האידיאל הוא למצוא אובייקטיבית את המהלך הטוב ביותר, וזהותו של היריב לא מהווה שום אלמנט בשיקול הדעת.
לסקר למד היטב את תורתו של שטייניץ אך הוסיף לה מרכיב חשוב שהיה למעשה פילוסופיית המשחק שלו. לסקר תפס את משחק השחמט קודם כול כקרב. לא קרב אלים, אלא קרב מנטלי שבו שחקן מתמודד עם השאיפות שלו ועם ניסיונות היריב להכשילו. לכן, לפי גישתו של לסקר, שחקן צריך להתכונן באופן ספציפי ליריב ולא להתרכז רק במשחק. יש צורך להכיר בקרב את נקודות החוזק ונקודות התורפה של היריב, כך שמידע כזה יהפוך חלק מקבלת ההחלטות ברגעים הקריטיים.
כשהיה בן 26 בלבד, ניצח לסקר את שטייניץ בדו-קרב לאליפות העולם. פרשנים רבים זלזלו בהישג וטענו ששטייניץ בן ה-58 הוא שחמטאי מזדקן שכבר לא נמצא בשיאו. אך לסקר שהיה אינטלקטואל אדיר, ובמשך חייו הפך גם לדוקטור למתמטיקה ולפילוסופיה, למחבר של עבודות וספרים מדעיים רבים ולחבר של אלברט איינשטיין, לא נרתע מהביקורת. הוא המשיך לחקור את היריבים שלו באופן שיטתי והפך לאלוף העולם ששלט למשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה: 27 שנים.
אחד הנתונים המפתיעים אודות לסקר הוא שבאופן יחסי לשחקני צמרת ולאלופי עולם הוא מיעט לשחק בקריירה השחמטאית שלו. במשך 29 שנים לצד דו-קרבות על אליפות העולם לסקר שיחק ב-12 טורנירים בלבד. פרשני שחמט גדולים מאמינים שזו הייתה חלק מגדולתו של לסקר. הוא היה לא רק שחקן שחמט בעל יכולת פרקטית יוצאת דופן. הוא היה גם חוקר שחמט, וכשהוא לא שיחק הוא למד, הוא חשב והתכונן לקראת היריבים שלו ולקראת התחרות הבאה שבה התכוון לשחק.
בשנת 1907 פגש לסקר את אלוף ארצות הברית פרנק מרשל. האלוף האמריקני היה שחקן שאפתני שחתר לתקוף ללא הפסקה ולהכריע את היריב במהירות. האגרסיביות במשחקו של מרשל הרתיעה שחקנים רבים מהתמודדות עמו. לסקר הגיע מוכן לקרב. ברגע האמת, הוא לא בחר במהלך הטוב ביותר למשחק אלא במהלך לא מדויק שמכריח את מרשל לדייק באזור שלא נוח לו: בהגנה. שחקן הגנה מיומן היה ככל הנראה מנצח את לסקר במשחק. אבל לסקר ידע שהוא לא משחק מול אידיאל אלא מול אדם ספציפי. מרשל כשל בהגנה, ולסקר זכה במשחק.
יריבו הגדול ביותר של לסקר היה ד"ר זיגברט טאראש. שניהם למדו היטב מאלוף העולם הקודם, שטייניץ, אך פיתחו תפיסות עולם שונות לגמרי. לסקר סיפר על ההבדל בגישות: "ד"ר טאראש הוא שחקן חושב. הוא שוקל האם מהלך מסוים הוא נכון תאורטית והאם הוא יפה. לי חשוב רק אם המהלך יעיל. הוא מעריך רעיון בשל העומק שמאחוריו, אני מעריך מהלך רק בשל האפקטיביות שלו. הוא מאמין ביופי של המהלך, אני מאמין בחוזק של המהלך".
במשחק השני במהלך דו-קרב לאליפות העולם שיחק לסקר מהלך שהציב בפני ד"ר טאראש בחירה: להמר ולהמשיך את ההתקפה על לסקר או לקבל יתרון חומרי במספר הכלים. אובייקטיבית, המהלך של לסקר היה שגוי אך פסיכולוגית הוא היה חזק. הוא ידע שטאראש יבחר בנתיב החומרי, לסקר זכה במשחק ולאחר מכן בדו-קרב.
לסקר נחשב בזמנו כשחקן בעל "מזל רב". אחד הפרשנים שחקר את משחקיו, נשאר כה מבולבל עד שהוא הגיע למסקנה שהפילוסופיה של לסקר היא: "לשחק בכוונה מהלכים גרועים". רק פרשנים בתקופה מאוחרת יותר יכלו להבין את יכולתו של לסקר לחקור, לנתח ולהבין את יריביו כך שיקבל החלטות שיהיו להם בלתי נוחות בזמן אמת.
לסקר פינה את כיסא מלכות השחמט לשחקן מקובה, חוסה ראול קפבלנקה, שנחשב לגאון. לקפבלנקה לא היו נקודות תורפה מסוימות במשחקו ולסקר הפסיד ב"שחמט טהור". לאחר הפיכתו לאלוף, קפבלנקה התחיל לפתח גאווה שנוצלה ככלי פסיכולוגי על ידי מעריץ של לסקר והאלוף הבא, אלכסנדר אליוכין.
יניב ניצן הוא מאמן שחמט ומרצה על קבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית דרך משחק השחמט. yaniv509@walla.co.il