Clik here to view.
Toxoplasma gondii, Jitinder P. Dubey/Wikimedia Commons
ראיתם פעם עכבר שהולך ומחפש בשקיקה חתולים? לעכברים בדרך כלל יש סלידה מולדת מריח של חתולים, דבר שעוזר להם לשרוד. אפילו עכברי מעבדה שאבות אבותיהם מעולם לא נתקלו בחתולים מתאפיינים באותה סלידה מולדת. אבל יש יצור קטן שיכול לנטרל את הסלידה הזאת.
קוראים לו Toxoplasma gondii, טוקסופלזמה בקיצור – טפיל שנוהג להתארח אצל מגוון רחב של פונדקאים: ארנבים, דובים, ציפורים ואפילו אנשים. אבל יש מקום אחד שחביב עליו במיוחד – מעיים של חתולים. רק שם הוא יכול להתרבות מינית ולהשלים את מחזור החיים שלו. אבל מה הוא יכול לעשות אם הפונדקאי הנוכחי שלו הוא דווקא עכבר? התשובה למקרה הזה פשוטה יחסית – הטפיל צריך לבצע כמה מניפולציות על ההתנהגות של העכבר כדי שהחתול ימצא אותו במהרה, ואז דרכו של הטפיל לתוך המעיים של החתול תהיה קצרה.
לא מדובר בשאלה תיאורטית, אלא בפעולה מעשית: הטפיל יוצר מניפולציה על מוחו של העכבר, למשל על החלק שאחראי על עיבוד הפחד, דבר הגורם לעכבר לשנות את התנהגותו. לא רק שהעכבר כבר לא סולד מריח של חתולים, אלא להיפך, הוא דווקא נמשך לשתן טרי של חתולים ואפילו מחפש אותו במרץ. הטפיל גם גורם לעכבר להגביר את רמת הפעילות שלו, כך שכאשר הוא מתרוצץ ממקום למקום, לחתולים הסמוכים קל הרבה יותר להבחין בו.
טפיל שמשתלט על הרצון החופשי של הפונדקאי שלו ולמעשה גורם לו להתאבד – נשמע קצת כמו לקוח מסרטי אימה. למעשה מתברר שבטבע התופעה הזו קיימת, ואפילו לא מעט. מתברר גם שהיא קיימת לא רק אצל חיות, אלא אפילו אצל בני אדם. מחקרים מהשנים האחרונות חוזרים ומדגימים כיצד גם הטפילים שנמצאים בגופנו מצליחים להשפיע על מצבנו הפסיכולוגי. הם אמנם עדיין לא מצליחים לגרום לנו ללכת ולהתאבד בהתאם לצרכים שלהם, אבל הם בהחלט מצליחים להשפיע על ההתנהגות שלנו. להשפעות על בני האדם נחזור בהמשך, קודם נראה מה הטפילים מסוגלים לעשות לפונדקאים קטנים ופשוטים יותר מאיתנו.
ניתוח מוח לנטרול הרצון החופשי
צרעת התכשיט, שקיבלה את שמה בגלל צבעיה העזים, קטנה פי 3 מהתיקן – אותו ג׳וק שמסתובב לפעמים בביתנו או בפחי האשפה. אבל בכל זאת, בעזרת עקיצה כמעט כירורגית שמאפשרת לה להחדיר את הארס שלה לתוך שני אזורים ספציפיים במוחו, היא מצליחה לנטרל את הרצון שלו לברוח ממנה ולהגן על עצמו. מרגע שהתיקן נעקץ, גורלו נחרץ להפוך בימים הבאים לארוחתו של אחד מהזחלים של הצרעה.
כפי שמספר בריאיון לאפוק טיימס ד״ר רם גל מאוניברסיטת בן גוריון, לאחר העקיצה המדויקת התיקן מתחיל לנקות את עצמו באופן אבוססיבי למשך כחצי שעה. “אנחנו לא יודעים אם זה כדי שהוא יהפוך בהמשך לארוחה נקייה, או שאולי הצרעה צריכה את זה פשוט כדי להשאיר את התיקן במקום מבלי שהוא ילך״, כי באותה חצי שעה שהתיקן מנקה את עצמו היא מחפשת לה קן.
בשלב הבא, אחרי שהצרעה חוזרת, התיקן כבר מאבד את יכולת ההתנגדות שלו, כך שהצרעה מצליחה להוליך אותו אל הקן שבחרה. היא פשוט מושכת את המחוש שלו כדי להנחות אותו בדרכו, קצת בדומה לאופן שבו אנחנו מובילים כלב עם רצועה. בקן היא מטילה ביצה בודדת ומדביקה אותה על הרגל של התיקן, וזהו, היא סיימה את מלאכתה כך שהיא יוצאת מהקן ואוטמת אותו.
כעבור יומיים, כשהזחל בוקע מהביצה, שוב ללא שום התנגדות מצד התיקן, הזחל מתחיל לאכול ולגדול כמו שזחלים נוהגים לעשות, רק שבמקרה זה הוא פשוט אוכל את התיקן, שעדיין חי. לפעמים רק לאחר שלושה ימים של ייסורים התיקן מוצא את מותו כשהזחל ניזון מאיבריו הפנימיים ומתחיל להתגלם אצלו במעמקי הבטן.
כפי שמסביר ד״ר גל, שערך את המחקר ביחד עם פרופ׳ פרדריק ליברסאט במחלקה למדעי החיים, הצרעה “מזריקה את הארס לאזורים ספציפיים במערכת העצבים של התיקן, לאזורים שקשורים לקבלת החלטות שקשורות להליכה״.
מתברר שהארס לא פוגע בתפקודים אחרים של התיקן. רק היכולת להחליט אם ללכת נפגעת. “אם אקח אותו ואזרוק אותו באוויר הוא יתחיל לעוף, ואם אשים אותו על הגב הוא יתהפך בחזרה״.
צרעת התכשיט אינה הדוגמה היחידה. לתולעת “שיער הסוס״ למשל, יש מחזור חיים מורכב יחסית. כדי להיהפך לתולעת, הזחל הצעיר צריך להתבגר בין היתר בתוך מעיים של צרצר מסוג מסוים. לאחר שהצליח להגיע למעיים של הצרצר ולהפוך לתולעת, זו צריכה למצוא את דרכה למאגרי מים, שבהם היא שוחה חופשיה כבוגרת ומטילה את הביצים שלה.
כך התגלתה תופעת “הצרצרים המתאבדים״. אף על פי שלצרצרים המסכנים אין שום יכולת לשחות, התולעת שמתאכסנת בגוף הצרצר מצליחה לגרום לו לקפוץ למים אל מותו, ומעט אחר כך היא יוצאת מגופו כשאורכה מגיע לפעמים אפילו למטר שלם.
תופעה מוכרת אחרת היא “נמלי הזומבי״. לפטריית Ophiocordyceps שגדלה על עלים ביערות הגשם של ברזיל חשוב לצמוח בתנאי לחות וטמפרטורה מיוחדים מאוד, שלא תמיד קל למצוא. כדי למצוא את התנאים המתאימים, הפטרייה משעבדת נמלים כדי שיובילו אותה. אחרי שנבג של הפטריה נופל על נמלה חסרת מזל, הפטריה בהדרגה משתלטת על מוחה ולמעשה גורמת לה לוותר על רצונה החופשי. כך הנמלה יוצאת למסע הארוך בחייה עד שהיא מוצאת עלה שבסביבתו אותם תנאי מחייה ספציפיים הדרושים לפטריה. בשלב זה הפטריה הורגת את הנמלה וכעבור שבועיים של דגירה, נבגים של הפטריה צומחים ויוצאים מגופתה של הנמלה ומסכנים את הנמלים התמימות שהולכות מתחת לעלה, על אדמת היער.
Clik here to view.
ד״ר איב סלהוב מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד. רופאים ומדענים מהמיין-סטרים עדיין לא עוסקים בזה .תמונה באדיבות ד״ר איב סלהוב
הטפיל שגורם לתאונות דרכים
זוכרים את הטוקסופלזמה, הטפיל שגורם לעכבר לחפש חתול שיטרוף אותו? מתברר שהוא שכיח למדי. אפשר למצוא אותו אצל יותר מ-50 אחוז מהכלבים והארנבים, אצל יותר מ-60 אחוז מציפורי הבר ואפילו אצל יותר מ-70 אחוז מהחתולים והדובים. ומה שרלוונטי יותר אלינו – גם בערך שליש מאתנו, בני האדם, נושאים אותו בגופנו. יש ארצות בעולם ששיעור הנשאים של הטפיל עובר אפילו את ה-60 אחוז. עם תפוצה נרחבת שכזו הוא נחשב לאחד הטפילים היעילים ביותר…